מסעות בטמריה, מסע ראשון/ספר חמישי: האהובים– פרק 29

לפרק הקודם:

מסעות בטמריה/ספר חמישי: האהובים– פרקים מ"ב-מ"ג

—
באופן מפתיע היצור לא מגיב.
הוא פשוט עומד מולי כמו דחליל.
זה מספיק לי כדי לנצל הזדמנות כשאני מזהה אותה!
אני מתקדמת צעד עוד ועוד צעד לכיוון אביר הצל, תוהה אם אצליח לעבור אותו בלי להניף כלל את הפגיון- יחד עם זאת, אני מוכנה להילחם בו.
כמובן, כשאני מתקדמת הוא במהירות חוסם את הדרך.
אך הוא לא תוקף.
בטח הדרך היא לא לתקוף אותו אז אני מנסה להתחמק ממנו- אך לא מצליחה ונופלת בטעות על הרצפה בכאב.
צלצול שני של השעון נשמע- אבל זה לא מפחיד אותי.
או שאני אצליח להתחמק או שאני פשוט אשאר כאן.
לנצח עם אטרמיס.
עדיין לא החלטתי אם זה טוב או רע.
סביר להניח שזו תהיה חוויה קצרה לאור העובדה שהגוף שלי ימות די מהר…
מה שכן- הנפילה מתסכלת אותי, בעיקר אחרי שני הקרבות האחרונים שניצחתי בהם.
אני קמה בזעף ונעמדת מול אביר הצל, נצמדת אליו ולא זזה, במטרה למצוא נקודות חולשה או חוסר משומשות שאולי להשתמש בהן.
הצוואר!
תוך הנפת הפגיון לכיוון צווארו של אביר הצל, באותה עת אני מנסה להפתיע את עצמי עם התנועה.
אולי כך סרינה לא תדע מראש מה המהלכים שאני מתכננת.
הוא שם לב ובועט בי בחוזקה, כך שאני נבעטת לאחור ונופלת על ישבני.
איזו בושה!
"מקווה שכולכם נהנים מההצגה!" אני רוטנת וקמה.
כנראה כוח הוא לא אופציה כאן…
יש לי דרך אחרת להיחלץ מהמצב הזה?
אני עדיין עומדת במגננה אבל תוקפת את הצל בצורה אחרת- ניסיון להשתלט עליו בעזרת מחשבותיי.
זה לא עובד- הוא סתם עומד לו.
המחשבה שכוחה של סרינה גדול משלי מתחילה להתגנב למוחי וכדי למחוק את המחשבה הזאת אני תוקפת שוב את הצל בעזרת הפגיון, מנסה לכוון לצוואר בפעם השנייה.
תוך שניות אני מוצאת את אביר הצל אוחז חזק בצדי ראשי, מרים אותי באוויר ומעיף אותי לאחור כך שאני פוגעת בקרקע בראשי וגופי מתגלגל על הקרקע.
כאבים בכל הגוף וסחרחורת לא נותנים לי מנוח ולכן אני נשארת בשכיבה על הקרקע.
המשטח שעליו אני שוכבת באופן מוזר מוצק וחסר ממשות בו זמנית.
קרב פיזי כנראה לא יעבוד- נשארה רק אפשרות מלחמת מוחות.
אני עוצמת את עיניי ומנסה לדמיין את עצמי שוקעת ועוברת מתחת לצל.
כמובן שזה לא עובד.
הצלצול השלישי נשמע ואני נוהמת בתסכול.
לא אכנע לסרינה!
אמשיך להילחם עד שהשעה הזאת תעבור!
אני קמה, תוחבת את הפגיון לחגורה ומתקדמת לכיוון הצל בזהירות ובעדינות עם ידיים באוויר בתקווה שהוא לא יחשוב שאני תוקפת אותו ורק יחסום אותי.
בהד הצלצולים אנסה לפוגג את הצל.
אם זה לא יעבוד- אאלץ להתחיל לנקוט באמצעים קיצוניים!
להפתעתי הרבה זה עובד והצל מתפוגג בפתאומיות!
"רוצי!" קורא אטרמיס.
אני רצה מעבר לנקודה שבה היה הצל, מקווה שסרינה תעמוד בדבריה ובפעולה הזאת היא תשחרר אותי.
מיד אחר כך אני מעיפה מבט לכיוון אטרמיס כדי לראות ממה אני אמורה לברוח- סרינה עומדת לידו ומביטה בי.
אני מושיטה את ידי לצדדים ועומדת במקומי בביטחון "מה עכשיו?" אני שואלת את סרינה. "האם את מסוגלת לעמוד במילה שלך?".
בור נפער לפניי וסרינה אומרת "לכי מכאן, אבל אם תעמדי בדרכי שוב- אתעצבן ביותר!".
"איך אני אצא בלי שאטרמיס יוציא אותנו מכאן?" אני שואלת שאלה כנה.
"השומר היה הדלת" מסביר אטרמיס. "היא פתוחה, אם תקפצי לבור- תצאי מכאן".
"ומה איתך?" אני שואלת.
למרות הבגידה שאני חשה- אני בטוחה שלא מגיע לאטרמיס להישאר כאן לנצח. "הבאת אותי אליה, סיימת את חלקך בעסקה. בוא איתי בחזרה ונדון במה שיקרה בהמשך. קדימה, אין לנו הרבה זמן!".
אטרמיס מביט בסרינה "האם את מאשרת לי זאת, גברתי?".
סרינה מחייכת חיוך מסתורי ומהנהנת ואטרמיס מתקרב אליי.
אני לא אוהבת את העובדה שאטרמיס עדיין מכנה את סרינה 'גברתי'.
"אחריי!" אני מזהירה אותו ומחכה לאישור ממנו.
הוא מהנהן.
אני לא עד כדי כך סומכת על השניים האלה ולא אתן להם לגנוב לי איכשהו את ההצלחה הזאת.
"להתראות סרינה!" אני קוראת וקופצת אל תוך הבור.
בסתר ליבי אני לא מאמינה שזו הדרך החוצה, אבל נראה שאטרמיס ענה על הקטגוריות שהציב השאמאן.
בנוסף, בסתר ליבי אני גם מנסה לשכנע את עצמי שעדיין יש תקווה לאטרמיס ולי.
אני לא עד כדי כך סומכת על השניים האלה ולא אתן להם לגנוב לי איכשהו את ההצלחה הזאת.
"להתראות סרינה!" אני קוראת וקופצת לבור.
בסתר ליבי אני לא מאמינה שזו הדרך החוצה, אבל נראה שאטרמיס ענה על הקטגוריות שהציב השאמאן.
ובסתר ליבי אני גם מנסה לשכנע את עצמי שעדיין יש תקווה לאטרמיס ולי.
—
אני מוציאה קול בהלה כשלפתע אני מוצאת את עצמי מול השאמאן שמביט בי בריכוז.
אטרמיס מתעורר מיד אחריי.
"הצלחה טובה," אומר השאמאן. "חשבתי כבר איפה לקבור אתכם".
אני מתעלמת מדברי השאמאן, מזנקת על אטרמיס ותופסת בצווארו ביד הבריאה שלי "יכול להיות שתצטרך בכל זאת למצוא מקום לקבר אחד!" אני מסננת.
"הייי! עז.. עזבי אותי!" משתנק אטרמיס. "אמרתי לך שהייתי חייב לה!"
"מה קרה?" צוחק השאמאן. "צרות בגן עדן?".
"סתום את הפה!" אטרמיס ואני קוראים יחד.
"מה קרה שם? איך היא יצרה איתך קשר? איך היא מצאה אותי?" אני מתחילה לחקור, לא עוזבת את אטרמיס, אבל משחררת מעט כדי שיהיה מסוגל לדבר.
אטרמיס מסביר במקוטע "הוחזרתי למאסר לאחר שיחה עם מנהל בית הכלא, דאריוס, שדן אותי לתלייה. שמתי לב שאינך בתא ותהיתי לעצמי מה קרה לך.
תוך כמה זמן הופיעה סרינה והציעה להוציא אותי מהתא בתנאי שאעקוב אחרייך ואלכוד אותך כדי שתשתכנעי לעבוד אותה.
אמרתי לה שיש לי רגשות כלפייך והיא נשבעה שלא תזיק לך".
"טוב, את הרגשות האלה אתה יכול לזרוק מכל המדרגות!" אני צועקת עליו, משחררת את צווארו ומשתדלת לא להתערער מהכרזתו. "כדאי שתתחיל להבין שסרינה לא משחררת אף אחד מבלי לפגוע בו, אפילו לא קצת!" .
"סרינה?" מתפלא השאמאן. "הסתבכתם קשות".
לא מפתיע אותי שגם הוא שמע עליה.
אני משחררת את אטרמיס, מתיישבת בעייפות, מצביעה על הדלת וצורחת "צא מכאן!" .
גם אם אחליט לבקש סיוע נוסף מהשאמאן, אני לא רוצה שאטרמיס יהיה נוכח בזמן שהנפש שלי לא נוכחת בגוף שךי.
אטרמיס יוצא במהירות ובשקט והלב שלי נעשה דופק במהירות.
מהיר ועצבני.
"האהבה פורחת באוויר בקרב הצעירים" צוחק השאמאן.
אני נוהמת "יש דרך לרפא את היד שלי בלי מסע נוסף לתוך הנפש? אפשר לומר שזו הפכה לטריטוריה קצת מסוכנת עבורי כרגע".
"ישנה, אבל ש"ז נוסף יידרש לה" הוא עונה וחיוך נבזי מופיע על פניו.
זקן רודף בצע!
"תתחיל עם לפרט אותה ואז נדבר על תשלום" אין לי מצב רוח להפתעות.
השאמאן הולך לרגע וכשחוזר מציג לי גרב ארוכה שהקצה שלה היא כפפה "זאת כפפת שאמאן. את שמה אותה על זרועך, אני מלחשש והשברים עם קצת-כאבים מתרפאים תוך רגע".
אני מרימה גבה "ומה אם זה לא יעבוד? אני מצפה לתמורה מלאה לכסף שלי".
"זה יעבוד, אם תאמיני בעבודה שלי" הוא גוער.
אני נאנחת "שאלה אחרת- האם תוכל להבטיח את בטיחותי אם אבחר במסע שהצעת?".
"איני יודע מה שוכן בתוך נשמתך" אומר השאמאן בחיוך לא מובן.
במצב הזה- גם אני לא יודעת…
"שאלה אחרונה," אני מצביעה על עצמי. "ספגתי פגיעות נוספות כשניסיתי לעזור לבוגד ההוא. מהי הדרך הטובה ביותר לרפא אותן?".
"אם תצליחי במסע אל נשמתך – תבריאי לגמרי" הוא אומר בחוסר סבלנות.
"אז קדימה לעבודה!" אני רוטנת, חוטפת ממנו את הגרב המוזרה ושמה את ידי בתוכה.
אני זקוקה גם לש"ז שלי וגם להבראה.
"תעצמי עיניים חזק," מורה השאמאן "תהיי מודעת לצלצולים ותזכרי- זה לא מציאותי".
אני מהנהנת.
הוא מתחיל ללחשש ואני מנסה להתרכז ולהירגע, יחד עם זאת- מקשיבה בכל זאת לסביבתי ליתר ביטחון.
שוב, תוך שניות העולם משתנה…
—
בשונה מהעולם החשוך של אטרמיס, אני מוצאת את עצמי יושבת על ספסל נוח עשוי עץ, בתוך גינה גדולה ופורחת.
ילדה בגילאי העשרה המוקדמות משוטטת באלגנטיות בגינה לא רחוק ממני ושרה לעצמה בקול ערב.
הילדה לא גבוהה, בעלת שיער בלונד גולש עד מותניה ונראה שבהחלט מטופחת כראוי מבחינת מראה; קרמים, ציפורניים, ריסים וגבות מטופלות.
הילדה לבושה בשמלה ירקרקה מבד עם כתפיות תפוחות וחגורה מבד מוזהב אליה חגורים שני פגיונות קטנים.
השינוי משמעותי מאוד ממוחו של אטרמיס, אני די מחבבת את המקום הזה.
"שלום!" אני אומרת לילדה הקטנה.
הילדה נבהלת כי לא שמה לב אליי ומתרחקת מעט בחשש "שלום זרה. מי את?".
אני מקפידה לא להתקרב אליה "לאור העובדה שכל זה הוא פרי דמיוני, כנראה שאני צריכה לשאול אותך את אותו הדבר… בכל אופן, שמי איילקס".
אין טעם שאתן שם בדוי הפעם.
"אפשר לשאול מי את?" אני מוסיפה.
למרות שזאת הנשמה שלי- הילדה לא מוכרת לי בכלל.
"שמי קרולינה, או קרול," היא הולכת עוד יותר אחורה "אבל זה לא הגיוני שאת איילקס!".
אני נשארת לשבת במקומי "מה זאת אומרת?".
"לא הגיוני שאת אמא שלי" היא מסבירה "אמא שלי, איילקס, נמצאת עכשיו בבית".
בנשמה שלי אני אמא?
ואם כן- מי האבא?

—————————————-

נשמח לתגובות כאן או במייל [email protected]

המשך יבוא בפרק 30

מסעות בטמריה/ספר חמישי: האהובים– פרק מ"ה