בית בייקול | פרק 8- דפיקות בדלת

בפרקים הקודמים, ב"בית בייקול" :
אדוארד נלקח למר גולד לאחר שהתקוטט בחדר האוכל, קייט מגלה שיש לה אח- אח שלא זכרה עד כה. זיכרונה של קייט מעורפל מעט אך אחד הדברים שזכרה די בבירור זה אישה. אישה לבושה שמלה שחורה ובעלת שיער בלונדיני, עיניה שחורות ואפלות ופניה בהירות. אישה ששידרה ביטחון ועצמה. אישה שקייט ראתה תמונה גדולה שלה תלויה בלובי בקומה הראשונה.

פרק 8- דפיקות בדלת:
זו האישה שראיתי בזיכרונות שלי, האישה האפלה והחיוורת. אני לא חושבת שלילו שמה לב שעצרתי, היא המשיכה ללכת כשסל הכביסה האפור בין שתי ידיה. לאט לאט, מצאתי את עצמי עומדת מול התמונה. עיניים שחורות לעיניים ירוקות. רצינות מוחלטת לנגד..רגע, אבל לילו אמרה לי שהאישה מתה לפני כחמש עשרה שנה עקב תאונת דרכים! אז איך זה הגיוני שהיא הזיכרון היחידי שנשאר לי לפני שהביאו אותי לפה?!
" היא נאה, את יודעת" קפצתי מרוב בהלה. לא שמתי לב שלילו לידי. היא הניחה את סל הכביסה על הרצפה והתכופפה לשלט הקטן שמתחת לתמונה וקראה.
" אן גליבוס, 1925-2001. ייסדה את בית בייקול לנערים וילדים הלוקים בבעיות חמורות. " בית בייקול הוא מקום בו כל ילד ונער יכול לרוץ בחופשיות. בית בו כולם יהיו שווים, ללא אפליות ומריבות". מה שת'גידי גברת גליבוס. אני בטוחה שהבית הזה שורר בשלום והבנה." אמרה בציניות ושילבה את ידיה. " זאת האישה שראית? את בטוחה?" שאלה בחוסר הבנה.
" כן. זאת בול האישה" פלטתי אנחה.
" את יודעת שכנראה חלמת אותה. גם פה כתוב שהיא מתה לפני חמש עשרה שנה!" הרגשתי סוג של בגידה באותו הרגע, היא לא מאמינה לי. היא לא מאמינה לי למה שראיתי.
" זה לא היה חלום, זה היה המציאות! אני ראיתי אותה במו עיניי", הצבעתי על עיניי " אם את לא רוצה להאמין לי, אין בעיה. אל תאמיני באמת! משהו מוזר קורה פה ואני עומדת לגלות מה או מי זה!" בעטתי בסל כביסה. והבגדים נפלו על הרצפה. בגדים מסריחים. הבוהן השמאלית כאבה לי מהבעיטה.
" את לא מבינה שכל העובדות מצביעות על זה שהיא מתה!" צעקה לי לילו בחזרה.
" רגע, את רוצה להגיד לי שאני הוזה דברים?!" התחלתי ממש להתעצבן. " לא אכפת לי ממך ומהעובדות הטיפשיות שלך. אני הולכת למצוא עובדות משלי!" לאחר כמה שניות הבנתי מה אמרתי והתחרטתי על הרגע הזה. אבל מצד שני אם היא לא רוצה לעזור לי, אני אעזור לעצמי.

חזרתי לחדר לבד. מתחרטת על מה שאמרתי. הייתי מיואשת. מיואשת מעצמי, מהעולם ועוד מאלף ואחת דברים. נפלתי על המיטה, פרוסה בצורת כוכב. ידיי פרוסות לצדדים ורגליי מתוחות, כמעט נגעתי בקצת המיטה. אבל רק כמעט. הכרית שלי הייתה נוקשה. הרמתי אותה, אבל כלום לא היה מתחת. דפקתי עליה ושמעתי בומים. יש משהו בתוך הכרית. פתחתי את סגירת הבד ושלחתי את ידי בפנים. מסתמכת על חוש המישוש בלבד. הרגשתי ארבע פינות, ותפסתי את מה שזה לא היה. זו הייתה קופסה. הוצאתי אותה. היא הייתה שחורה ועוטרה בפסי כסף מסולסלים. פתחתי אותה בעדינות וראיתי שרשרת. שרשרת זהב של השם שלי. בפתק ליד היה כתוב: " אוהבים, אמא ואבא".
זה מאמא ואבא שלי, דמעה הגיעה ולאחריה עוד אחת. הוצאתי בזהירות את השרשרת מהקופסה וסגרתי את הסוגר סביב צווארי. מגע המתכת הקרה עם עורי העביר בי צמרמורת. החזקתי את שמי המוזהב באצבעותיי ולחשתי: " תודה אמא, תודה אבא. מתגעגעת" ועוד דמעות לא איחרו לבוא, אחת אחרי השנייה. ישבתי ככה, בישיבה מזרחית על המיטה מתבוננת בשרשרת, כמה שניות. לילו נכנסה בפנים זעופות.
" אני רואה שקיבלת את מתנת הפרידה שלך" אמרה בקול מתנשא מעט ועלתה במהירות למיטתה. נעמדתי ליד המיטה שלה.
" את מתנת המה שלי?"
" את מתנת הפרידה שלך. נו, את יודעת..המתנה הזאת אומרת שלא תראי יותר את ההורים שלך לעולם, המתנה האחרונה מהם." לקח למילים זמן לחלחל למוחי. המתנה האחרונה מההורים שלי, שמסמלת שלא אראה אותם שוב.
" מה לך הם הביאו?" שאלתי מתוך סקרנות.
" לי" הייתה שתיקה בינינו" לי הם לא הביאו כלום". קולה רעד. היא הסתובבה כשמבטה אל הקיר ושמעתי אותה מתייפחת עם עצמה. הכנסתי את שמי המוזהב מתחת לחולצתי, לקחתי את אחד מספרי היסטורית בית בייקול והתיישבתי על המיטה. אני יודעת, שאם לא אמצע הוכחות לילו לא תחזור לדבר איתי, היא לא תהיה החברה הכי טובה שלי וכל הזמן יהיה מתח בינינו. כי אני לא אחת שמוכנה להרפות בקלות. קראו לספר " בית בייקול ובסיסיו" , נכנסתי לתוכן העניינים ועברתי עם האצבע על שמות הפרקים. " הנה" לחשתי. פתחתי בעמוד 213 על פרק 21 שנקרא:" אן גליבוס" והתחלתי לקרוא. מסופר עליה מלא, לא הכל עניין אותי. אבל סתם בשביל הסקרנות, ידעתם שהיא הייתה אסטרונאוטית לפני שהקימה את בית בייקול? היא ביקרה במאדים בשנת 1950 בגיל 25 ואז פרשה מהתפקיד. אבל גם כאן, בסוף הפרק היה כתוב שהיא מתה ב- 2001 עקב תאונת דרכים. היא נפתרה בגיל 76. אבל אם כך, היא אמורה להיות זקנה יותר ממי שאני ראיתי. האישה שראיתי נראית כבת 35, צעירונת. אבל אני יכולה להישבע שזאת הייתה היא!
דלת החדר נפתחה באיטיות. סגרתי את הספר שלי מהר והחבאתי אותו מתחת לכרית. אדוארד היה מבעד לדלת, מחזיק במברשת שיניים.
" אדוארד?!" שאלנו אני ולילו באותו הזמן. " מה קרה? למה אתה מחזיק מברשת שיניים?" שאלתי וקמתי לחבק אותו.
" אני רואה מפלצת צרכים" ענה אדוארד. לא הייתה שום מפלצת צרכים, הוא הוזה.
" אדוארד" ירדה לילו מהמיטה וניערה אותו " תתעורר כבר!".
" קיבלנו עונש, אני ועומר. לנקות את השירותים עם מברשת שיניים. שבוע."
" שבוע?!" נדהמה לילו. אזעקה צפצפה בכל המסדרון. אדוארד החוויר לרגע, ויצא בריצה מהחדר. אני ולילו נעמדנו אחת ליד השנייה. הנורה הירוקה מעל הדלת האירה והדלת נפתחה. שומר הופיע בפתח ודחף אותי ואת לילו אל מאחורי זוג בנים.
אני ולילו לא דיברנו כל הדרך, אני לא חושבת גם שנדבר. כשהגענו לחדר האוכל, התיישבנו ליד מרי ואדוארד המותש שנראה כאילו כל שנייה הוא עומד להירדם על השולחן. צלחות הפלסטיק הגיעו לאחר כמה דקות, מלאות בפירה מתובל, רגל עוף חצי מבושלת ושעועית אפויה קרה. ארבעתנו אכלנו את האוכל בשתיקה.
" טוב, נו מה נהיה?! מה זה השקט הזה?" שאלה מרי. אני ולילו לא הגבנו והמשכנו לאכול.
" טוב, אנחנו עוד נפתור את הדבר הזה ביניכם" והיא הצביעה על שתינו במבט יוקד. היא ואדוארד קמו ויצאו מחדר האוכל. רציתי להקיא מהפירה והעוף, את השעועית עוד יכולתי לסבול. אבל מצד שני, לא רציתי לאכול מלא מאפינסים. גמרתי את האוכל לפני לילו, לא חיכיתי לה, זרקתי את הצלחת וחזרתי לחדר. הדלת עברה למצב ידני. פתחתי את הארון והוצאתי משם את הסרבל הכחול עם התג שם שלי. הסתובבתי עם הגב אל הדלת והתחלתי להוריד את הבגדים שלי. כשהתחלתי ללבוש את הסרבל הדלת נפתחה, עמדתי דום.
" זו רק אני, לילו. יאללה תתלבשי מהר." וכך עשיתי, תוך כמה שניות הסרבל כבר היה עליי. אבל את הבגדים שלי, לא ידעתי איפה לזרוק. איפה הסל כביסה?
" את הבגדים תזרקי איפשהו על הרצפה. כשהם יגמרו לכבס את הבגדים שלי משבוע שעבר הם יחזירו גם את הסל. עשיתי כדבריה והתכסתי בשמיכה הוורודה שלי. לילו לבשה את הסרבל שלה, עם גב אליי. לאחר מכן סגרה את החלון ואת הוילון ועלתה למיטתה. הדלת ננעלה.

הלילה היה קר, לקח לי בערך שעה וחצי עד שהצלחתי להירדם. החלומות שלי היו על ההורים שלי שלא אראה. הריגתו של הנרי הופיעה כמה פעמים וקמתי ממנה בבהלה. וכשהצלחתי להירדם שוב פעם שמעתי דפיקות על הדלת. קמתי מהר. ראיתי את לילו דופקת על הדלת, באגרופים ובעיטות. הבנתי מה פשר הדבר, ומה לילו ביקשה ממני לעשות. תפסתי אותה בכל הכוח, משכתי אותה מהדלת והתיישבתי על המיטה, בעודי אוחזת בבטנה של לילו. היא ניסתה להשתחרר, לא נתתי לה. אבל אז הגיעה הנשיכה בכף היד, נשיכה חזקה והייתי חייבת לשחרר. היא רצה לחלון, עלתה על השולחן הקטן. תפסתי אותה, הפלתי אותה על הרצפה. התגלגלנו על הרצפה ומצאתי את עצמי מתחתיה. עיניה היו פתוחות לרווחה והאגרופים לא איחרו לבוא. החזה שלי פעם מכאבים. " לילו, זאת אני!" אבל זה לא עזר היא ראתה אותי כאויב. עצמתי עיניים, החזה שלי בער מכאבים, לא ידעתי שלילו יודעת להרביץ ככה. היא קמה ממני ורצה שוב פעם לחלון. לא נתתי לה, קמתי במהירות למרות הכאבים והחזקתי אותה. היא התחילה לבכות. " בבקשה, קייט. תתני לי ללכת! את לא מבינה שזה הפתרון היחיד!" היא ניסתה להשתחרר בכוח. היא דחפה את הידיים שלי ממנה אבל אני חזרתי ואחזתי בה. " קייט בבקשה! זה כואב לי! תפסיקי! אני רוצה ללכת!" היא המשיכה לבכות והצליחה להשתחרר מאחיזתי. רצתי אחריה אבל היא דחפה אותי על המיטה ואז דפקה אותי על הרצפה. קיבלתי מכה בגב מברזלי המיטה ונפלתי על היד. נשמע קליק קטן. לא יכולתי להזיז את היד שלי, ניסיתי לקום וכל הגוף כאב לי. נשמע ניפוץ זכוכית ולילו קפצה מהחלון. היא הלכה, ואני לא הצלחתי למנוע זאת. הדלת נפתחה ושלושה שומרים נכנסו פנימה ורצו אל החלון. התמוטטתי על המיטה. אני חושבת שהתעלפתי.