בית הפרחים, חלק ראשון

זה קרה לפני שנים. ביער ירוק בזמן פריחת הרימון האדומה. בעיירה הצנועה שליד המעיינות החמים הלכו להם שלושה חברי ילדות על פני הכיכר המרוצפת אבנים לבנות מכוסות בטחב בשעת לילה חשוכה. ניצן ורחמים לקחו את ראובן לעבר בית גדול בשתי קומות מכל שאר הבתים בעיירה שעוד נותרו בה בתי עץ מהימים שהייתה כפר, בכל זאת, למחרת ראובן עמד להינשא ללאה החולבת, ובתור יום אחרון כנער היה צריך לחנוך אותו לקראת הגבריות. ניצן ורחמים הלכו במהירות וצחקקו כל הדרך, בניסיון להאיץ את ראובן כל אחד שם יד על כתפו והם הלכו כגוש אחד, במן רחם מסביב לראובן, מקרבים אותו בעוד צעד ובעוד צעד לעבר הבית משולש הקומות שבהק מלובן השיש שלו, למרות גגו העשוי קש יבש.

"לאן אתם מוליכים אותי חברים?" שאל ראובן בתמימות.

"ובכן, זה היום האחרון לפני שלאה הנהדרת שלך תכלא אותך בשלשלאות הנישואין, אזי אנו לוקחים אותך למקום המתוק ביותר בשכונה." אמר בשמחה רחמים.

"אתם מוליכים אותי לחנות ממתקים? דברו ברור חברים, כל הדרך הייתם מעורפלים."

"אנחנו הולכים לבית בושת, ראובן יקירי, שתפיג את המתח שלפני החתונה, שלא יתרפקו רגליך בליל הכלולות." טען ניצן ופרץ בצחוק מתגלגל עם רחמים, ראובן לעומתם לא צחק.

"בית בושת! האם נשותיכם זממו והרעילו לכם את המרק? אחרת אין הסבר למה חשבתם שאני מסוג האנשים שנהנה בבתי זונות!"

"תנמיך את קולך, אינך רוצה שכל העיירה תשמע לאן אתה הולך." תקף רחמים.

"וחוץ מזה," הוסיף ניצן "אנחנו לא לוקחים אותך לעוד בית בושת, אנחנו לוקחים אותך לבית הפרחים, אמרו לנו שהנערות שם הן הטובות ביותר, זה כאילו הן רוצות להביא אותך לסוף המרוץ. אני ורחמים לא האמנו, אבל אחרי הביקור שלנו אתמול בערב." ניצן עצר במקומו ולא הוסיף מילה, במקום, הוא רעד והדגיש את התחושות הנהדרות שנערות בית הפרחים העניקו לו, רחמים הצטרף אליו לשנייה אבל מרגע שאחיזתם הופרה ראובן התחיל לצעוד לכיוון השני.

חבריו רצו אחריו במהרה ולכדו אותו מחדש ברשתם

"אני לא עומד ללכת לשם, אני מתחתן מחר למען השם, אני מאוהב עד מעל לראשי בלאה ואני לא אתן לאף ילדונת כמו שתיארתם לרוקן ממני את כל מה שהבטחתי שאתן בפעם הראשונה לה."

"תפסיק להתנהג כמו חלב חמוץ, בוא ורק ניכנס, אנחנו מבטיחים שאם תרצה, תוך מחצית השעה נעזוב את המקום בשקט." ראובן הקשיב לטיעוניהם של רחמים וניצן, ולשנייה נראה שהוא באמת מקשיב להם, אלא שאז הוא פנה פנייה חדה לעבר המזרקה שבכיכר והתיישב על קצהה האפור.

"הנך חש בטוב ראובן?" שאלו השניים בדאגה

"אכן, אכן, אבל אינני יודע, רק המחשבה על הכניסה למקום שכזה מעבירה בי חלחלה, אני בקושי מרגיש את הרגליים, ולמען האמת גם מה שביניהן כאילו נעלם לי."

"זה ועוד איך נראה כך." אמר רחמים וסטר לראובן על הירך, זה לא נשאר חייב והכה את רחמים על כתפו.

"רואה? אתה עוד מרגיש את הרגליים." השניים התיישבו לצדו של ראובן ונאנחו אנחה שמיד אחריה רחמים המשיך בנאומו בעודו ממשש את הכתף הפצועה.

"ראובן, לא רציתי לספר לך, אבל אתה צריך לדעת משהו. מערכת היחסים ביני ובין רבקה עלתה לאחרונה על שרטון והיא לא יורדת ממנו, הביקורים האלה בבתים של העיירה, הם כל מה שנותר לי. בעבודה אין לי עניין, רבקה עזבה לבית הוריה יחד עם הילדים. אבל הביקורים הקצרים האלה, גם בבית הפרחים, הם מחזירים לי את הטעם לחיים, הם מאפשרים לי לתת לכל התסכול להתבטא בלי להיות חייב לאף אחד. זה מה שאני וניצן רוצים שיהיה לך, שביום אפור תדע איך להישאר שמח, כי תדע מה משמח לב אנוש; יין, מאכלים ונשים עירומות, את כולם תמצא בבית הפרחים. אז מה אתה אומר? תיתן לי לתת לך את מתנה זו? או שתישאר עיקש כמו פרד כל חייך?" ראובן הרהר בנאומו הקצר של רחמים למשך דקה או שתיים, ואז הוא הנהן באישור, הוא הבין שהביקור הזה בבית הפרחים אולי לא יהיה הדבר הטוב ביותר ביומו, אבל לפחות חבריו ייהנו. השלושה קמו ממקום מושבם ובישבנים מעט רטובים קרבו לעבר בית הפרחים.

הבית היה מגודר בחומה של אבנים חומות שהתנשאה לגובה של אדם, רחמים דחף את שער העץ בגוון הבוטן שעמד מולם והם נכנסו לחצר הקדמית של הבניין. החצר נראתה בדיוק כמו הכיכר ואף יבשה יותר. נראה כאילו הייתה שם פעם מדשאה ירוקה, אבל כבר שנים עברו מאז צמח בה משהו, במקום, בטון שצופה באבן לבנה חנק את כל החיים שהיו באדמה שלפני הבית. המראה זרע חשש בלבו של ראובן, אבל חבריו כבר נקשו על דלת הכניסה. תוך דקה הם הוכנסו לבית שהיה שונה מאוד ממה שהיה בחוץ. הקומה הראשונה הייתה לא יותר מאולם נשפים גדול, מעין מסבאה שבה כל הנשים הסתובבו, כל אחת לבושה בכיסוי חזה וכיסוי חלציים לבן. היו שם כמה עשרות שולחנות עגולים ומוזיקה הושמעה על ידי להקה של לובשי שחורים שהחמיאו לווילונות השחורים שחסמו את אור פנסי הרחוב. לא היה סיכוי לראות משהו באולם אלמלא לנברשות קריסטל שקוף שעל כל אחת מהן תלו לפחות מאה נרות, משתלשלות בשלווה מהתקרה, מאיימות לנחות למישהו על הראש.

השלושה התיישבו מול אחד השולחנות העגולים ומיד אחת העובדות ניגשה ומזגה לשלושה כוס יין אדום כדם הוסת. הם פטפטו מספר דקות אך ראובן לא הסתכל על חבריו לשיחה, במקום הוא בהה בעיצוב של אולם המסבאה וראה משהו מוזר. היו שם עמודי תמיכה מפוסלים, אך נטולי קישוטים מיותרים. על הקירות צוירו תמונות משתה, אבל נראה כאילו כיסו את הגפנים של גני המשתים שבציורים. לא היה במקום אף ריח בושם חוץ מזה של כוהל והוא לא ראה אף לא אגרטל אחד.

"אני לא מבין חברים" אמר ראובן בתמיהה "אינני רואה אפילו פרח אחד לרפואה במקום הנורא הזה, אז מדוע קוראים לו בית הפרחים?"

"חכה ולמד!" קרא בעוז רחמים ונקש באצבעותיו, מיד באה אחת מהבחורות הצעירות וישבה בחיקו של רחמים, מעוררת את איבריו ומתחככת בעדינות, רק מקרוב ראובן שם לב לסיכת אבני החן האדומה על ראשה של הנערה שדמתה בצורתה לפרח.

"אנא סלחי לי גברתי היקרה" אמר רחמים "אבל חברנו כאן חדש למקום, האם את מוכנה לספר לו מי את?" בקול גבוה ומאושר הבחורה אמרה לראובן, עודנה רוקדת את ריקודה המסתורי על רחמים

"הכל בשביל הלקוח המועדף עליי, נעים מאוד אדוני." היא הושיטה את כפפתה מכסת כף היד לעבר ראובן שנשק לה.

"אני כלנית."

ניצן הצטרף לשיחה "והאם את מוכנה, כלנית יקירתי, לספר לנו מי הן הבחורה שרוקדת לצלילי הלהקה וזו שמשוחחת עם שלושת בוגרי בית הספר ששם?"

"ברור, אלו הן ציפורנית שרוקדת וזו ששם היא חבלבל השדה." ראובן פער את פיו בתדהמה קלה, אבל לפני שהספיק לומר משהו כלנית לקחה את רחמים והובילה אותו בידו שיקום מכיסאו, היא נשקה לו בעוז ושאלה

"האם האדונים הנכבדים יצטרפו אלינו הלילה?" רחמים העיף מבט אחד בחבריו, ענה בשלילה ובצחקוקים כלנית הובילה אותו לגרם מדרגות קרוב. ראובן לא הבין מה קרה.

"לאן השניים הללו הלכו?"

"לא שמעת מה שאמרנו לך בדרך? הקומה הראשונה היא מסבאה ובקומה השנייה ישנם חדרי השינה וההכרות של הפרחים."

"ובקומה השלישית?"

"האל יודע, ורק לו אכפת."

"הבנתי, אז אתה פשוט צריך להזמין בנקישת אצבע, פרח, וזו תיקח אותך לחדרה?"

"למען האמת הן מעדיפות להיקרא ביחיד פרחית, נשים, תעלומה מכוסה בעור. ולשאלתך לא בדיוק, רחמים יודע שאין לו היכולת להתמודד עם שיחה ערה ולכן הוא מזמין אותן בנקישת אצבע. אני במקומך הייתי הולך לרחבה, אפילו מסתובב בין השולחנות. שיחה יכולה רק להוביל למיטה שתחרוק אף יותר." ניצן צחק מהבדיחה של עצמו, קם ובבדיחה על חשבונה של כלנית שידל בידו את ראובן שיתור את הסביבה.

השניים נפרדו במהרה כשאנשים התחילו לצעוד לעבר הרחבה, רוקדים ונהנים. ראובן חסר הביטחון שם יד אחת בכיסו וביד השנייה החזיק בגביע היין שטעמו נהיה חמוץ, הוא לא נהנה מהגופות העירומים שעל הרחבה ועמד לפרוש ממשחק החיזורים כשפתאום הוא הגיע למעגל אנשים, הוא הצטופף לתוך המעגל וראה שם מישהי שונה אלפי מונים משאר הילדות שצחקו על המאהבים החדשים והישנים שלהן.

היא לבשה שמלה שחורה כהה וכפפות לבנות ארוכות עד לכתפיה החשופות. שיערה היה בגוון סגול כל כך כהה שכבר יכל להיות שחור; יחד אתו ועם פניה הלבנות ואף מעט ירקרקות, כאילו הייתה חולה, רק בלטו אף יותר עיניה הירוקות שחדרו דרך כל גבר שבו נעצה מבט. היה לה כובע רחב שוליים בגוון סגול בוהק ובו נעוץ אירוס ארגמן יחיד, היא הייתה כל כך דקה וגבוהה, כמו גבעול, שהוא הצל עליה מפני אור הנרות של נברשות הקריסטל. היא ניהלה שיחה עם הגברים שבמעגל, ובכל פעם פנתה לבחור אחד, היא הושיטה את ידה לאחד הגברים שינשק אותה אבל זה ניסה להוריד לה את הכפפה. מיד חמקה ידה וסטרה ללחי המפשיט כשעל פניה הבעת אימה, אבל בעודו משפשף את האדמומיות היא צחקה ואליה הצטרפו כולם. רק ראובן לא צחק, והיא ראתה זאת. היא פנתה לראובן ושאלה

"שלום לך, אתה בטח חדש אחרת היית יודע שכשאני צוחקת צריך לצחוק." היא חייכה לעבר הפרצוף ההמום שלו והושיטה לעברו את ידה העטופה, מרוב לחץ פתאומי בקרביו הוא לחץ בחוזקה את היד, מה שהפתיע את הגברת ואמר

"אני כל כך מצטער גברתי, את אכן צודקת, הנני חדש, שמי ראובן, ושמך?"

"שמי בתעודות הקניין הוא מישל ביאטריצ'ה, אך עבורך אני היא מישדישה, ככה כולם קוראים לי כאן. ראובן."

"האם אני רשאי לשאול שאלה?"

"אל תתנהג כמו ילד קטן, שאל כבר, נראה אם שאלה זו שווה תשובה."

"כן, את נראית מאוד שונה מכל שאר הפרחים שבבית, ועם שם שכזה אני חייב לשאול מה את עושה כאן?"

"מה אני אומר, אכן שאלה מהמתוחכמות ששמעתי." היא צחקה והמעגל הצטרף אליה, ראובן עדיין לא צחק.

"אבל אם אתה חייב לדעת אני מנהלת בית הפרחים, הגבירה הראשית ניתן לומר. ובכן, ראובן, בתור זוג עיניים טריות מה אתה חושב על המוסד שלי? האם יש משהו שעליי לשנות, כדי למשוך קהל צעיר שכמוך?"

"אל תשני כלום, המקום מקסים והבחורות זמינות, אבל די ברור שלצורך המטרה שציינת עליך להביא עוד נשים יפות שכמוך כדי שיותר אנשים יבואו. הפרחים מחווירות בפני האור שאת מקרינה, מישדישה של בית הפרחים." מישדישה איבדה את חיוכה וקראה למעגל להתפזר, לכולם חוץ מראובן אותו לקחה לפינה מבודדת.

"לא נראה לי שהבנת ילדון שכמוך, אבל אני לא למכירה, בכך שניסית לשדל אותי לשכב עמך דרך מילותיך אתה העלבת יותר ממני אלא כמעט ופרצת את התדמית הטובה של ביתי."

כשהיא אמרה את המילים האלה "לשכב עמך" משהו נפל ממוחו של ראובן ישירות לתחתוניו. הוא לא ידע מה הוא חש כלפי מישדישה, אבל באומרה את המונח הזה ראובן הבין, הוא חש כלפיה את אותם הרגשות שהוא חש כלפי לאה ביום בו נפגשו, כשאביה התנגד לחתונה בין בתו הקטנה ובין בנאי פשוט שאף היה חסר יכולת לממן חופה. ראובן נטע עוד מבט אחד במישדישה הקרירה ונעץ בה את המילים שביטאו את רגשותיו האמתיים.

"אין זה ענייני, אני אשכב עמך מישדישה, אני אשן במיטתך עד עלות הבוקר, אני אוכיח לך שאני הבחור שייתן הכל כדי להריח את הסדינים של מיטתך!" מישדישה נרתעה מעט אחורה, אך חזרה במהירות לדעתה השפויה והטיחה בפניו של ראובן

"אינך מבין, תינוק שכמוך, אומנם יש לי מאהבים מקרב המעגל שהצלחת לחדור אליו בגופך, אך אף פעם לא תחדור אליו מעבר לכך. עליי לא משלמים בכסף, בשביל לילה איתי אתה תשלם בחייך לכל הפחות."

"אני מקווה שלא תיפגעי מדבריי מישדישה של בית הפרחים, אבל אני אשבור כל אחד מהחוקים שלך ואשכב אתך. את תראי שאת רוצה אותי, בזאת אני נשבע, אני אכבוש את לבך הקר מישדישה, גם לו אשלם בחיי!"

לפני שהיא הספיקה לומר משהו ראובן הלך לעבר הדלת ומישדישה מאחוריו, מקווה שלא ישבור שום דבר בדרך. ראובן פתח את הדלת לחצר הקבורה בבטון ואמר את מילותיו האחרונות בנושא

"אני לא אשכב עם אף אחת בבית הפרחים אלא אם זו את. כמו שאמרתי עוד קודם אני אצליח לחדור למבצר שבנית סביבך מישדישה, בזאת נשבעתי! עד סוף השנה אריח את סדינייך!" ובכך השאיר מאחוריו את חבריו שנועדו עוד קודם להישאר שם עד אור הבוקר, גם אם ראובן היה שם פחות ממחצית השעה. במילים תקפות אלה הוא טרק את הדלת בפניי מישדישה, מרעיד את הנברשת הקרובה ביותר אליה. מישדישה הוכתה הלם קל אך חזרה לחייך עד שאחד מהמאהבים שלה חזר ובנה סביבה מעגל חדש. הם שאלו לשלומה והיא אמרה בשמחה
"אל תדאגו ידידיי, זה היה לא יותר מעוד בחור צעיר שלא הבין לאן הוא נכנס." ובמילים אלו היא בחרה אחד מהם, עלתה עמו עד לקומה השלישית בה היו מצויים מגוריה והתעלסה עמו, אך כל שראתה היה פרצופו של ראובן, עד שהיא הובילה את הבחור לתשישות, כשהוא סיים את המשחק והיא שכבה לה מלאה במזונה היומי.