בין הצללים – פרק 4

~קול~

ביום הראשון ללימודים, נזכרתי במייגן. היא שנאה את אימוני הציידים. תמיד צחקתי עליה והקנטתי אותה על כך שהיא כזאת רגשנית וחושבת יותר מדי. היא הייתה ההגיונית מבינינו. אני הייתי האימפולסיבי, הפזיז, הבעייתי, החצוף. מייגן הייתה כל כך טובה, מחושבת, עדינה. לא פלא ששנאה להיות ציידת. היא הייתה משננת לעצמה כל לילה לפני השינה, "במלחמה הזאת אין רעים וטובים. כולנו רעים, טועים ומפסידים."
לא הבנתי אותה. אף פעם. רבנו המון בגלל זה.
היא טענה שאנחנו אשמים בגורל הליליות.
ועכשיו היא צפה לה, מתה, בגן עדן. מישהי כמו מייגן בחיים לא תגיע לגיהנום. היא אהבה לצייר, מייגן. על כל לילית שרצחה ציירה פס אדום על הקיר בחדר שלה בעזרת צבע גואש. אט אט קיר שלם נצבע. ואז עוד קירות…
ועכשיו היא מתה. בגלל הליליות שהיא נהגה להגן עליהם. ועכשיו, מה עלי לעשות? ללכת בעקבות אחותי, שהגנה על הליליות ושנאה את היותה ציידת? אך ראו מה עלה בגורלה…
היום הראשון ללימודים. כבר שנתיים עברו מאז מות אחותי. אני סיימתי את אימוני הציידים מזמן ועובד כצייד פעיל, נשלח מאזור לאזור להגן על בני האדם. על כל לילית שתפסתי, רצחתי, גרמתי למותה, אני מצייר פס אדום בחדרי. החדר שלי כבר אדום כולו מזמן, אז עברתי לסלון.
היום הראשון שלי כצייד בסונטנה. הציבו אותי כאן בשבוע האחרון של החופש הגדול.
אני נכנס לכיתה, מתנצל על האיחור בחצי חיוך ומחפש מקום פנוי לשבת בו… וזה הרגע בו אני רואה אותה.
אותה. את אוליביה שלי. היא מביטה בי כמו שמביטים באדם זר, אך אני מזהה אותה. רק שהיא שונה עכשיו. דקיקה יותר, שברירית יותר ועיניה- תמיד אהבתי את עיניה, שהיו בגוון כחול-סגול יפהפה. אך עכשיו, יש בעיניה משהו אחר. עצבות. שערה השחור נופל על פניה בכבדות כמו מסך קטיפה שחור ואני ממהר להתיישב על ידה, מהופנט.
"שלום לך."