בין הפטיש לסדן 7

פרק 7
"לארי ריצ'ארד אדוארד פנדרגון….איזה שם טוב.” תהיתי.
אני לא מאמינה שדיברתי עם יורש העצר של אנגליה.אם הוא היה בחור רע,הוא עוד היה יכול לתבוע אותי על פגיעה ברכב.
"אפשר להיכנס?” נשמעו דפיקות בדלת.
"אה,כן.” אמרתי,לא שמתי לב אפילו של מי הקול מרוב שהייתי שקועה במחשבות על טיבו האמיתי של לארי.
"ג'ייקוב!” קראתי בשמחה.
"אנג'ל,אני מצטער שלא באתי קודם,מה שלומך?” שאל והתיישב בכורסה.
"אני כבר יותר טוב.בקרוב אצא מכאן.מה איתך?”
"אני קצת עייף למען האמת.בשבועיים האחרונים היו לכם הרבה לקוחות.והייתה איזו אישה שעברה לעיר לפני כמה שבועות ושמעה על המאפייה המהוללת שלכם,והיא הזמינה עוגה של 13 קומות לחתונה של בנה! היית מאמינה? אני לא זוכר מאז הפתיחה של המאפייה שהייתם כל כך מהוללים.” אמר בחיוך גדול ועייף.
"מובן שהייתי צריך לעבוד לבד,כיוון שקלריס הייתה צריכה לשמור על וויל הקטן, ולנהל את המאפייה שלנו,אבל זה בסדר גמור.אני חבר טוב של אבא שלך ורואה בזה עזרה לחבר.”
"וואו,אני גם לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היינו כאלו מצליחים.תודה ג'ייקוב.”
"ודאי אנג'ל,נהנתי מן האתגר.”
"מה שלום קלריס?”
"גם היא עבדה קשה .בגלל שעכשיו יש חופש חגים וכל הילדים מסתובבים ומחפשים מה לאכול,היו לקלריס הרבה הזמנות.”
"זה אומר ששני העסקים משגשגים,ג'ייקוב,זה מצוין.”
"כן כמובן.אבל הדובדבן שבקצפת הוא עצם העובדה שאביך הלך אל הארמון! אני לא מאמין לזה,כל העבודה של השנים האחרונות תשולם לכם בכסף של שבוע בארמון.”
אם כמה שאני אוהבת את ג'ייקוב כמו אח גדול וסומכת עליו אני מעדיפה שלא להגיד לו על לארי.
"אתה צודק.אבא היה ממש שמח.באמת מגיעה לנו ההזדמנות להצליח בגדול.”
"טוב,עכשיו ספרי לי בעצמך,אנג'ל,איך זה קרה לך?” שאל וסימן בשני ידיו את גופי.
"אבא לא סיפר לך?”
"מובן שהוא סיפר,לוציוס המסכן היה שבור כל כך בהתחלה.הוא חשש לאבד את המשפחה היחידה שיש לו.אבל בכל מקרה,רציתי לשמוע את זה ישירות ממך.”
"אני מבינה.אני אספר לך מה קרה מיד לאחר שעזבתי עת המאפייה שלך.”
סיפרתי לו את הפרטים,בלי להזכיר את שמו של לארי.
"הבחור הזה…”
"אני לא חושבת שהוא התכוון,זו הרי גם אשמתי כי לא שמתי לב איפה אני נמצאת.”
"כן אבל נהג חייב להסתכל על הכביש,תמיד.ואם הוא לא מסוגל לעשות זאת,שלא ינהג.
זה כמו להגיד שילד ברח לגננת מהגן.היא תמיד חייבת להיות מודעת למיקומם של כל הילדים או שהיא נכשלה בתפקיד שלה,זה אותו עקרון.”
"אתה צודק ג'ייק…”
"בכל מקרה אנג'ל,הבאתי לך מה שאת אוהבת.”
"מה הבאת?”
באותו הרגע נשמעה דפיקה קלה על הדלת ואלנה נכנסה.היא הנידה בראשה כלפי ג'ייקוב והוא הנהן אליה בנימוס ולחש שלום.
בזמן שאלנה בדקה את התפרים וסידרה לי את הכרית מתחת לרגל,ג'ייקוב המשיך "הבאתי את המחברת שלך .”
"עם הציוד?”
"כן,גם הקלמר כאן.”
הוא הוציא מאחורי גבו את המחברת הירוקה שלי וקלמר הסגול שלי.”בדרך לכאן דיברתי אם איזה רופא שיש לו שפם לבן וגדול וביקשתי ממנו לסדר לך שולחן קטן שיוכל להיות עליך בלי לפגוע בך.”
"אני אוכל לחזור לצייר! תודה ג'ייקוב.” אמרתי בשמחה.לפחות עכשיו תהיה לי תעסוקה נורמלית ואני אמעיט ברמת השטויות.או שלא…
"מתי את משתחררת מכאן?”
"אם הכל טוב,ביום חמישי הקרוב.”
"הו,זה מצוין.קלריס כבר מחכה לראות אותך.”
"אני גם מתגעגעת אליה,בטח היא דואגת.”
"היא תמיד הייתה בן אדם דאגני ולחוץ.ואני בדיוק ההיפך,זה מה שעושה אותנו להפכים מושלמים.” אמר מסמיק מעט.
"טוב אנג'ל,שמחתי לראותך אבל עליי לעזור לאביך.יש לו כבר הזמנה ראשונה של 300 מאפים שצריכים להיות מוכנים עד מחר בערב.”
אלנה יצאה מהחדר.
ג'ייקוב קם ופרע את שיערי.”אני לא מבטיח שאני או לוציוס נחזור לחזור לפני שתעזבי,אבל אם זה יקרה,קלריס תחכה לך בבית שלכם.”
הוא הסיר את ידו מראשי וסידר את מקטרונו האפור והאהוב עליי ,שיערו הקצוץ כבר ארך ושיווה לו מראה של נער מתבגר ."אך כך אנג'ל,עד הפעם הבאה.”
"כן.ביי ג'ייק.” אמרתי ונופפתי לו לשלום.
הוא יצא ופתחתי את מחברתי.כל הציורים הטובים שלי היו שם.כל הציורים הם של החלומות שלי,בין אם זה הבית שארצה לגור בו כשאגדל או היערות והמפלים שתמיד רציתי לראות בעייני.
"הבאתי את השולחן.” גורג' אמר כשנכנס לחדר.
"הו,תודה.”
"זה בסדר.”
"אז בחמישי אני אצא?”
"אלנה אמרה לך משהו? היא בדקה אותך כבר היום?”
"היא הייתה פה לפני כמה דקות כשהיה לי ביקור.היא לא אמרה דבר.”
"תרימי את השמיכה.”
הרמתי את השמיכה כדי שיוכל להציץ בתפרים ולגעת בצלעות בעדינות.
"את יודעת,היום בבוקר קיבלתי מטופל חדש שעבר תאונת דרכים היום בבוקר.הוא לא יצא מזה בזול כמוך,נאלצנו לכרות לו את הרגל ויד אחת שלו שבורה.”
הייתי חסרת מילים.
"אני באמת מצטער שהכניסו את המכוניות האלה לחוק.אנשים נפגעים מזה בצורה בלתי הפיכה ולפי מה שאני חושב,זה רק יתדרדר עם השנים.”
"איך אתה יודע?”
"אני זקן כמו שאת רואה ילדתי,ובכל עשור שעברתי בחיי גיליתי ולמדתי שלא משנה עד כמה הסביבה משתנה ומתפתחת,הטבע של האנשים תמיד נשאר זהה.”
"מה זאת אומרת?”
"בפשטות,זה אומר שהתאונה התרחשה כי הנהג לא שם לב לכביש,מה שמחובתו לעשות.
אני חושב שגם לטלפון ,עם השנים הבאות ימצאו דרך להיות בתוך המכונית כדי להסיח את דעתו את הנהג מבלי שהוא יהיה מודע לזה בכלל.הנקודה שלי היא שלא משנה מתי,אנשים לא יודעים להעריך את קדושת החיים של האחרים.לכן אני רופא,כי אני מאמין שמתפקידי,השליחות שלי היא להציל את הנשמות חפות הפשע האלה.”
"וואו,אף פעם לא חשבתי על זה ככה.אבל אני יודעת שאתה צודק.”
"ואיך את יודעת? את רק בעשור השני שלך.” אמר בנימה מעט מזלזלת.
"תודה על הזלזול ג'ורג'.אני אסביר לך,אני יודעת את זה כי לפני 5 שנים פקד את המשפחה שלנו אסון נורא.אחי ואמי נספו באש שפרצה בבית.”
"אני מכיר את הסיפור הזה…אנג'לינה…” אמר וארשת פניו הפכה לקודרת.
"אם גרת כאן לפני 7 שנים,רוב הסיכויים שתכיר.זה היה מפורסם בעיתון המקומי.”
"אני הולך לגלות לך סוד עכשיו.”
בלעתי את רוקי והנחתי לו לדבר .הוא ליטף את התפרים ואז את פני וכיסה אותי בסדין הכחול.הוא פנה לשבת את הכורסה שהשולחן הקטן שהביא מונח לצידו.
"אני מכיר מקרוב את הסיפור מלפני 7 שנים…רק לא ידעתי מי בני המשפחה של הנספים.
בעבר עבדתי כרופא מומחה בבית חולים אחר,”ג'ונסון".
פניי לבשו הבעה מופתעת.
"אבל ג'ורג',זה בית החולים…-”
"בו קבעתי את מותה של אימך.”