בית הפרחים, חלק חמישי, כבר מחצית הדרך לסוף הסיפור

"מזל טוב, נולדו לך תאומים."

ראובן עמד מולם מוכה הלם, אז השניים משכו אותו בעזרת אותו ערסל זרועות שלפני קרוב לשנה גררו אותו בעזרתו לעבר בית הפרחים, הפעם בדרכם לבית של לאה וראובן.

"מתי זה קרה? איך פספסתי?"

"כשנכנסת לבית הפרחים ללאה ירדו המים, היא אמרה שאני וניצן נקרא לך ורק אחרי שעה הבנו היכן בכלל נמצא את ראשך."

"לצערנו, על שנינו שמו חרב על הראש, מסתבר שמישל ביאטריצ'ה שלך ידעה שנבוא ואמרה שאסור שיפריעו לה או לך."

"נאלצנו לחכות מחוץ לשער במשך כל הלילה, נרטבים בעודנו יושבים על קצה המזרקה."

"אז כן, לפני שלוש שעות המיילדת מצאה אותנו, צרחה עלינו והודיעה לנו לומר לך שאתה אב לתאומים."

"מזל טוב!" השלושה הגיעו לבית העצום של לאה וראובן שצרחות כפולות בדיוק פסקו בו. הם דחפו את ראובן מבעד לדלת הכניסה וחזרו כל אחד לביתם הריק. לעומתם, ראובן היה באחד הבתים הכי עמוסים בעיירה, הבית היחיד שהשתווה לכך היה בית הפרחים. הוא ראה שלאה מניקה את התאומים, היא הסתכלה עליו, אמרה לו להתקרב ושאלה אותו

"אתה בסדר?" ראובן לא הבין אותה, הוא היה המום.

"כן, ועמך?"

"מה עמי?"

"האם, את, בסדר?"

"ודאי שאני בסדר, מדוע שלא אהיה בסדר?"

"אם אומרת את כי בסדר אזי את לבטח בסדר."

"ואכן אני בסדר."

"בסדר…" השניים שתקו רגעים אחדים כשלאה פתאום שאלה

"אז איך היה בעבודתך בכיכר?" ראובן מעט נרגע, אשתו לא זעמה בנימת קולה, לא הייתה לה סיבה לכעוס.

"היה בסדר, ואתך?" אל אף השאלה הטיפשית לאה ענתה

"די טוב, אני מעט כועסת." ראובן החסיר פעימה, היא לבטח ידעה מה התרחש בבית הפרחים והיא רק המתינה לרגע המתאים לומר לו זאת, אך הוא ראשית נאלץ לוודא.

"כועסת על מה?"

"כמה מן הפרות נמצאו מתות לאורך השבוע, אבל מדוע שתתעניין? כל השבוע חסמת את אוזניך בפניי."

ראובן צחק בקול רם.

"אהובתי, מדוע שמחשבות שכאלו יתרוצצו במוחך? הראית אותי דוחס בהן דונג דבורים? רק במקרה אין אנו מפטפטים בזמן האחרון, ואין בכך משום רע."

"אולי אתה צודק, אך זה לא גורע מהעובדה שמעניין מי הוא זה שהרג את הפרות."

"הרג? את מתכוונת שהן לא מתו ממחלה? רובן בכל זאת זקנות ולבטח חולות עוד מאחרי הגשמים."

"לא ולא, נהרגו, נמצאו בכרי המרעה עם צווארן כמו ביקרו אצל השוחט ועליהן כבר נאמרה הברכה."

"אינני חודר לסוף אמרותיך…"

"הן רוקנו מדמן, חתך אחד ונקי בצוואר ושלולית אדומה קטנה לידו אך פרט לכך אף לא דבר. כאילו ניסו להכשירן או שערפד נודד מצא עצמו גוהר מעל לפרותיי."

"אני אופתע אם זה המקרה."

"ברור שתופתע, הרי די ברור מי היא זו שרצחה את הפרות המסכנות שלי."

"היא?"

"אכן, הרי מי כבר תרצה להרע לי? מי תקנא כל כך גם בכספיי וגם ברכושי האחר שתחוש בצורך לפגום בי כאילו הני סוחרת עשירה עם יד קמוצה?"

"רכושך האחר?"

"אתה, התאומים, הרי ברור שהעובדת הקטנה היא זו שרצחה את הפרות, לא אתפלא אם זו אפילו לא טרחה לשטוף את הסכין לפני שחזרה לחתוך עמו נקניקים."

ראובן זעם, היא אכן ידעה על מישדישה והיא אכן חיכתה לרגע המתאים, על אף הזעם הייתה בו גם הבושה ולכן הוא רק ביקש

"בבקשה לאה, אל תאמרי זאת."

"לאמור מה? שהנך בעל זנוני? שהינה בת אלפי זנוניות? שפרותיי המתוקות מתו רק למען הקנאה של זוג זנונים טפשי? אני אצעד ברחובות ואצרח זאת שכל אדם ישמע! שבעלי בעל זונה!" היא החלה לבכות והתינוקות שנרתעו ממלח דמעותיה פסקו מֶאכוֹל.

"אינך מבינה! זה יותר ממפגש קצר בתשלום! אכפת לי מאישה זו, לאה, אני אוהב אותה!"

"ומה אתי?" ראובן מלמל רגעים וחזר בו

"ברור שאותך אני אוהב מכל, אך אותה אני אוהב לא פחות."

"הכיצד? הרי שאהובה מכל יכולה למשול רק אחת, כמו שאין זכאות לשתי מלכות על אותו הארמון, אותו האוצר, המלך ומגדלו, מדוע שכאן המצב יהיה אחרת? מדוע שלא…" היא עצרה לחשוב על איומה, אך ראובן נאלץ להשלים

"אני מבקש, אף מתחנן לאה, אל תפגעי באישה זו רק בגלל ביקוריי אצלה. אני גם כך דוחה אותה, הבאתי לה פרחים ואותם היא רמסה, נתתי לה יין ואת הבקבוק שברה, אני לא יותר מאדם שיכור הרואה מולו מזקקה ואין אף אדם בכניסה, תהי שומרי, תהי מגני. תראיני! הסתכלתי לתוך עיניי ותראי את האגם שעוד מעט יצוף מהן, אני אבכה כמו התינוקות רק בבקשה לאָתי, יונתי וחתולת הבר שלי, בבקשה אל תלכי לעבר מישל, בבקשה תני לי את ההזדמנות הנוספת, הרי גם השיכור בעל סיכוי לחזרה בתשובה, גם השיכור לרב יהפוך, כל עוד אשתו מאחוריו עם שוט ונשיקה." ראובן הניח את ראשו בין רגליה של לאה והחל מתייפח כשלאה אמרה בקול שקט

"אמרת שתבכה כמו התינוקות, אך התדע? הו ראובן יקירי, התדע כיצד תינוק נשמע ברגע שנסתלק מכאן לבלי חזור?" ראובן פסק מבכיו, באין יודע מה לומר לאה דיברה בשמו.

"אני מבינה את חששותיך, אף גבר לא אוהב להתרחק מילדיו, ולמרות, נדמה שדווקא לאם עליונות בדבר. אך יש דרך מוצא, כל שאני מבקשת הוא שתזכיר לי היכן גבירתך מתגוררת, הרי אתה בעצמך התכוונת, גם אם לא אמרת, שכשמול השיכור מזקקה, יש להעלותה באש, השיכור פטור מאחראיות כשיכור אך במזקקה שוכן השטן עצמו ויש להעלותו במוקד עד שלא יישאר דבר."

"אני, אני לא יכול."

"למה אתה דואג? כל שעליך לעשות הוא לומר לי איפה אותו בית פרחים, אני אעשה את השאר."

"לא אעשה זאת, אם המקום יישרף לא תהי אשמה ברצח יחיד אלא כרוצחת סדרתית, יש אנשים שגרים שם בבית, מהשומרים ועד לפרחים אסור שתשרפי את המקום."

"ראובן הפשוט, מתי דעתך החדה נטשטשה? איני עומדת לשרוף את המקום, קירות כל בתי העיר לבטח ידלקו. אני רק רוצה לדבר, אישה לאישה, מה הנורא שכבר יקרה? מי השטן שיקפץ באש?"

"עכשיו אני קולט ובכל זאת, אני לא אוכל לספר לך איפה המקום, חובתי לגבירה מונעת זאת ממני. תשאלי את ניצן או רחמים אם זה רצונך. ממני לא תשלי מילה."

"עוד פעם הנך לא חודר לעומק בינתי. אני רוצה שאתה הוא זה שיאמר לי את מיקום הבית. אני רוצה שאתה תבגוד בגבירתך, עד כמה שניתן לבגוד ברוצחת מעוטרת בושם מסווה ריחות."

"איני יכול. רק שאלה אחת, רחמים, ניצן, השניים הללו וכל גבר שני בעיירה יודע את המקום."

"אז אולי כדאי שאתחתן עם רחמים, או ניצן, או אפילו עם אחד מאותם גברים שניוניים שהזכרת, אולי כדאי שאקח את בגדיי, את תכשיטיי, ועם תינוק בכל יד אברח לעבר אחד הבתים ולא תראה אותם או אותי יותר בחייך."

"לא."

"ברור, אני רוצה בטובתך ראובן, אתה שיכור ולא משיכר. האהבה המוזרה הזו עיוורה אותך ורק אתה תוכל להסיר את הקרום מעל עינייך, ועכשיו תאמר לי, היכן גבירתך מתגוררת?"

ראובן הביט לתוך עיניה של לאה, שניהם פגועים, שניהם עומדים לבכות, אך בוויכוח זה לאה היא זו שניצחה. ראובן השפיל מבט, כיוון אותה למזרקה שבכיכר העיר ועמד לעלות על יצועו כשלאה ביקשה ממנו עוד דבר אחד

"זרועותיי כמעט ורדומות מחמדי, התוכל לקחת את התינוקות, אפילו אחד, רק כדי שאתן לזרוע לנוח לקראת העבודה מחר?" ראובן לקח את אחד התינוקות ובכך נפל למלכודת של לאה. היא רצה לעבר הדלת ובידה הפנויה סובבה את הידית. היא הלכה במהירות ברחבי העיירה, קוראת לעבר הבתים שיבואו כי ההצגה תתחיל, ראובן רדף אחריה בכל העיר ולמזלו נקרה בדרכו רחמים שהסכים לקחת ממנו את התינוק המכביד לכמה רגעים. בכל זאת, ראובן לא הצליח למנוע מתכניתה של לאה מלפעול ותוך זמן קצר לפחות מחצית העיירה עמדה בשער בית הפרחים בעוד לאה נכנסה לחצרו הפנימית ועם תינוק ביד אחת נעזרה בשנייה כדי לדפוק על דלת האחוזה. מישדישה פתחה ללאה את הדלת.