בית הסודות פרק 1

טוב, אז הפרק הראשון רץ קצת מהר..תתארי יותר על המקום שהיא נמצאת בו, את הבגדים שהיא לובשת (כי אי אפשר להעתיק קישורים מהסיפור…)
בקיצור, לנתת נפח…
את התבלבלת שם ופעם אחת כתבת USA ובפעם השנייה CSA…..

מסכימה עם ספיר…תמשיכי את הסיפור!

אבל אני אהבתי מאודדג

תמשיכי כבררר

שלום לכותבת,
אני בדרך כלל נמנעת מלהגיב על סיפורים כאלו, אבל אחרוג ממנהגי באופן חד פעמי ואבוא לפה להגיב. אני מודעת לעובדה שלא כל סופר רוצה לכתוב איזו יצירה מרגשת וארוכה טעונת מיליון תיאורים והמון התרחשויות. אבל גם בעזרת השיפור הכי זעיר, וגם בעזרת השינוי הכי פצפון באופן שבו העלילה מתנהלת, ואת, הכותבת, יכולה ליצור את אותו דבר שאת יוצרת פה, רק הרבה יותר מעניין ומושך.
והרי המלצותיי לשיפור הסיפור שלך: ראשית אתאר את מה שלדעתי צריך שיפור, ושנית אציין את השיפור שאני ממליצה.

קודם כל: כשכותבים סיפור, צריך לתאר. לתאר. לתאר ועוד לתאר. הקורא לא נמצא בראש שלך! הוא צריך שהכותב ישקיע בשבילו בכל פרט – חיצוני או פנימי (וכן, זה אומר לא להדביק ברוב עצלנות קישור לתלבושת באינטרנט, אלא לתאר אותה במילים). לתאר מה הדמויות מרגישות, חושבות. ברגע שאת נמנעת מלספר את הדברים הללו, אלא רק מדלגת על דברים כדי להגיע לחלקים שבהכרח מעניינים אותך בעלילה, אמנם את משעשעת את עצמך, אבל לפעמים הקורא מתאכזב ומקמט את האף, והולך לחפש משהו שיפעיל את הראש שלו ויגלגל את גלגלי הדימיון שלו יותר.

את משתמשת יותר מדי ב "ו" החיבור. יותר מדי: "ואז עשיתי ואז הלכתי ואז אמרתי ואז קמתי והלכתי…" במקום לתאר פעולה אחרי פעולה אחרי פעולה בלי לעצור לנשום ושפשוט לדלג על עלילה שלמה, קחי הפסקונת כדי לעצור על איזו פעולה, לתאר אותה וכן הלאה. הקורא צריך שתעזרי לו. הקורא רוצה קצת יותר מעלילה של סיפור אהבה.

בנוסף, יש לך כמות לא מבוטלת של פערים שאת לא משלימה. סוכנות? איזו סוכנות? תתארי! מה הילדה עושה בסוכנות? תתארי את זה! איך היא הגיעה לשם בכלל ולמה השעו אותה? תתארי את זה!

ואוי אלוהים. קרתה תאונה שאת אומרת שהיתה מזוויעה. אני כמעט צחקתי כשקראתי את השורה. להגיד שהתאונה היתה קשה ונוראית וההורים של הילדה מתו זה לא מספיק! אני לא הרגשתי שום חמלה כלפיה, ולא הרגשתי שום עצב. הדבר היחיד שהרגשתי היה הגירוד של העקיצה על כף הרגל השמאלית שלי. אם את לוקחת אירוע כל כך קשה כמו תאונה (ותסמכי עליי כשאני אומרת שראיתי תאונות דרכים לא קלות, וזה לא משאיר בנאדם אותו דבר לפעמים), את צריכה קצת לתאר גם אותו: את העבר, את המחשבות והרגשות, הזכרונות הלא נעימים שנובעים מהזיכרון הזה, וכיצד הוא משפיע על ההווה. לא מספיק לתאר במילה וחצי את ה"תאונה הקשה" ולהוסיף עשרים ושלושה סימני קריאה.

הסוף היה מעט לא ברור. היא קראה פתק. התעלפה. בום. שום מה לעזעזל הולך פה, שום מה היא קוראת… לא להתעצל, יקירתי. אני לא מבקשת שתכתבי נובלה סוחפת ומרגשת, כמובן – אני רק מגזימה עם ציניות והמלצות מיותרות. אבל אני חושבת שאת תהני יותר מפרי עטך, והקוראים שלך יעריכו יותר סיפורים טיפונת יותר מושקעים.

המון בהצלחה בהמשך דרכך, ותמיד להמשיך ולכתוב ולקרוא, כמו שחברייך כאן בתגובות ממליצים לך לעשות. כל הכבוד, Veno~