בין הפטיש לסדן 8

פרק 8
"אימי ואחי הקטן.”
"לא,אנג'לינה.רק את אימך.” אמר בעיניים עצומות ושיחק באצבעות ידיו.
"אם כך…דניאל חי??” קפצתי את אגרופיי בהתרגשות ויצרתי משיניי חומה נוקשה.
"אני מאמין שכן.”
"איפה הוא? למה לא דיברת קודם? אתה מבין איך החיים שלנו היו נראים אחרת אם היינו יודעים שהוא חי?? אה! אתה מבין את זה ג'ורג'????” צעקתי עליו בכל כוחי,אולי אפילו ירקתי עליו מעט.
"אני…”
"אתה מה?-”
"אני מבין את מה שאת אומרת.”
"אז?”
"לא ידעתי…לא רציתי…” מילמל בבושה והניח את כפות ידיו על פניו עד שלא נראו לעיניי.קולו היה חנוק כשהמשיך "לפני שנים…הייתי במשבר נפשי ונזקקתי לעזרה בפירנוס המשפחה…”
בלעתי את רוקי.גרוני היה יבש .
"ואז הגיעה אל אשתי הודעה שבה נאמר שאם לא אשלם למישהו שהייתי חייב לו כסף לפני הרבה זמן,הוא יהרוג אותי ואותה,והיא הייתה בהריון וגם היו לנו שני ילדים קטנים בגיל 4 וחצי,תאומים.
ביקשתי ממנו עוד זמן.הייתי שבור אחרי מות הוריי בתאונה מסתורית בזמן טיול בהרים.
הוא סירב ונתן לי יומיים.לא ידעתי מה לעשות? מאיפה עליי לגייס את הכסף הזה?”
הוא הסיר את ידיו מפניו והעביר ידו בראשו עד ששערו הזדקר לכל הכיוונים וחשף את פדחתו המקריחה.
"מה עשית ג'ורג'?” שאלתי במרמור.ומפחד,כי חששתי שאני יודעת מה תהיה התשובה.
"יום למחרת הגיעו אחיך ואימך אל בית החולים.”
ג'ורג' התכווץ בכיסאו והמשיך.”אמך הגיעה במצב אנוש.האש פגעה בגופה ועשן חדר לריאותייה.אני מעדיף שלא לתאר לך את המראה,את בתה אחרי הכל.
ואז שבדקתי את אחיך הקטן ראיתי שהנזק שלו היה רק עשן בריאות.בסביבת אויר נקי וצח הוא שרד.”
אגלי זיעה נצצו על מצחו.
"ואז בא האיש הזה.”
"שמו.”
"אני לא זוכר.” ואמר וגלגל את עייניו לצד.
"אתה משקר.”
"מניין לך.”
"כישרון טבעי.שמו.”
"בסדר.”,הוא נאנח,”בעבר הוא נקרא "הברון גילברט”.אני יודע שכל שנה הוא מחליף שם אז איני יודע איך קוראים לו היום.הוא מסוג האנשים שאני לא רוצה לשמור איתם על קשר.”
"בסדר.אז מה היה על דניאל?”
“הברון גילברט ראה את אימך מתה ואת אחיך הרדום והוא הצהיר בפניי שהוא זקוק לבן,יורש .”
חששותיי התאמתו.
"ופשוט נתת להם את הילד?”
"אני מצטער,אנג'לינה.” אמר והשפיל את ראשו.
אולי זה היה התקף חרדה או אולי התקף זעם,מה שזה לא יהיה זה גרם לי להרים את האולר שהיה קשור מתחת למיטה שלי ולכוון אותו אל ליבו של ג'ורג'.
"אשתי כבר נפטרה וילדיי נשלחו לדודתם,לא הייתי מסוגל לטפל בהם.אני לא מתחרט על דבר בחיי,פרט למעשה עם אחיך.הרגי אותי.” אמר ולשנייה בחיי,ראיתי גבר מבוגר בוכה.
הסכין היססה בידי.היא לחשה לי שאעזוב אותה לנפשה.סירבתי להקשיב.
"מה זה יתן לך?” עלה בראשי קולה של אמא,קול של מצפון.
"זה יהיה החזר הוגן.” עניתי לה בקול.
"אני מבין ומקבל.עשי זאת.” חזר על דבריו,ופרש את ידיו לצדדים שאוכל לפלח את ליבו.
"לא דיברתי אליך.” אמרתי לו והורדתי את הסכין ב-10 מעלות.
"אני מצטער.”
"יש לך בהחלט על מה!” צעקתי והידקתי את אחיזתי.
זיעה קרה נטפה בגבי,תחושת גועל עטפה אותי,בחילה איימה לצאת כמו נחשול מקיבתי.
"מה אני,אנג'לינה הרפר,עושה?” תהיתי.
הרגשתי את ידי נמשכות בחוזקה רבה לאחור.
הבטתי בג'ורג' במבט שאיים לקרוע אותו לגזרים.אבל זה לא יכול להיות,ג'ורג' עומד מולי,אז מי מאחוריי?”
"רציתי לראות אותך,אבל לא עם דם על הידיים!!!” צעק לארי אל עורפי.
עייני נפערו בתדהמה וחשתי כאב ברגלי הימנית.שיווי המשקל שלי עורער.
"תשחררי את הסכין,אנג'ל.”
"אין לך מושג מה הוא עשה.”
"נכון,אבל אני בטוח שאין סיבה להרוג אותו.אם נפתח מעגל דמים,הוא לא יגמר לעולם,משם שמו,”מעגל".
"לא אכפת לי.”
"אל תאלצי אותי לשבור את ידך.”
"אתה לא תעז.” לכסנתי מבט אל עייני הזית שלו.
"אל תבדקי אותי.אני לא צוחק.” אמר ומשך את ידי הימנית שאחזה בסכין,לאחור בחוזקה.
הרגשתי כאילו משהו בתוך כתפי מאיים להיקרע.
"בבקשה ממך אנג'ל.” ביקש בקול שליו.
ג'ורג' החל להוריד את ידיו בחזרה לצידי גופו.הוא נרגע.אבל אני לא.הרגשתי את פעימות ליבי הולמות בראשי.
"הייתה גופה בארון הקבורה הקטן של התינוק.איך אתה מסביר את זה?!!?” שאגתי.
"אשתי הייתה בחודש התשיעי.היא ילדה יום למחרת.הייתי עסוק איתה ושני הבנים נשארו לבד בבית.הם שיחקו בחוץ בלי השגחה ואחד מהם מת.אני אפילו לא יודע למה,הבן השני היה רק בן 4 וחצי ולא ידע להסביר מה ראה” אמר בדמעות.
חשתי צביטה בלב.
לא ידעתי מה לחשוב.ריקנות אפפה אותי.
"קדימה אנג'ל,בואי נפסיק את זה.” אמר לארי ברוגע.
לארי שיחרר אותי מעט אז הרפתי את שריריי בהתאמה אליו,אבל ברגע אחד של חוסר יציבות נפשית וכאב חד ברגל הסתובבתי במהירות ,כמעט ותקעתי אותה בלארי בלי משים.
לארי נראה מיומן בהתחמקות מסכינים.הוא סובב את ידי בצורה שגרמה לי להסתובב כאילו אני רוקדת איתו,ותקע לי אגרוף חזק בבטן,קרוב לצלעות.
"אני מצטער,הכרחת אותי.”
נפלתי על ברכיי,לרגליו.
היה טעם מגעיל בפי.של ברזל.
לארי התכופף ושלף את הסכין בעדינות מידי.לא היה בכוחי להתנגד.הרגשתי שריפה בתוך הגוף.אני חושבת שהוא פגע בצלעות,למרות שהן כבר החלימו מרוב הפגיעה.
ברגע שניסיתי להתרומם מעט,ירקתי דם ונראה לי כי הייתה רעידת אדמה.אלא שאז הבנתי שיזה גופי שרועד.
"בואי,אשכיב אותך במיטה.” לארי הציע והרים אותי כך כשידי השמאלית כרוכה סביב צווארו.
"לא התכוונתי בכלל לפגוע בך.” אמרתי לו בפה נוטף דם.
“אני מצטער,היה לך מבט מטורף בעיניים ופשוט לא ידעתי איך להתמודד עם זה.”
"מה יש לך על האצבעות?”
"שתי טבעות יהלום…”
"דווקא עכשיו אתה שם על עצמך אביזרים מלכותיים?” שאלתי והרמתי את החולצה מעט כדי לראות את הפגיעה.שתי נקודות קטנות נטפו שביל צר של דם ומסביבם נראה סימן מעויין.
"כן…מיהרתי ושכחתי להסיר אותם.אני כל כך מצטער.”
"איך את מרגישה?”
"זאת שאלה מטופשת ,אתה יודע?”
"אני מניח…אבל אל תשכחי שאני לא יודע למה כל זה קרה.”
"הממ.” אמרתי והסטתי את ראשי כדי למחות את הדם מהסנטר בחולצה הלבנה שלי.
"עליי לחבוש אותך…” אמר ג'ורג' והתקרב אליי בצעדים מהוססים שגרמו לי להרגיש כמו חיה טורפת.
"אני לא צריכה ממך שום דבר.” רציתי לצעוק אבל אזל לי הכוח.הריקנות התחזקה.ונשמיעה רק לחישה רפה.
"אני רוצה רק לטפל בך.” אמר ובלע את רוקו.
"צא מכאן ג'ורג'.” אמרתי והסתכלתי לצד הנגדי.
"אני מביו,אשלח אחות.”
"ולא את אלנה.”
"בסדר.”
הוא הסתובב ופנה לצאת.
"אנג'ל…אני באמת מצטער.” אמר ויצא החוצה.
לארי נשק למצחי וחייך אליי בחביבות.הוא לא יודע מה קרה ובכל זאת מתנהג אליי יפה.
בעוד רגע,הייתי יכולה להכתים את שם משפחת הרפר,להגיע לכלא ולתת לאבא לשקוע במועקה,לגרום לו לאבד את העבודה החדשה,לגרום לאמא להתבייש בי? מה חשבתי לעצמי? אני לא שליחה של אלוהים שנשלחה כדי לעשות צדק.
ג'ורג' אמר שבנו,אחד התאומים,מת.זה לא דבר כואב מספיק? הוא לא סבל בצורה דומה לי? לא,לא בדיוק כי הוא לפחות ידע שבנו באמת מת ואילו אני האמנתי חצי מחיי הקצרים בשקר.אני מרגישה מטופשת.
לארי הרשה לעצמו לשבת לצידי,לכסות אותי עד הבטן ולהחליק את השיער ממצחי אחורה.
הנחתי לליטופיו להרדים אותי.