"ביכורים" ספור עלייתי ארצה
באנייה ביום הראשון להפלגתנו היה הכל נפלא, הים היה שקט ועלינו על סיפונה השקפנו לקראת הבאות ודווקא שהכל "כאילו " היה בסדר " החלה להשתלט עלי עצבות לפתע הבינותי כי אני נפרדת לעולם מארץ הולדתי ארץ שהאירה לי פנים ארץ שהיה לי מכל טוב חדר מקסים מרוהט נפלא , פסנתר כפי שכבר סיפרתי לכם חברות שאהבו אותי ואהבתי אותן וכעת אני מפליגה חרש עם לב דואג וחששות רבים כיצד אתאקלם כיצד אמי תלד ? מה יהיה עם אחי ועוד ועוד מחשבות ודמיונות שיכולות לחלוף בראשה של ילדה שהיא בסה"כ בת 7 שנים. הכל שמרתי בלבי כי לא רציתי להדאיג את משפחתי שממני קיוותה וביקשה לקבל עזרה ולא לשדר פחדים וחששות.
בראשי הדהדה המחשבה הקשה אך הנכונה מאד – בגיל 7 גנבו לי את הילדות ומעתה והלאה אינני ילדה עוד – בעל כורחי הפכתי לבוגרת – שעול כבד רובץ עלי. עול שאין לי עם מי לחלקו, עול שאין לי את מי לשתף בו, עול שהוא רק שלי ואני חייבת לשאת בו עד מתי ? כנראה לעדי עד !!! כך חשבתי ומצב רוחי נעכר יותר ויותר.
באותו זמן ברגע מסויים חשתי דמעות שצורבות את עיני וזולגות ללא הפוגה על לחיי הקטנות והכל כך תמימות.
בי שאהיה לו לעזר – והתיק הזה היה ממש המאורעות שחווה והתקווה הוא ת ממש כבד עלי זאת הרגשתי וזה התבטא רק מאוחר יותר.
בי שאהיה לו לעזר – והתיק הזה היה ממש המאורעות שחווה והתקווה הוא ת ממש כבד עלי זאת הרגשתי וזה התבטא רק מאוחר יותר.
בערב הראשון מרב עייפות ומחשבות עלינו מוקדם על יצועינו אלה היו מיטות קומתיים כשאחי ואני ישנים בקומה העליונה ואמי שכבה במטה התחתונה ושמעתי לעתים את האנחות שלה, שבוודאי לא התכוונה שאשמע, אך היה ברור מעבר לכל ספק שהכל קשה לה אבל היא שתקה חייכה וליטפה את איזקיטו (שם החיבה של אחי) ועלי הביטה בעיניים מלאות אהבה עיניים שאמרו לי "תודה". אבי בילה את כל הלילה הראשון על הסיפון כנראה חשב עם עצמו מה יהא לאן אנו נוסעים והיה לו מטען אנושי כבד אישה בהריון מתקדם שאמורה ללדת כל יום , בן צעיר ומפוחד וכאילו כל העול הכבד היה עלי כדי שאהיה לו לעזר – והתיק הזה היה מאד מאד מאד כבד.
תגובות (0)