"ביכורים" סיפור עלייתי ארצה מבולגריה

. באותו ערב בקשתי מאבא להצטרף אליו לביקורו את אמא כי התגעגעתי אליה מאד מאד ורציתי לעודד אותה על פטירתה של אחת מאחיותי ומפליא שדווקא עם המשקל הגבוה יותר היא שקלה 1,700 ק"ג . ואילו אחותי השניה שנותרה ותהיה לי בריאה וחזקה נולדה רק במשקל של 1,400 ק"ג.

ואכן למחרת יצאנו לבקר את אמי וזה כמובן ברגל כי אין אפשרות לעלות לאוטובוס מפני שאין לנו כסף . אך אני הייתי מוכנה לכל רק להגיע ולבקר את אמי. כי געגועי אליה היו עצומים ואכן לאחר הליכה של שעה לערך הגענו לביה"ח "הדסה" ברח' בלפור בת"א וכשהגענו לחדר של אמא. החדר היה ענקי והכיל קרוב ל30 יולדות. אמא היתה במטה ליד הדלת ומיד כשראתה אותי פרצה בבכי שתירצה אותו אח"כ שזה מגעגועים אלי. חיבקתי אותה חזק ובכיתי גם אני. לא ידעתי באם סופר לה על אחת התאומות ולכן לא שאלתי. אמא שלי סיפרה לי שמה ששימח את ליבה כמובן מעבר ללידה זאת האפשרות להתקלח בקי, את יודעת מה זה להתקלח באמבטיה עם מים חמים זורמים ועם סבון ריחני אמרתי לה שלא תדאג שתדאג רק לעצמה ואני מקבלת המון המון עזרה מדודה מרי שכנתנו הנפלאה שאהבתי אותה אהבה עזה. לאחר כשעה של שאלות ותשובות שונות כשאבא ביקש שנצא לדרך ונעזוב את אמא לנוח היא פרצה בבכי קורע לב ואמרה לי "מיצ'צה מילה" והתרגום החופשי הוא אמא'לה היקרה וחיבקה אותי חזק חזק ואמרה לי ילדתי שתי תינוקות ואחת נפטרה למה ? למה ? לאחר שסחבתי אותן 9 חדשים בתנאים קשים למה למה למה? השתדלתי להרגיעה חיבקתי אותה חזק חזק ואף אני פרצתי בבכי קורע לב אותו בכי אותו צער אותה תמונה של אמי במיטתה בבית היולדות מלווה אותיי עד עצם היום הזה כשחלפו מאז 55 שנה אני בטוחה הרגש שלי אומר שאחותי לא נפטרה אלא נלקחה כמו ילדי תימן ואולי בזכות ספר זה שאני מנסה לכתוב זה ספר הביכורים שלי יוביל אותי להפוך עולמות ולמצאה. ושמרה על אחי . סיפרתי לה על כל אירועי הביקור ואף עיניה התמלאו דמעות. והיא חיבקה אותי חזק ואמרה לי טוב שיש לך עוד אחות אחת תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה אבל את עוד ילדה מעט צעירה וזאת תביני במהלך חייך (צדקת דודה מרי שלי צדקת).

למחרת אבי הלך לבקר את אימא ולאחר מספר שעות למרבה השמחה אימא שלי באה הביתה אך ללא שום תינוקת . עקב משקלה הכל כך נמוך נשארה בביה"ח ובזמנו לא הייתה פגיה כמו היום אלא הפגים פשוט הושכבו בעריסות קטנטנות ולשמירה על חום גופם רפדו את כל העריסה הקטנטנה בהמון המון צמר גפן.
אימא אט אט התאוששה והחלה לטפל באחי באבי ואני הייתי יד ימינה. השתדלתי כמיטב יכולתי להקל עליה והבנתי את המאמץ הן הפיזי והן הנפשי שהיא משקיעה בתפקודה. אבא יצא יום יום לעבודה. כל עבודה שמצא כדי להביא את פת הלחם וכד החלב הביתה הייתה מקובלת עליו. הוא לא בחל בשום עבודה וחריצותו הייתה למופת. (עם כל הצניעות אני מרשה לומר כי את חריצותו ואהבתו לבריות וצחוקו המתגלגל ירשתי לשמחתי הרבה ממנו – אבא'לה אני אוהבת אותך זיכרך לברכה (בקי לוי אשה בוגרת )