ביכורים "סיפור עלייתי ארצה"

יחד עם השמחה שאפפה אותי חשתי שבאותו יום עת חזר אבי בידים ריקות מבני דודיו שאכזבוהו אני את ילדותי שלא הייתה לי.[ ו עכשיו לחלוטין היא נעלמה. בקי פרחי ילדה בת 7 שנים הפכה בין לילה לנערה בוגרת שמצפים ממנה להרתם ולהגיש עזרה, לעודד לנחם ובקיצור לעשות כל מה שכורח המציאות מכתיב. באותם רגעים, שחוויתי רק ביני לבין עצמי, קצת נעצבתי אך אמרתי זהו מזלך בקיצה וכך תנהגי. נצרתי בדמיוני את שיעורי הנגינה שלי בפסנתר עם המורה האהובה שלי, נצרתי בליבי את החדר היפהפה שהיה לי וכל הטוב וכל העושר וכל האהבה שזכיתי לקבל מהורי וכמובן גם מסבתי האהובה סבתא רבקה שעל שמה יש לי הכבוד והאהבה להיקרא כמובן שלא אשכח את דודותי ודודי שהייתי בשבילם בקי המלכה וכאמור נצרתי הכל הכל בזיכרוני ועם זה צעדתי הלאה שרדתי והצלחתי. בהמשך שהייתנו בפרדס חנה. אבי יצא מדי יום ביומו לעבודה כשהוא לא בוחל בשום עבודה העקר להביא בערב מעט מצרכי יסוד להאכיל אותנו ולהמשיך הלאה לצאת מבית העולים ולחפש איזה חדר קטנטן כדי להתמקם בו לפני שאימא תכרע ללדת. ואכן, מקץ שבועיים לערך מצא אבי חדר ומטבח קטנים בעיר יפו (שלימים היוותה אוכלוסייתה כמעט % 100 של יהדות עולי בולגריה) . בחצר של הבית התגוררו עוד משפחות רבות כמובן עולות מבולגריה והחדר והמטבח שקבלנו היה קרן אור הראשונה וחסל סדר אוהלים , יש בית יש גג , יש דלת, יש מים אבל לא בברז אלא במרחק של כרבע שעה לערך והיינו הולכים ושואבים כן ממש כך שואבים מים ובדרך כלל השואבת הכמעט בלעדית זו הייתי אני מדי שעה לערך הלכתי עם שני דליים ושאבתי מים מהבאר הקרובה אך החשוב מכל והמשמח היה שהתגוררו באותה חצר ,מספר משפחות שעלו לארץ קצת לפנינו ומהם קבלנו את כל העזרה, מלה טובה ויחס חם שכל כך נזקקנו לו. בכתבי שורות אלה אני מתכבדת להזכיר את אותה משפחה מקסימה ובראשה את אם המשפחה והכוונה כמובן למשפחת חננאל האצילה והתומכת ובראשה הגב מרי חננאל ז"ל שבחיים אותה לא אשכח על כל מה שעזרה, תמכה סייעה עודדה ומה עוד נחוץ. תודה מקרב לבי ומעומק נשמתי דודה מרי ותשכבי בשלום על משכבך, אישה נהדרת שלי.

ואכן כעבור יומיים להגעתנו לדירונת ביפו לאחר שעזבנו את בית העולים בפרדס חנה הגיעה שעתה של אימי ללדת אימא הייתה ממש גיבורה נישקה לי ולאחי ואמרה שהכל יהיה בסדר. אבא בקש מדודה מרי שתשגיח עלינו כי הוא הולך כן הולך לא נוסע עם אמי לבית החולים הדסה ברח' בלפור בתל-אביב זה היה רחוק אך לא היה כסף לעלות לאוטובוס הם יצאו מהבית ואני קיוויתי שהכל יעבור בשלום ובעוד ימים מספר עתידה אמי לחזור הביתה עם תינוק או תינוקת וזה יהיה ממש כיף. ואכן . לאחר מספר שעות אבי חזר ופניו נפלו "רופת (זה שם אבי ) למה אתה עצוב שאלה דודה מרי והוא הראה בידו שתי אצבעות והכוונה הייתה כי נולדו תאומות שתי בנות. הייתי ברקיע השביעי שהנה אני מקבלת מתנה כפולה בבת אחת לא אחות אחת אלא שתים ביחד כמה שמחתי פשוט התחלתי לשיר ולרקוד ונשקתי לאיזקיטו ואמרתי לו עוד מעט יהיו פה 2 תינוקות שתי אחיותינו החדשות הוא שמח יחד אתי , אז למה אתה עצוב שאלתי אותו ? והוא ענה לי בקי, את מאד צעירה ואני לא רוצה להכביד עליך מכל מה שאת עושה אך 2 תינוקות בבת אחת כיצד אפרנסם אין לנו לא מטה אחת ואנו צריכים שתים ועוד כהנה וכהנה. דודה מרי אמרה לו שכולם יירתמו ושהוא לא ידאג כי הוא לא לבד. למחרת הלך אבי לחפש חברים ביפו כדי לקבל מהם (למי שיש תינוקות) מעט ציוד ומעט תמיכה. כעבור יומיים הלך אבי לבקר את אימי והוא חזר שמח וטוב לב. מה השמחה שאלנו ? והוא אמר שזה לא משמח אך במצב הנתון זה טוב ומה שקרה זה כי תינוקת אחת פשוט נפטרה.בכיתי בכי מר וכואב ובלבי מאז ועד היום כשאני אישה בוגרת וסבתא לנכדים הרגשה ממש ממש של אבל של אבל שלא תם מאחר ולא קברנו אותה ואין לנו שום תעודת פטירה כהוכחה שהיא אכן נפטרה ואני מסתובבת המון המון שנים בהרגשה שאחותי השניה לא נפטרה אלא נלקחה מאחר והם ראו כיצד אבי היה עצוב ופשוט "עזרו לו" כשבגרתי בקשתי לראות , תעודת פטירה בקשתי לראות קבר אך לא היה עם מי לדבר. עד נשימת אפי האחרונה לא אשכח את התאומה של אחותי דליה שתהיה בריאה ורק המחשבה שאולי היא בחיים ויש לה חיי נוחות רק זה משמח אותי (פשוט כך אני רוצה לחשוב.
המשך יבוא