בין הפטיש לסדן 9

פרק 9
אני פוקחת עין אחת בישנוניות ורואה קרן אור קטנה מהחלון נחה על רגלי.
אני לא בטוחה מה השעה,אבל אני יודעת שעוד לא הגיע הזמן לקום אז אני חוזרת לישון.
אחרי זמן מה התעוררתי ולפני שזזתי או בדקתי את מצבי הגופני חשבתי על מה שקרה עם ג'ורג' ומה צריך לקרות עכשיו.אני לא מאמינה שישנתי יותר מ-24 שעות,והעובדה היא שעדיין יש אור בחוץ.כשהתהלכתי בחדר בימים האחרונים ראיתי שאני בקומת קרקע ואני יכולה להתגנב החוצה בקלות מהחלון.
הברון גילברט…אני חייבת למצוא אותו ויהיה מה.
עכשיו הגיע הזמן לאמוד את הנזק.הרמתי את עצמי לישיבה וראיתי שהתפרים במקומם,מתחת לחולצה יש שתי חבלות קטנות וכחולות אבל כואבות.למה נגעתי בהן? הרגל…לא הכי טוב בעולם,אבל אם לא אפעל עכשיו שאבא ולארי לא בסביבה אז מתי? אני תמיד יכולה להשתמש בקביים.
נכנסתי רגע אל השירותים,הייתי חייבת את זה לעצמי לפני המסע הארוך.עכשיו בעניין הבגדים,אני לא יכולה לברוח ככה.הדבר הראשון שיבחינו ברחוב זה בבגדים הלבנים,והעובדה שהישבן קצת חשוף לא עזרה.אני חייבת לחשוב מהר.
אוקיי יש לי! לארי נתן לי חולצה שעד עכשיו הסתרתי מאבא.ואני יכולה להשתמש באולר כדי לחתוך את הסדין וליצור ממנו חצאית.ידעתי שאין לי הרבה זמן,אז בצליעה מיהרתי ככל יכולתי וכעבור פרק זמן לא ידוע (ברצינות,למה אין כאן שעון??) סיימתי את המלאכה והכנתי פתק קטן שבו רשום "אבא,אני יוצאת למשימה ולא יודעת מתי אחזור.אם תרצה פרטים שאל את ג'ורג'.הכל ישתנה מעכשיו." ויצאתי משם מהם.אחרי שוידאתי שאין שום אח או אחות מסתובבים בחוץ יצאתי אל הרחוב עם הקביים שהאולר שוכב בחזייה שלי.
בדרך הייתה חנות שזיהיתי,הבת של הבעלים,גוון, חברה שלי.למרות שלא ראיתי אותה הרבה זמן אמה תמיד חיבבה אותי,אני מקווה שזה נשאר ככה לאור העובדה שאני הולכת לנצל את האהבה הזאת עכשיו.
נכנסתי אל החנות של ג'ניפר.גוון לא הייתה שם.החנות למזלי הייתה ריקה וג'ניפר ניגשה אליי מיד."שלום אפשר לעזור לך?"
"כן..היי ג'ניפר זוכרת אותי?"
היא הניחה את ידיה על מותניה ובחנה את פניי."יכול להיות…אנג'ל?"
הנהנתי.
"לא ראיתי אותך כל כך הרבה זמן! כמה גדלת.הפכת לנערה יפהפיה.קביים? מה קרה לך?"
"זה סיפור ארוך.אני צריכה את עזרתך."
"בוודאי,שבי כאן וספרי לי במה אוכל לעזור."
היא עזרה לי ללכת עד לספה בה יושבים הלקוחות,זו חנות די גדולה.
"דבר ראשון,מה השעה?"
"15:00"
תחושת הקלה עברה בחצי.סוף סוף אני יודעת מתי אני חיה.
סיפרתי לג'ניפר שאני צריכה ללכת לחפש מישהו ולכן אני זקוק למעט דברים.הבטחתי שאחזיר כל מה שתיתן לי.
היא הנהנה בראשה ושמחתי לדעת שאהבתה אליי עדיין קיימת.היא מיהרה לסגור את החנות ועזרה לי.תחילה נתנה לי מכנסיים בצבע שחור עם בד נעים,זוג גרביים ונעליים של גוון והוסיפה כובע רחב בצבע כחול.עזרה לי לסרק את שערי הארוך.משהבחנתי כמה ארוך הוא ביקשתי ממה שתקצר אותו.עד קו הכתפיים אפילו קצת פחות מזה,כלומר היא הורידה כ-30 ס"מ.תחושת הקלה עברה בי,לא ידעתי שהראש יכול להרגיש כל כך קל וטוב אחרי שגוזרים שיער מצד שני זה הגיוני.אני לא צריכה אותו ארוך מדי עכשיו,זה קשה לטפל בו בעיקר לאסוף אותו,כי שאני מרימה את הידיים גבוהה לעשות את הקוקו זה מכאיב לי בצלעות.
אחרי שעה וחצי בערך היא עזרה לי בצורה שאיני יודעת אם אוכל לגמול לה.
היא הכינה לי תיק שבו יש אוכל,מים,תחבושות,חולצה ומכנסיים נוספים,מברשת לשיער,קפוצ'ון קליל.
תמיד ידעתי שאהבה אותי,לא הערכתי נכון עד כמה.הודתי לה וחיבקתי אותה.היא חיבקה אותי בחזרה אם כי בזהירות רבה כאילו פוחדת לשבור את בובת הזכוכית שאני והבטיחה לא לספר לאבא ולג"יקוב.
אחרי שיצאתי מהחנות בתחושה טובה החלתי ללכת כשהתיק הכבד על גבי.ואז עצרתי והבנתי איזו טיפשה אני? מה חשבתי לעצמי שפשוט עלון שכתוב בו "הברון גילברט גר ברחוב קנדי?" יצוץ מהשמים,ומה אני אומר לאבא? שהחלטתי לצאת לשליחות? וגם לארי ידאג לי….אבל אני לא חוזרת בי.המשכתי ללכת בלי כיוון שבכול צעד הביטחון שלי יורד ואני לא בטוחה מה לעשות.אולי אבקש את עזרתו של לארי? לא,אבא לא יסלח לי.אולי זה כי הוא לא מכיר אותו?
גירדתי בראשי ועצרתי לשבת על ספסל מנסה לחשוב על תוכנית.מצידו השני של הספסל ישבו שני גברים צעירים לבושים בבגדים שחורים.אחד מהם עישן ורציתי לברוח משם אבל לא היה לי לאן וגם לא ראיתי ספסל נוסף באזור אז הכרחתי את עצמי לשבת.
"מה אתה אומר על הבן שלו?" שאל הגבר המעשן.אני יודעת שזה הוא למרות שאני בגבי אליו מפני שהשתעל.
"אני חושב שהוא יגדל להיות הבוס החדש שלנו." ענה השני.
"אתה חושב שהוא ישרוד את כל האימונים שמצפים לו? הוא רק בן 12 אל תשכח." התעקש הגבר המעשן.פחד נשמע בקולו.
"טום,אני מאמין בו.אם אתה חושב אחרת למה שלא תדבר עם הבוס?"
"אני לא רוצה לאבד עוד עין ג'ון."
"כן אני מניח שאתה צודק." אמר ג'ון.
"אני מקווה שהוא יצליח,מספיק ילדים מתו מהשלב הזה.אולי הוא באמת היורש,בנתיים הוא הראה פוטנציאל." אמר טום.
הם עברו לנושא שיחה אחר.בנתיים מוחי עשה השלמה של חלקי הפאזל.בן 12? ילדים מתו? יורש? יותר ברור מזה? תודה לך אלוהים.
חיכיתי שהם יקומו כדי לעקוב אחריהם,משימה מאוד מאוד קשה במצב הנוכחי,צלעתי.אבל אני חייבת לעשות את זה.
טום וג'ון הולכים בקצב איטי למזלי,אולי יש להם זמן.לי אין.ניסיתי להגביר את הקצב אבל לא רק מצבי הגופני הקשה עליי אלא גם העובדה שעכשיו יש מכוניות בעיר ואני צריכה לחכות שיעצרו לי לצורך חציית הרחוב.
אחרי סיבוב גדול מדי,השניים האלה עצרו במסעדה להרבה זמן.בטני קרקרה,הכנסתי יד לכיס המכנסיים וקיוויתי שהבטן תירגע.אך נראה כי טוב ליבה של ג'ניפר לא ידע גבול,היא השאירה הרבה כסף מזומן בכיסי.ניגשתי לדוכן בו מוכרים לחמניות עם נקניקיות.מצאתי ספסל נוח שניתן להשקיף ממנו על טום וג'ון ואכלתי כל ביס בהנאה.בנתיים השמש שקעה וצבעה את השמים בגווני כתום מקסימים.אני חושבת שפעם חלמתי על השקיעה ולכן גם ציירתי אותה,אחד הציורים המוצלחים שלי.
הם יצאו,הגיע הזמן לתזוזה.