בית בייקול | פרק 10- כדור לחץ

את השעות הבאות, עד לשעת כיבוי האורות העברתי במחשבות ושאלות רבות. הראש שלי יתפוצץ, הייתי מודאגת ומתוסכלת מכמויות השאלות שנותרו לי ללא תשובות, ללא מענה. נרדמתי די מהר, הייתי עייפה, אין לי מושג ממה. הרי ישנתי יום וחצי.
למחרת בבוקר, האחות מוסייב הביאה לי ארוחת בוקר למיטה. הארוחה לא הייתה כמו בחדר האוכל של הבית, היא הייתה יותר מושקעת, מגוונת וטעימה. גמרתי במהירות את החביתה, אכלתי את הירקות והגבינות ולגמתי מידי פעם מכוס מיץ התפוזים המלא סיבים. בהמשך הבוקר, האחות מרחה לי את המשחה השורפת על הגב, והיא אפילו אמרה שהשפשוף החל להתרפא לאט לאט.
בערך בסביבות אחת, מרי ואדוארד הגיעו לבקר אותי עם ילקוטים על גביהם. הם בטח חזרו ישר מהלימודים. אדוארד נכנס בריצה והמשיך לרוץ סביב המיטה כמנסה להעיף משהו מראשו.
" אההההההההה! דבורים! תעיפו אותן ממני!" צעק, " מלח מים, מלח מים, מלח מים" הוסיף במהירות. מרי הפילה את ילקוטה השחור על הרצפה והתיישבה על הכיסא שלידי.
" אז איך את מרגישה?" שאלה והביטה בי במבט מודאג. הזדקפתי.
" אני מרגישה בסדר. אפילו האחות אמרה שהשפשוף בגב משתפר" עניתי וחייכתי, היא חייכה אליי בחזרה אך חיוכה נעלם מיד. " מרי, מה קרה?" היא הרכינה ראשה ושיחקה עם אצבעותיה. " לילו" ענתה מיד וקולה התחיל לרעוד " לילו- היא- לא לילו- יותר", היא התחילה לבכות, אחזתי בידה הקטנה, דמעה זלגה על לחיי. " לילו הפכה לתסמונת. היא השתגעה. שבאנו אליה- אוי אני לא אשכח את זה, זה עשה לי סיוטים- היא התקרבה אל החלון שלנו, חשבנו שהיא באה להגיד שלום. אבל טעינו, היא התחילה לדפוק על החלון ולצעוק לנו לעזרה, היא צעקה כמה היא סובלת והתחננה שנשחרר אותה. העיניים שלה היו גדולות וזה היה מפחיד. ואז נשמע קול שריקה והיא נפלה על הרצפה ישנה. ירו בה חץ הרדמה." דמעות נוספות זלגו על לחייה, היא ניגבה אותם עם כף ידה.
" אני בטוחה שהיא תחזור לעצמה מתישהו" עודדתי אותה, אבל לא ממש במילים הנכונות. " מתישהו.." מלמלה.
" היי, אני רציתי לשבת על הכיסא הזה". קרא אדוארד והצביע על מרי. " אז לך תביא לך כיסא אחר! זה שלי! בעיה שלי שחשבת שדבורים רודפות אחריך?!" אדוארד התעצבן ויצא מהחדר בזריקת ילקוטו על הרצפה בעוצמה.
" הבאתי לך את ספר ההיסטוריה על בית בייקול. הנחתי שאין לך מה לעשות פה, אז חשבתי שבינתיים תעסקי בחידת האישה הנעדרת." גיחכתי. היא הוציאה מתיקה ספר ירוק כצבע האזמרגד, ספר ישן. ספר היסטוריה. " תודה" עניתי והכנסתי את הספר למגירה שליד המיטה. אדוארד חזר עם כיסא נוסף והתיישב ליד מרי.
" ראית את מה שכתבתי לך אתמול?" הסמיק אדוארד.
" כן, תודה. זה היה מאד חמוד". מרי הוציאה כדור צהוב מתיקה , לחצה ושיחקה איתו בידיה. לאט, לאט היא נרגעה והפסיקה לבכות. " מה זה?" שאלתי בסקרנות. " כדור לחץ?"
" כן. הוא לא שלי, הוא של לילו. כשעברתי בחדר שלכן כדי להביא לך את הספר ראיתי את זה מתחת לכרית שלה. אני רוצה להביא לה את זה איכשהו, אני חושבת שזה יוכל לעזור לה. זה ירגיע אותה, זה למה תמיד מרדימים אותה כשמוצאים אותה. השינה מרגיעה אותה ואת המוח שלה ואז היא חוזרת לעצמה. אני חושבת שעכשיו למרות שמרדימים אותה הרבה, היא לחוצה, היא נמצאת בחדר סגור ויורים בה כל יום כדי להרדים אותה בשביל שתסבול כמה שפחות וגם בגלל שאי אפשר להתקרב אליה כשהיא ערה, היא תעשה מה שהיא עשתה לך. היא תנסה לצאת מהחדר בכל מחיר."
" אז בואי נבקר אותה!" כמעט וצעקתי.
" את יכולה לקום מהמיטה?"שאל אדוארד.
" כן, עם קצת תמיכה". אדוארד ומרי קמו ועזרו לי לרדת, כשכל אחד תומך בי בצד אחר. ידי השבורה נתלתה על צווארי והחזה שלי פעם לשנייה. הלכנו עד לסוף המסדרון ונכנסנו אל חדר קטן. אחזתי בידה של מרי, הייתי לחוצה. חלון זכוכית גדול השתרע מולנו. בפנים, הכל היה לבן. הקירות, הרצפה ואפילו המיטה. לילו ישבה עם גב עלינו, היא לבשה את סרבלה הכחול שנקרע במרפקה הימני ושערה הלא מסורק התנפח מעט. מרי שיחקה עם הכדור בידה. התקרבתי קצת אל החלון, מרי ואדוארד נשארו מאחור. דממה שררה בחדר. רק אנחנו ולילו. הנחתי את ידי על החלון, התגעגעתי ללילו. ראשה הסתובב מיד, הלב שלי דפק במהירות. עיניה היו גדולות ומפחידות. היא התקדמה לעבר החלון בהליכת ארבע והביטה בי במבט חד.
" קייט, תתרחקי משם!" צעקה מרי.
" לא, זאת חברה שלי. אני לא מפחדת ממנה, אני בוטחת בה!" התחלתי לרעוד, אולי בעצם אני לא בוטחת בה? היא הגיעה אל החלון, והביטה על ידי. היא החלה לדפוק באיטיות על הזכוכית. קצב הדפיקות שלה השתנה לאט לאט והפך להיות יותר ויותר מהיר. כמו דפיקות הלב שלי. קצב הדפיקות הפך למהר וחזק, הרגיש כאילו הזכוכית תתנפץ עוד שנייה. הרחקתי את ידי מהזכוכית.
" למה הכנסת אותי לפה?! בוגדת! תחמנית! שקרנית! מנובלת! רעה! מטומטמת! לא אכפת לי ממך! מכוערת! מעצבנת! נכה! הוזה! חברה רעה!" צעקה לילו. " את, את, " והיא הצביעה עליי, " את עוד תשלמי על מה שעשית! אני אהרוג אותך! גם אם תברחי, אני אמצע אותך! אני אמצע אותך ואחסל אותך!" המשיכה בצעקות ובעטה בזכוכית. הייתי מרותקת למראה עיניי. ידה של מרי משכה אותי אחורה. מה עובר עליה? למה היא חושבת שאני זו שהכנסתי אותה למצב הזה? דמעות זלגו על לחיי, בכיתי, פחדתי, רעדתי. אדוארד אחז בכתפי. " אל תשמעי למה שהיא אומרת. היא מנסה לשכנע אותך שאת הכנסת אותה לזה ושכדי שהיא תסלח לך, תשחררי אותה מפה. זה גם מה שקרה לי ולמרי, הרופא שלה הסביר לנו." נשמעה שריקה ולילו נפלה על הרצפה. ישנה. חץ ננעץ בזרועה. לא, זאת לא לילו, זאת התסמונת ששולטת בה.