בית בייקול | פרק 9- מנת דם

אור בהיר וזורח חדר דרך עפעפיי, פתחתי את עיניי באיטיות. קמתי במיטה אחרת ממה שיש לי בחדר, מיטה רכה יותר עם שמיכת פוך לבנה. " הלוואי שהייתי נשארת פה כל יום" לחשתי לעצמי ולחצתי על שמיכת הפוך. " אבל את לא." הבטתי באישה נמוכה " אני האחות דרך אגב, האחות מוסייב. אני אטפל בך עד שנחליט לשחרר אותך." חייכה אליי וחזרה לסדר דברים בשידה הקטנה שליד הוילון שמפריד ביני לבין המיטה שלידי. השתרע וילון גם בצד השני של המיטה וגם מולי. יד שמאל שלי הייתה חבושה. שברתי אותה.
ניסיתי לקום לישיבה עם יד אחת, האחות ראתה אותי וישר עזרה לי. היא הרימה לי את גב המיטה מעט וסידרה לי את הכריות כך שאוכל לשבת יותר בנוחות. " תודה" מלמלתי. " או, אל תודי לי. אנחנו לא רוצים שתתאמצי יותר מידי בימים הקרובים, הגוף שלך צריך לנוח." וחזרה אל השידה בעוד שיערה הלבן קופץ מאחור. " אוקי" האישה גררה את השידה ליד המיטה " אני צריכה לקחת ממך עכשיו מנת דם קטנה. אם יכאב לך במהלך שהותך פה במרפאה, תלחצי על הכפתור הזה" והיא הראתה לי כפתור כחול שמחובר בכבל למיטה, " אני אבוא מיד" הנהנתי. " תושיטי לי את יד ימין בבקשה" אמרה ועשיתי כבקשתה. היא ניגבה לי את האזור במגבונים רכים ולאחר מכן החדירה את המחט לווריד. פלטתי אנחת כאב." זהו, עברנו את החלק הכואב." היא ליטפה את מצחי. לא חשבתי שאפגוש כזה טוב לב ב"בית המשוגעים" הזה. השומרים הורגים פה כל שבוע ילדים והאחות מרפאה ומרגיעה ילדים. ההפך הגמור. זה כאילו המרפאה והבית עצמו הם שני מקומות שונים לגמרי. ראיתי את הדם שלי זורם בצינורית הדקה. " למה את לוקחת לי דם?" הסתכלתי על האחות בסקרנות. " אנחנו לוקחים דם לכל אחד שמגיע למרפאה. אנחנו בודקים מה סוג הדם שלך ואם תחזרי לפה שוב, ותאבדי דם, נצטרך להחדיר לך דם שמתאים לסוג שלך מאחד הילדים." היא הוציאה את המחט בעדינות. הדם הפסיק לזרום בצינורית ונראה כאילו הוא נשאב אל המבחנה. היא הדביקה לי למקום שפעם הייתה המחט צמר גפן, והוא נצבע מעט באדום.לאחר מכן, הדביקה מדבקה עם השם שלי על המבחנה והניחה את ידה על השמיכה שלי.
" אני רוצה לספר לך מה מצבך" בלעתי את רוקי פחדתי שמצבי גרוע, " את שברת את היד, זה ברור. קיבלת שפשוף בגב והחזה שלך יכאב כמה ימים. עכשיו שתיים בצהריים של יום שבת" ישנתי יום וחצי?! ," עזרנו לך לישון, הגוף שלך היה צריך לנוח. מצאנו את החברה שלך קילומטר מפה, החזירו אותה לפה, למרפאה. אבל היא בחדר מבודד והתסמונת שלה עדיין לא עברה לה. אנחנו לא יודעים מה עובד עליה, אף פעם התסמונת שלה לא נשארה לאחר שהחזרנו אותה. בעיקרון אפשר לבקר אותה אבל במצבך הייתי ממליצה לך לא לקום מהמיטה." היא הניחה את ידה על מצחי. " את חמה טיפה, שימי את זה בפה" והיא הוציאה מדחום, ניערה אותו כדי להביא אותו לאיפוס. " לשון מעל המדחום, חמודה". קצה המדחום הציק לי בתחתית הלשון. " אני אחזור עוד כמה דקות, אל תוציאי את המדחום מהפה." והיא הלכה עם מגש המחט והמבחנת דם שלי. הרגשתי סחרחורת קלה. הבטתי למעלה, לתקרה. בוהה בה כמה דקות ללא מטרה. האחות נכנסה, לא הבטתי בה והמשכתי להסתכל למעלה, חושבת על לילו המסכנה. האחות שלפה מפי את המדחום. " לא הרבה, 38 מעלות. אני בטוחה שתתמודדי עם זה" גיחכה, הכניסה את המדחום למגירה ויצאה מבעד לוילון. הסתובבתי על הצד של היד השלמה שלי. מערבולת של מחשבות הסתובבה לי בראש. מחשבות על לילו, על אדוארד המסכן שצריך לנקות את השירותים עם מברשת שיניים שבוע שלם, על אן גליבוס- האישה שראיתי בזיכרוני ועל האח האבוד שלי. עצמתי עיניים ופקדתי על עצמי לעזוב את אחיזתי במחשבות ולתת לי לשקוע אל התהום האפלה.
אני לא יודעת כמה שעות ישנתי. פיהקתי, התמתחתי ביד אחת ונשענתי על הכרית העבה. החזה שלי פעם כמה שניות, נשמתי נשימות עמוקות כדי להרגיע את עצמי. על השידה ליד המיטה שלי הונח זר של חרציות חצי נבולות וליד זה פתק. לקחתי את הפתק וקראתי.
" לקייט, החלמה מהירה ושקטה. רצינו להפתיע אותך אבל ישנת אז האחות אמרה לנו לשים לך בשקט את הפרחים ולצאת. מצאו את לילו, אני ואדוארד ביקרנו אותה פעם אחת. מצבה קשה קייט, נראה כי המוח שלה לא מצליח להשתחרר מהתסמונת. היה קשה להביט בה סובלת. מרדימים אותה רוב היום, כדי שלא תסבול. אפשר לבקר אותה בין שתיים לשמונה. נבוא לבקר גם מחר. מרי ואדוארד."
לא ידעתי איך להרגיש. שמחה, עצובה או נרגשת. הייתי מבולבלת. שמחתי על זה שמצאו את לילו ולא נתנו לה לקפוא למוות בחוץ. הייתי נרגשת כי מרי ואדוארד לא שכחו אותי ובאו לבקר. ועצובה כי לפי מרי המצב של לילו רע. היה כתוב בתחתית הפתק עוד משהו בכתב מעט עקום: " נ.ב.- את יפה כשאת ישנה". השערתי שזה מאדוארד. צחקתי בשקט. לאדוארד היה חוש הומור, ללא ספק. האחות הציצה מבעד לוילון. " איזה יופי, התעוררת." והיא כמעט ודילגה לתוך החדר, " אני צריכה שתתיישבי עם גב אליי. בואי, אני אעזור לך". והיא תמכה בי בעודי קמה, ומתיישבת שגבי מופנה אליה. לא שאלתי שאלות. " תרימי ידיים, אני צריכה להוריד לך את החולצה." אני לא אוהבת להתפשט מול אנשים שאני לא מכירה, זה מביך אותי.
" אני חייבת?" התחננתי. " את יודעת מה, לא. אני אנסה בלי."
" תודה".היא הרימה את החולצה שלי מאחורה ומשהו נעים נגע בגבי. משהו נעים וקר. אבל לאחר כמה שניות זה החל לשרוף. "וואו!" פלטתי.
" כן, כן. אני יודעת, אבל אין מה לעשות זה יעזור לך לשפשוף בגב." והיא החזירה את חולצתי למקום. הסתובבתי לישיבה מזרחית. היא ניקתה את ידה עם מגבון.
" אני יכולה לשאול משהו?" שאלתי.
" כן, ברור. כל דבר!" קולה היה עליז.
" אני יכולה לראות את לילו?"
"לא". השפלתי מבטי ובראשי הסתחררה השאלה 'למה?' אבל פחדתי לשאול. לפעמים סקרנות יכולה להיות מסוכנת, בעיקר במקום כזה.