ביניין 100 קומות פרק 1 (החלטתי בסוף על השם זה)

****************************** לפני שאתם קוראים את הפרק, תקראו את ההקדמה כי רק ככה תבינו את הסיפור. ההקדמה ממש קצרה אז אל תדאגו***********************
—————————————————————————————————

"תכתבי לנו כל יום, אל תשכחי" אמא שלי חיבקה אותי ממש חזק. הפרדה שלי מהמשפחה הייתה קשה אבל שווה את זה. ההורים שלי בכו, אח שלי בכה ואפילו אני למרות שזה לא קורה הרבה.
" אני אוהבת אותכם, ביי" חיבקתי את כולם והתחלתי לעלות לאוטובוס. נופפתי לאח שלי דרך החלון של האוטובוס והוא שלח לי נשיקה.
ההתרגשות הייתה מאוד גדולה באוטובוס, כולם התרגשו ובכו.
האוטובוס היה כמעט מלא וחיכינו לעוד מישהו שיגיע.
"אני יכולה לשבת לידך ?" שאלה אותי ילדה. אמרתי כן והיא התיישבה.
הילדה הייתה נראת מאוד מגניב, לבושה עם סטייל, בטוח היא רקדנית.
התחלנו לנסוע הנסיעה הייתה מאוד ארוכה, סביבות הארבע שעות.
כשהגענו למקום כולם ירדו מהר מהאוטובוס לקחת את המזוודות שלהם.
ירדתי מהאוטובוס, לקחתי את שתי המזוודות שהיו לי והסתכלתי על הביניין. הביניין המפורסם, ביניין 100 הקומות.
הביניין היה מאוד גדול. ניסיתי לספור אם באמת יש 100 קומות אבל התייאשתי ב20.
נעמדה מולנו אישה, האישה נראתה מאוד מכובדת והיא התחילה לדבר " שלום לכולם וברוכים הבאים לביניין 100 הקומות. אני נינה ואני המנהלת של כל הפרוייקט" ניהיה שקט וכולם היו שקועים במנהלת. כולם רצו להראות שהם ממושמעים וטובים. המנהלת המשיכה לדבר "אתם באתם לכאן לאחר הרבה אודישנים שהשתתפו באודישנים הרבה מאוד נערים ונערות אבל רק אתם נבחרתם. היום אתם שישים ילדים אבל כל זה יכול להשתנות, אז כדי לכם להוכיח שאתם טובים ושלא סתם ביזבזנו את הזמן היקר שלנו." כולם היו בהלם, הם לא ידעו שעל הדקה הראשונה שלהם כאן, כבר התיחסו עליהם ברצינות.
המנהלת הובילה אותנו לתוך הביניין.
הביניין היה מופאר וענק אפילו יותר ממה שהוא נראה בתמונות.
כל הילדים הלהבו כשראו מפורסמים. אנשים שחלמנו להכיר נמצאים במרחק נגיע מאיתנו.
חילקו אותנו לחדרים.
אני וכמה ילדים נכנסנו למעלית, כששנה ב ראו שאנחנו שנה א הם צחקו.
כדי לנו להתרגל לזה כי זה קורה כאן הרבה.
עד אנחנו לא נתפרסם, אנחנו כלום בשבילהם.