בין הצללים – פרק 5

~אוליביה~

קול. הוא היה בכל מקום. מימיני, משמאלי. הוא היה בכל מקום שאליו הלכתי. הוא לא עזב אותי.
עבר זמן רב מאז הרגשתי כך אל מישהו, אך הרגשתי איך אני נמשכת אליו אט אט בחבלים אפלים. הצורה בה הוא הביט בי, בחן אותי, ריגשה אותי והלחיצה אותי באותו הזמן.
היה בקול משהו מוכר.
הרגשתי איך אני משתוקקת אליו. הרעב שלי גדל על ידו. הוא קרץ לי ואני רציתי לרצוח אותו. ידעתי שאני בסכנה, אך לא הייתי מסוגלת לעזוב עדיין. הייתי בלאגן אחד גדול.
ישבתי וציירתי בשקט בביתי. הייתי עייפה ומוטרדת. מעולם לא אהבתי בתי ספר ושנאתי להתחזות לתלמידה, אך זאת הייתה התחפושת האידיאלית עבורי.
ציירתי וציירתי, שוכחת לחשוב, שוכחת לדאוג, שוכחת לפחד. רק לצייר.
כאשר לפתע, דפיקה קלה העירה אותי מהסהרוריות בה אני שרויה כאשר אני מציירת. דפיקה. בדלת של הבית שלי.
התקדמתי באיטיות אל עבר הדלת. "מי זה?"
דממה.
פתחתי בזהירות את הדלת וזה היה קול, שעמד שם.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי ועיניי הסגולות בערו.
"הייתי בשכונה." קול מחייך.
"מה אתה רוצה, קול?"
"אפשר להיכנס פנימה?" קול שואל בפנים תמימות.
"לא." אני לוחשת בקול רפה. מרגישה כאילו ליבי מתכונן לקפוץ קפיצת ראש מתוך חזי.
"אני אקח את זה ככן." קול צוהל ונכנס פנימה.
"מה אתה רוצה, קול?" אני שואלת בתוקפנות. "אני יודעת שאתה מסתיר משהו. משהו אצלך לא בסדר. לא רגיל. מה הסוד שלך?"
"את באמת לא מזהה אותי?" קול שואל בקור ועיניו בוחנות אותי בכעס.
"למה? אני אמורה לזהות אותך?" אני כועסת.
קול מסיט את ראשו הצידה. הוא נראה כועס ולוקחות לי מספר דקות עד שאני מבינה שהוא בוכה.
אני מתקרבת אליו עם ידיי פשוקות לרווחה באיום. "אני אפגע בך, קול. מי אתה? מה אתה רוצה ממני?"
"את אוליביה לי קורטיס!" קול צועק. הוא שולף סכין מהז'קט שלו ומקרב אותו אלי במהירות. לא ציפיתי לכך ולכן התגובה שלי מאוחרת מדי.
הכל מחשיך…