בית המלון

אני יושבת על הכיסא שלי בשולחן הגדול, מקשיבה לקולות הסועדים האחרים. מבטי חלול, ריקני. קולות שמחה, צחוק, ולעג, נשמעים מכל הכיוונים. ראשי הולם. המחוך לוחץ עליי, מונע מחמצן להגיע לריאותי, ומערפל את ראייתי. לאט לאט הכל מתכסה בערפל שחור-אפור, מיסטי. נראה כי השאר לא שמים לב, אך לפתע, דמות אפלה מתקרבת, בידה אקדח-
אני מתעוררת מהחלום שטופת זיעה. הראש כואב. אותו המקרה, שקרה לפני שנים רבות, לא מפסיק להציק לי ולהעיק עליי.
אני קמה מהמיטה, רגלי יחפות. הרצפה הקרה מקפיאה אותן, אך לא אכפת לי. ממילא כואב מבפנים.
אני יוצאת מהחדר, מביטה בשעון הגדול שבכניסה במבט חלול. אני יורדת במדרגות לקומת הקרקע, אוחזת במעקה מכוסה הדם ביד רועדת. לאט לאט, מראה מזעזע שהספקתי להתרגל אליו, מתגלה לעיני – אולם נשפים מפואר, מכוסה דם.
אני פוסעת באיטיות אל עבר ראש השולחן, מבטי נישא מעלה, בכדי שלא אתפתה להביט בגופות הפזורות, רבות כל כך. רגלי דורכת על משהו שמשמיע קול פריך, ואני מעוותת את מבטי, מנסה שלא להביט מטה. לאט לאט אני נכנעת, משפילה את מבטי, ורואה שדרכתי על ידו של אחד מחברי הקרובים. "מתנצלת…" אני ממלמלת, וממשיכה להתקדם.
אני מגיעה לראש השולחן, מתיישבת, ומביטה באולם הדמים בראש מורם. השולחן הארוך ממשיך הרבה קדימה, ולאחריו מעט מרחב, ודלתות הכניסה הכפולות. הגופות מפוזרות בכל עבר. מאחורי מושבי, על הקיר, תלויות שלשלאות – 'היכל הבושה', אבי היה קורא להן. היו קושרים בהן אויבים בכדי להשפילם בשעת סעודות, משרתים שהתרשלו בעבודתם, או סתם אנשים שרצו להתעלל בהם ולהשפיל אותם: ברוב המקרים זו הייתה אני.
"ובכן," אני מתרוממת, מביטה בכל האולם בגאון, כאילו נתינים מפוזרים בו, ממתינים למוצא פי. "אני לא יכולה להמשיך להתבטל." עיני בוחנות את הגופות, כל כך הרבה חברים ומשפחה שלעולם לא יחזרו… אוח מטומטמת. תרגעי. זה לא שאחד מהם עשה לך טוב אי פעם.
"אני צריכה להתקדם. לעבור הלאה. למצוא לעצמי מישהו… כמו שהייתי אמורה." במובנים מסוימים אני שמחה שאותו הרוצח הגיע. אבי ודודי, שני האנשים היחידים שגידלו אותי בטירה של דודי, ניסו למצוא לי חתן בכל מחיר. אתם רציניים?! מי מחתן ילדה בת חמש עשרה?!
"הפעם הוא לא ימות." קולי רועד, עיני מתמלאות דמעות. "הפעם הוא לא ימות. לא אכפת לי שהאחרים מתו. הפעם הוא לא ימות." הדמעות מתחילות לזלוג על לחיי, מבטי הנחוש נעוץ בדלתות הכניסה המתכתיות, הגדולות והמרשימות.
"אני לא אאכזב יותר אף אחד. אני אבצע את המטלה שהוטלה עליי ואגמור בהצטיינות. אף אחד לא ילעג לי יותר. אף אחד!!!" הדמעות מציפות את עיניי, מבטי קורא תיגר, זועם. אצבעותי מתהדקות סביב שולי השולחן.
"אף אחד לא יעז אפילו להשפיל אותי יותר!!! אף אחד לא יעז לקרוא עליי תיגר!!! אתם תכבדו אותי סוף סוף, לעזאזל!!! תתחננו שאסלח לכם!!! איזה מן משפחה אתם?! שמזניחים ככה את הילדה שלהם, שמעבידים אותה, שמשפילים אותה ושכולאים אותה!!! שהמזון היחיד שלה מדי יום הוא זוג פיסות לחם יבשות!!! תתבישו לכם!!!" הבכי מכניע אותי, אני קורסת חזרה למושבי.
"אתם לא תכבדו אותי." המילים ננעצות כפגיונות בליבי. "אתם לא תפחדו ממני, ואתם לא תתחננו לסליחתי. אתם גם לא תאמללו אותי יותר, או תכלאו אותי, או תרעיבו אותי, או תכלאו אותי. אתם מתים. אנשים מתים לא יכולים לעשות דברים כאלה."
אני נאנחת מעמקי ליבי, בוהה בתקרה. "נו, מטורפת?" קולי ארסי, "שוב חטפת התקף עצבים? את פשוט מטומטמת. לא יותר מסתם פרצוף יפה." אני קמה על רגלי, מבטי שוב חלול, אך הפעם אין שום דבר שיחזיק אותו באוויר – להיפך. הוא מושפל מטה, אומלל.
"כדאי שתנוחי." אני ממלמלת בעודי עולה במדרגות, "תישני קצת, זה יעשה לך טוב." אני פותחת את הדלת לחדרי, מתכרבלת במיטה ומכסה את כל גופי המכווץ בתוך עצמו בשמיכה. "תנוחי קצת. תפסיקי לצרוח. את סתם עושה רעש. כלב נובח לא נושך, לוזרית." אני ממשיכה למלמל, עוצמת את עיני.
"תנוחי."