בין הקבר לחיים| פתיחה

"אדווין" הייתה המילה האחרונה שאמא שלי אמרה לי .
היא אמרה את זה כבקשה, תפילה, ואז האור בעיניה כבה . ניתקו אותה מהמכשירים ואותנו הוציאו מהחדר. זה כל מה שאני זוכר מאותו היום.
אולי התעלפתי, אולי אני פשוט לא רוצה לזכור את אחותי בוכה על הכתף שלי ואת אבא שלי שותה את כל בקבוקי היין במרתף.
שנה אחר כך שליסה, אחותי, ואני חזרנו הביתה מבית הספר וראינו את העובדת הסוציאלית ניחשנו מה קרה, הוא שתה יותר מדי ואז יצא ו… אתם יכולים לנחש בעצמכם.
בגלל שהיינו צעירים, 15 ו-10, ולא היו לנו קרובי משפחה נוספים נשלחנו למערכת האומנה.
לא מוצאים הרבה משפחות שמסכימות לאמץ ילדים בוגרים יחסית, במיוחד לא שני אחים, אבל לנו מצאו אחת.
זו הייתה משפחה קטנה – אבא, אמא וילד בן 12. אחרי שהגענו לשם גילינו שלבן יש בעיות כעס, גיליתי את החבורות על הגוף של ליסה כמה חודשים אחרי שנכנסנו אל הבית ופניתי באופן מיידי לעובדת הסוציאלית.
לאחר שהוציאו אותנו מאותה המשפחה הגענו למשפחה שקיבלה אותי יותר מאשר את ליסה, המשפחה הייתה בית היתומים. היינו שם במשך שנתיים. בשנתיים האלו ליסה ואני התרחקנו אחד מהשנייה, אני עם הנערים בבית היתומים והיא עם הילדות מבית הספר. כמו שאמרתי, היינו שם שנתיים ובסוף השנתיים האלו גילינו את ליסה תלויה בחדרה עם מכתב התאבדות על השולחן. במכתב היה כתוב:
"אד, אחי היקר.
אני מצטערת שאני משאירה אותך לבד, אבל אני לא יכולה יותר. נמאס לי מההרס שעוטף אותי, כל מה שאני נוגעת בו קמל ונהרס, יש סיבה שבגללה הן שונאות אותי .
מחכה לך בצד השני, ליסה."
הדף היה מלא כתמי דמעות. כשסיימתי לקרוא את המכתב רצתי החוצה, מחוץ לבית היתומים, התיישבתי בפינה חשוכה ופשוט נשברתי. היא אמרה שכל מה שהיא נוגעת בו נהרס, אבל אני, אני הרסתי אותה.
מספר דקות של בכי עברו כשלפתע הרגשתי יד על הכתפי, הסתובבתי במהירות וראיתי נערה, בת 16 לכל היותר, מבטה היה מלא חמלה ועצב, "סליחה. אבל מי את?" שאלתי בהתרסה מסוימת.
"אנסטסיה" הנערה ענתה וחייכה חיוך קטן, "שמעתי על אחותך, אני משתתפת בצערך."
"אני לא צריך שתשתתפי בצערי, אני צריך שאחותי המטומטמת תחזור לחיים." אמרתי, מקשיח את עצמי.
"אני מבינה" היא אמרה בעצב, "אבל בכל מקרה, אתה צריך לחזור פנימה." היא המשיכה את דבריה בזמן שתפסה את ידי במהירות וגררה אותי בחזרה למבנה.