בין אהבה למציאות פרק- 7

"אני חוששת שיש לך בעיות במפרק, אולי זה נשמע פשוט, אבל זה לא.. הבעיות במפרק נמצאות
באיזורי הידיים שלך וברגליים, זאת הפעם הראשונה שלך שאת שוברת משהו?" היא שאלה, המבט
שלה היה מודאג.
"כן.. אף פעם לא שברתי משהו.. למה?"
"הממ, זה מעניין, אנחנו צריכים להשאיר אותך לאישפוז לפחות לעוד שבוע"
"שבוע?!" באותו רגע שנאתי את הרופאה.
"כן, שבוע.. זה יעבור ממש מהר.." נראלי שהיא שיקרה.. היה לה משהו ערמומי
בעיניים שלה.
"אתם תוכלו להציל אותה?" אמא שלי שאלה.
"ברור! זה לא משהו שאפשר למות ממנו, מה פתאום?"
אמא נשמה לרווחה אבל אני ממש לא, הלב שלי לא הפסיק לדפוק,
בום-בום-בום-בום-בום לא ידעתי מה יעשו לי.
"איך תטפלו בי בדיוק?" ניסיתי להיות רגועה.
"אהה, עושים ניתוח, עושים חתך קטן ובודקים את המפרק"
"אז יהיו לי חתכים ברגליים ובידיים?" הפעם לא נרגעתי.
"קטנים, זה לא צלקות שלא עוברות, זה נשאר לחודש, חודשיים"
"חודש חודשיים? זה בדיוק בקייץ! מה אני יעשה עכשיו?" הפעם ממש לא נרגעתי.
"תרגעי, זה יעבור" נעמה הסתכלה עליי, איכשהו היא נראתה שמחה.
"אל תגידי לי תרגעי! את גרמת לכל זה! את חייבת לי בגדול!" צעקתי עלייה.
הרופאה יצאה, היא הייתה מבוהלת, גם אני,גם כולם.
"איך זה שאתה לא מדבר?" פניתי לאיתי.
"אהה, אני מופתע" הוא שיקר, הוא שיקר בגדול.
"אתה לא, אולי תלך להתנשק עם נעמה שלך ותדחפו אותי עוד פעם?!"
צעקתי עליו.
התחלתי לבכות, החיים שלי נהרסו.
"אני לא רוצה את שניכם בחדר" נרגעתי, אמרתי בטון די נמוך.
"אבל.." נעמה ניסתה להתנצל.
"בלי אבל! תצאו מהחדר, אני לא רוצה את שניכם פה!" סימה הסתכלה עליי וחייכה.
"אולי העתיד שלך יהיה בתור מורה הא?" היא צחקה, אני רק חייכתי חיוך מזויף.
"למה אתם עדיין פה?! צאוווו!!!" צרחתי.
אמא שלי שתקה, כולם שתקו.
באותו רגע הרגשתי מוזר הרגשתי עייפה, כאב לי הראש, זה מוזר
הרגשתי את הדם זורם בעורקים ובום התעלפתי שוב.
התעוררתי כשאני על אלונקה בדרך לחדר הניתוח.
"אמא? מה קורה פה?" אמא שלי אמרה לי כשהדמעות זולגות.
"משהו קרה לך במוח, יש שמה דימום, אם לא נטפל בזה.. את.. את תמותי" אמא שלי פרצה בבכי, גם המורים, גם איתי ונעמה , כולם בכו.
נכנסנו לחדר הניתוח.
שמו לי את המסכה שמרדימה, אמא שלי אמרה לי" חלומות מתוקים ילדה שלי"
עם הדמעות בעיניה.
המסכה השפיעה עליי.
נרדמתי………