בין אהבה למציאות פרק- 6

אעעאעא זה הסיפור הכי ארוך שהמשכתי!
(ואני מתכוונת להמשיך :)
******************************************
~ בית חולים ~
***************
"איפה אני" כאב לי הראש , מה שראיתי זה היה כמה אנשים מטושטשים.
"את בבית החולים" אמא אומרת לי, הקול שלה רעד.. היא שמה את ידה
אל ראשי והתחילה לבכות, היללות מסביבי, הכאב ראש, מה קורה פה?
"למה אני פה?" התחלתי להילחץ.
"את נפלת על ערימת אבנים ולבנות לבנייה מגובה דיי גבוה" אמא
המשיכה לילל.
" את שברת את רגל שמאל ואת יד ימין, וגם פתחת את הראש".
אמא נשברה.
היא שמה את ראשה על בטני ובכתה.
בסופו של דבר היא נרגעה וכל החולצה שלי הייתה רטובה
מהבכי שלה.
איך זה קרה לי? כמה מכות יכלתי לקבל?
אני כל כך מקווה שאני יחלים בקרוב.
הראייה שלי התחילה להיות פחות מטושטשת.
חוץ מאמא שלי, שהמשיכה לבכות על הבטן אחרי
שנרגעה, גם איתי, נעמה המורה סימה והמורה לספורט מיכאל היו שמה.
"מה את עושה פה? לכי! גם איתי! לכו מפה!" הרמתי את הקול שלי
כאב לי הגרון.
"אנ.. אני כל..ל כ..כך מצצ..טט..ערת" נעמה רעדה, הקול שלה היה תקוע והיא גימגמה.
"כל כך לא אכפת לי! את דחפת אותי, את גנבת לי את החבר, אז.. לכי מפה!"
"יעל, לא צריך להתנהג ככה, תראי איך היא בוכה עכשיו" כמובן שאיתי היה לצידה.
"מגיע לה, היא דחפה אותי על לבנים ואבנים לבנייה! איך אתה מעז לומר ש**אני** זאתי שלא
בסדר כאן?!" הפעם באמת הרמתי את הקול שלי, לא אכפת שלי שכאב לי.
"טוב, טוב אהה בואו נרגיע את הטון כאן, באנו לבקר את יעל ולא לריב איתה.."
המורה סימה אמרה, המורה לספורט מיכאל הינהן.
"אז.. איך את מרגישה?" המורה מיכאל שאל אותי.
"אהה.. כואב לי מאוד" " הודות לנעמה" לחשתי לעצמי, למזלי אפחד
לא שמע.
הרופאה הגיע.
"שלום, לי קוראים מיכל ואני הרופאה שלך".
היא הייתה יפה, העניים שלה היו כחולות ים, הגומות שלה הגיעו מאוזן
לאוזן כשהיא חייכה אלי , והשיער שלה היה שטני חום.
"היי" בקושי הצלחתי לדבר, כל כך כאב לי.
"אל תרימי את הקול חמודה, זה רק יחמיר את המצב" היא נראתה מודאגת.
"טוב, יעל קוראים לך?" היא שאלה אותי.
"כן" עניתי, הפעם לחשתי.
"טוב, יעל.. אני חוששת קצת מהפציעה, לפי מה שראינו בצילומי רנטגן המצב לא טוב".
אמא התחילה לבכות, כולם התחילו לבכות.
"אני חוששת שיש לך……