בית המלון – פרק 3!~

לפניי, נגלית רחבת כניסה מפוארת. הקירות בצבע אפור, התקרה לבנה, בעוד שהרצפה שחורה כליל. אני פוסעת באיטיות קדימה, גומעת את המראה מעורר ההתפעלות. שני גרמי מדרגות ניצבים ליד הקירות, המתחברים למסדרון ארוך, שבצידו קבוע מעקה, ממנו ניתן לראות את רחבת הכניסה (או לפחות, כך אני מניחה).
לפני שאני מצליחה לסרוק עוד, אני שומעת קולות דיבור מלמעלה. כמה זמן לא שמעתי קול שלא שייך לי, או לאחד מהקולות בראשי…
אני מתחילה להילחץ. "מ-מה זה המקום הזה?!"
הקולות משתתקים. אני עולה בגרמי המדרגות במהירות, שתי בנות נמצאות לפני. אחת מהן בעלת שיער אפור, הקלוע בצמה. היא נראית כבת שלוש עשרה. השניה בעלת שיער סגול, נראית מעט קטנה יותר. נראה שהן מאוד קרובות.
אני מנסה לסגת, אך אם אמשיך ללכת אחורנית אפול. המדרגות בדיוק מאחורי.
"מה את עושה כאן?…" הילדה בעלת השיער הסגול מתקרבת אליי מעט. פניה מלאים בדם, ולא נראה כי זהו הדם של אחת מהן.
"ת-תתרחקי ממני!" אני מרגישה את גופי רועד.
לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל.
אני נכנסת לעוד התקף חרדה.
לא טוב.
ממש, אבל ממש, לא טוב.
היא מפסיקה להתקרב, ומחייכת, חיוכה משוגע.
אני מתיישבת על הרצפה, מחבקת את רגליי. זה מה שאני תמיד עושה כשאני בפאניקה. אני מתחילה לבכות. "דיי כבר!!! תעזבו אותי!!! תעז-" משהו מרים אותי. אני מסובבת את ראשי אחורנית במהירות, ומסמיקה.
נער, כבן שש עשרה או שבע עשרה מחזיק אותי. מבטו אדיש. שיערו ירוק וקצר, עיניו צהובות. הוא מרכיב משקפיים.
"את חדשה, נכון? זה אומר שאת צריכה חדר." מבטו עדיין אדיש.
אני מרגישה את פניי מאדימים.
"תוריד אותי. עכשיו." אני פוקדת.
זוג הבנות מצחקקות בצד.
"לא רוצה, לולי."
אני מבולבלת. "מה?"
הוא מביט בי במבט משועמם, אדיש. "מה ששמעת."
"מה זה… לולי?"
"יצור כמוך."
וואו. אחי, זה מסביר הרבה.
"כלומר?"
"דבר קטן, חמוד וחתולי בגוף של ילדה."
"ת-תסתום!!!"
שתי הבנות מצחקקות.
"את חתולה."
"לא אני לא!!!"
"את חתולה בסתר."
"א-א-א-א-אה…" אני מגרדת בראשי במבוכה.
"כן?"
"כלום."
הוא מתחיל ללכת, ולבסוף נעצר מול חדר כלשהו, שמספרו 126. הוא מוציא מפתח מכיסו ופותח את הדלת.
החדר נראה כמו סוויטה כלשהי בבית מלון. הכל היה מפואר וגדול יותר מחדר רגיל. הקירות היו חומים בהירים ומאוד חיוורים – כמעט אפורים. הדלת הייתה מעץ בציפוי צבע שחור. חלון ענק מהרצפה לתקרה עם ווילון לבן היה פתוח, נוף קודר נשקף ממנו. הייתה בחדר גם מיטה זוגית, וממולה טלוויזית קופסה ישנה.ממול למיטה היה אגרטל, ומאותו הצד נמצאה דלת שמובילה למקלחת.
הוא מניח אותי על המיטה. "תרגישי חופשי להחריב את זה, לולי."
"תפסיק לקרוא לי ככה!!!" תהיתי אם הוא מנסה לרמוז לי משהו בעזרת המיטה הזוגית. קיוויתי שלא.
"אז איך תרצי שאכנה אותך?" הוא מחייך אליי, אני שמה לב שהוא מעט סמוק.
אני מסמיקה גם אני, אך לעומתו, פניי בוערים באדום. "א-א-א-אני לא יודעת."
הוא צוחק. "אז אני יודע שבינתיים את לולי."
"א-אתה- אני א- א-א-א-א… א-אהה…" אני מנסה להחליט מה לומר, ולבסוף נוהמת. "לך לעזאזל!!!"
הוא צוחק בשנית.