בידיעה או שלא בידיעה

קולות.

״יש שיפור גברתי. שיפור קל. אני מקווה שמכאן זה רק יעלה ויעלה.״
״מתי להערכתך היא תתעורר?״
״אין לי דרך לדעת זאת. צריך לתת לזה זמן. הגוף עדיין חלש…״

הגוף עדיין חלש
הגוף עדיין חלש
הגוף עדיין חלש.

איפה אני?

״תודה רבה ד״ר, תודה רבה. אני אתפלל לנס.״

אור חזק מציף את עיני,
ואני ישר סוגרת את העיניים שלי חזרה.

איפה אני?
אני שואלת את עצמי, מנסה להיזכר מה קרה לי, ובעודי מתחילה לחשוב כאב ראש נורא
מציף אותי.

אייייי אני צועקת בקול גבוהה, בטוחה שכולם שומעים אותי.
אף אחד לא נוגע בידי, לא שואל לשלומי ואני שוב צועקת
אחחח כואב לי תעשוווו משהו.
הם לא שומעים אותי. איך הם לא שומעים אותי?

אני פוקחת את עיני בשנית, והאור שחודר דרך קרנית עיני כבר לא חזק כל כך.
אמא שלי מתקרבת אליי ומתחילה לצעוק
״אילנייית אילנייייתתת שלי התעוררת אילנית! רופאאא רופאאא אילנית״
היא מחבקת אותי
״כואב לי״ אני אומרת
״אילנית, אמרת משהו?״
״כואב לי״ אני חוזרת על זה מקווה שהיא שמעת משהו.

הרופא נכנס לחדר וביקש מאמא שלי לצאת.
״שלום אילנית,
אני אורי. מנהל המחלקה. את יודעת איפה את? את מבינה?״
הנהנתי לשלילה כי ידעתי שגם אם אצעק, לא ישמעו אותי.
״את זוכרת מה קרה לך?״

אוקי, מתחיל להיות מעניין. מה קרה לי?

״אני רואה שקשה לך לדבר. זה בסדר גמור, אל תתאמצי. תנוחי.
אנו נערוך לך כרגע כמה בדיקות, זה לא יכאב אל תדאגי.״ אומר והולך.

רגע, שניה, לאן אתה הולך? מה, מה קרה לי? איפה אני?

וגם כואב לי נורא הראש. אתם יכולים לעשות עם זה משהו?