בין הפטיש לסדן 5

פרק 5
"אהה…” רציתי להתמתח אבל כאב לי אז עצרתי.אני מרגישה קצת יותר חזקה עכשיו.מה קרה? נרדמתי?
לא….האחות הזאת נגעה באינפוזיה שמחוברת אליי ועשתה לי משהו.
התיישבתי לאיטי וגיליתי שאני לבד בחדר.אבא כל כך כועס שהוא לא רוצה לבקר אותי? או שפשוט שעת לילה וכבר סגור למבקרים?
נשמעו דפיקות על הדלת.מיהרתי לשכב ולהעמיד פנים שאני שוקעת בחלומות מתוקים על קשת וסוסים חדי קרן מעופפים,אבל מי שזה לא היה,עלה עליי.
"אני יודע שאת ערה.” קבע.
לא זעתי ממקומי.אם הוא רוצה לראות שאני ערה ,שיוכיח זאת.
"אני מבין שאת בוחנת אותי.”
חיכיתי לתגובה שלו.
"הממ…אולי זה יעשה את העבודה.”
שמעתי רעש של נייר כסף.מה הוא עושה שם? ומי זה בכלל?
"הנה לך.מתנת פיצוי ראשונה ממני אליך.” אמר והניח משהו בעל ריח משגע על השידה שמפרידה כמו הר ביננו.
"מתנת פיצוי….”חשבתי בראשי…מי צריך לפצות אותי? יכול להיות שהוא ….
פתחתי עייני והבטתי היישר לתוך עייני הזית שלו.
"לארי.” נשפתי.
"נעים להכיר,אם כי לא בנסיבות הללו.עברתי את המבחן שלך נכון? חה חה ידעתי שזה יעבוד.”
"האוכל?” הטחתי לעברו.
"המשפט.” אמר וחייך חיוך מנצח.
נשכתי את הלשון וחזרתי לשכב זעופה במיטה.
"את רעבה?”
"לא.” עניתי במיידי ובטני החליטה למרוד בי דווקא היום ולקרקר כאילו לא ידעה שובע עד לפני כמה שעות.
"אין צורך לשקר או לכעוס .” ישב ופשוט הביט בי עם חיוך רחב ועיינים חמימות.
"אני לא חייבת לך כלום.” אמרתי וגירדתי את התפרים מתחת לסדין הלבן שכיסה את גופי.
"אני גם לא מבקש,אלא רק מציע.”
"כן.טוב.אז תציע למישהו אחר.”
הבטן שוב קרקרה .ניסיתי לנחש שם מה הריח המתוק הזה.אבל לא הייתי טובה בריחות כשם שאני גרועה בלנגן.ואני גרועה בזה.
"קדימה,התכבדי אנג'ל.”
"למה אתה קורא לי אנג'ל?”
“למה לא? זה השם שלך.”
התיישבתי בחזרה והבטתי בשיערו הצהבהב שהזכיר חרצית או חמנייה,האורך היה קצר אבל לא קצוץ והוא היה מבולגן,כמו שאני אוהבת.ואז הבטתי בתווי פניו הנאים.הגבות הדקות,אבל לא דקות מדי.אף נורמלי,מצח נקי מפצעים עיינים ירוקות כזיתים ובוהקות כשמש,וללא שיער בפניו. לא רציתי שיחשוב לעצמו שהכל בסדר ושהוא חבר שלי שיכול לקרוא לי אנג'ל ,אני נמצאת בבית חולים בגלל חוסר הזהירות שלו.אולי קצת גם שלי,אבל בעיקר שלו."אני אנג'לינה בשבילך.” עניתי.
"בסדר.אנג'לינה.אני לא בן אדם שמכין לעצמו את האוכל,או נכנס בכלל למטבח במטרה שהיא חוץ מלאכול דברים מהמקרר.אבל ניסיתי להכין משהו…מתכון של עוף עם צ'ילי וסויה עם אורז ופטרוזיליה שהמליצו לי לנסות .אז את מוכנה להגיד לי איך הבישול שלי?”
הוא הביט בי בפנים תמימות ומעט מסמיקות.
הסתכלתי על השידה וראיתי את המנה הוא תיאר.לא הכי יפה בצורה,אבל בהחלט מריחה טוב.
"שיהיה.אבל שלא תחשוב שאני סולחת לך על עניין התאונה.
"זה ברור לי.אני עדין מצטער.הדבר היחיד שאני יכול לעשות כרגע זה רק לממן לך את הטיפול.אבל לפי מה ששמעתי אביך כבר שילם,והוא לא ממש שמח לקבל עזרה ממני.”
הוא הוציא גם כף מן התיק שלו והניח מגש שנשען על הקיר על רגליי ועל זה את הצלחת עם האוכל.
"לפני שאני טועמת,אני רוצה לשאול משהו נוסף"
"כן?”
"אתה היית פה קודם? עם פרחים ביד?”
לארי קם ממקומו.מה שנתן לי הזדמנות לבחון את בגדיו.הוא לבש חולצה ירוקה מקושקשת בצהוב ומכנסיים חומים ובהירים שנמצאים באופנה.שרשרת זהובה עם צורה של כתר הייתה תלויה על צווארו.
"כן,זה הייתי אני.”
"באת כדי לראות מה איתי או כדי לקבוע את מותי? כי אני יודעת שפרחים זה למתים.”
"וואו,אנג'לינה…אין צורך בלעקוץ." מיהר לומר ולנופף בידו לביטול.הוא הסתובב והפנה לי את גבו תוך כדי שהוא מסתובב בחדר.
"מובן שבאתי כדי לבדוק מה שלומך,ממש כמו עכשיו.רק שפעם קודמת לא היה לי אוכל.אחרי שהתמוטטת והרגשתי רע עם עצמי החלטתי להכין לך משהו טעים בזמן שאת תקועה פה.זה כל מה שאני יכול לעשות.”
הכנסתי את הכף אל תוך גוש האורז שהזכיר לי את הר האוורסט,רק מכוסה בירוק,והרמתי אותה הישר לתוך פי בדיוק בזמן שלארי הסתובב.
"או,את עושה פרצוף.סימן שזה לא טוב?”
"האמת…זה לא רע.אבל יש לך איפה להשתפר.הייתי מציעה שתתחיל בכמות המלח.”
"בסדר….ואני מצטער,ניסיתי.”
"זה בסדר,ככה לומדים.”
"מה לגבי העוף?”
"רגע,עוד לא ניסיתי.”
חתכתי חתיכה קטנה מחזה העוף עם הכף שניתנה לי וטעמתי אותו.
לעסתי מספר פעמים ולארי שאל על טעם בהתרגשות שניסה להסתיר ונכשל.
"טוב,אני חושבת שזה יותר טוב מהאורז.זה גם מבושל טוב.רואים שהוא בילה הרבה זמן בתנור.”
לארי חייך כמו שאבי מחייך את חיוכו הגאה.
"אני רואה שאתה מרוצה.”
"טוב כמובן.השקעתי בזה,וזה תמיד כיף לראות שאתה משקיע למען מישהו והוא נהנה.”
"לא,אל תראה את זה ככה.טעמתי כי זה הבישול הראשון שלך.אל תחשוב שאני חברה שלך ורוצה שתחזור לבקר.”
"עוד כמה זמן את צריכה להיות פה?”
"3 שבועות.”
"3 שבועות?” חזר אחריי וגירד מעט בראשו.”אם כך,אני מבקש לבקר עוד 4 פעמים עד שתצאי מפה.”
"3.”
"3?”
"3.”
"בסדר.עוד 3.”
"אני שמחה שיש ביננו הבנה.”
"כן…בכל אופן,אני צריך ללכת עכשיו.החובות ירדפו אותי אם לא…”
"אילו חובות?”
“זה סיפור ארוך.”
"יש לי 3 שבועות להיות כאן.אני לא חושבת שצריך יותר זמן מזה.”
"את צודקת,אם כך בואי נעשה הסכם.בפעם הרביעית שאבוא לבקר אותך ,אספר לך.”
הוא קם ונשק ללחיי לפני שהספקתי לסרב ולהיגעל ויצא מן החדר.