בחירה-פרק 1

לתאר את עצמי?במילה אחת?אוקי.מכוערת.
אני לא מאותן בנות שאומרות:"אני כל כך מכוערת" ומחכות לקבל את תשומת הלב שלהן, שכנראה שכל בת נורמלית זקוקה לה שיגידו לה שהיא יפה,מושלמת ועוד שטויות.אני מרגישה מכוערת בדרך שונה,אני שונאת את עצמי.אנשים אומרים לי שאני יפה,מדהימה שאני משקרת לעצמי.זה רק מראה עד כמה אנשים עיוורים.ואני לא בהכרח מתכוונת למראה החיצוני אני יותר מתכוונת למראה הפנימי. אני כל כך שונאת את עצמי. יכול להיות שאני חולת נפש,למה?טוב,אני חותכת את עצמי גם בלי להתכוון לזה,גורמת לעצמי כאב ופצעים.הו,וכן,יש לי חבר שדואג לי וכל זה.אני אוהבת אותו,באמת שכן,אבל לא כ"חבר" יותר כ"ידיד",הוא באמת יפה ולא חסר לו חן,הוא אפילו איך לומר?חתיך.הוא שזוף עם עיני דבש מדהימות,שיער בלונדיני שמדיף ריח קוקוס,אני מכורה לריח הזה,וגוף…פשוט מושלם.באמת שהוא חלום של כל בחורה או יותר נכון כל חברה שלי.אבל הבעיה היא לא בו אלא בי,אני זאתי שאוהבת כנראה את המין השני.לסבית.אני גיליתי את זה לפני יומיים ואני נגעלת מעצמי.בחיים לא חשבתי שאני אתחיל לאהוב בנות,אך ילדה חדשה,שיילין. בלונדינית עם קצוות ורודות ועיניים כחולות וגדולות,היא הייתה כל כך יפה.התאהבתי.אבל היא כנראה אוהבת בנים,כלומר היא סטרייט,מה שאני כנראה חשבתי שאני לפני יומיים.זה גרם לי לשנוא את עצמי יותר-הרבה יותר.
יש לי פוביה נגד עצמי,שברתי את כל המראות בחדר,כן אני ומראות זה אויבים מלידה.
מיקי,החבר הכי טוב שלי שכמובן יודע עלי הכל אומר לי:"למה לשבור מראות?לא שמעת על המשפט לשמור על החברים קרוב אבל האויבים יותר?" משפט שמצחיק אותי כל פעם מחדש.
יש לי שיער אדום(לא טבעי כמובן)ופס כחול לכל אורך הצד הימיני של הראש,עגיל באף,בגבה ובשפה התחתונה ועיניים ירוקות.אני אוהבת להתאפר.מאוד.אני מתאפרת המון וגם כבד אבל לא צבעים עזים שיוצרים ברבי אלא צבעים כהים ומיוחדים,לפי דעתי לפחות.אני אוהבת רוק אבל לא מתוך דיכאון,לשם שינוי.אני מנגנת בבס ובתופים,ציור זה החיים שלי.הו וכן,קוראים לי קרוליין ואני לומדת בתיכון 'ג'פרסון' בקליפורניה.
"קרוליין"
הרמתי את עיני וראיתי את ג'יי,החבר שלי.
חייכתי חיוך קטן ושיחקתי עם תיליון הכוכב שהיה מחובר ברישול לשרשרת שלי."היי"
הוא רכן לנשק אותי ואז ליטף את שערי.
"עגילים יפים"אמר מיקי כשהתיישב לידי.
קילפתי את הלק השחור מידי והנהנתי.אלה היו עגילי כוכב מוזהבים עם אבנים קטנות מוטבעות בתוכן.
"היי חברים"שמעתי את קולו של בראד,סוג של בן-אדם ששנאתי.
"ובמיוחד היי לך ,גברת ביג בובס"(מבינים למה התכוונתי?)
כיווצתי את שפתי ועמדתי להגיד משהו מגעיל במיוחד עד שראיתי את הדמות הקטנה שהייתה לידו והחזיקה לו את היד.שיילין.
היא חייכה אלי והושיטה את ידה.סידרתי את הגופייה השחורה שלי והבטתי בעיניה הכחולות.
"היי אני שיילין אני לא חושבת שאנחנו מכירות,אבל עכשיו כן"
צחקתי,במיוחד לעצמי.אילו רק ידעה,לחצתי את ידה."קרוליין"
"אני שמחה שהצחקתי אותך"היא גיחכה.
מיקי דפק לי מרפק לצלעות והרים את גבותיו.
"אני שמחה ששימחתי אותך"חייכתי אליה.
"אודם יפה,האדום ממש חזק,אני אוהבת כאלה,מאיפה השגת?"שאלה.
רוצה ממנו קצת?בואי ותנשקי אותי,רציתי לומר,מיקי צחק כאילו ידע מה אני חושבת.
הסתובבתי לצד וחייכתי אליו.אבל אז אצבעות תפסו את סנטרי ומתכת קרה צרבה אותי בצד הסנטר,הטבעת המתכתית של ג'יי.הוא חייך,"גם אני אוהב אותו מאוד,אפשר קצת?"
לפני שמצמצתי הוא צירפת אותי באגרסיביות,הרגשתי יד מושכת אותי ממנו.
"ג'יי,אנחנו הולכים לעשות עבודה בבית שלי אז אני לוקח אותה קצת"
"ביי מותק,תשמור עליה אחי".אמר ג'יי וניגב את האודם שנשאר על שפתיו.
"אני אשמור"אמר בשקט וקרץ לי,גלגלתי עיניים. "תודה על ההצלה סופרמן,אבל יכולתי לנפנף אותו לבד".
"הו זה השלב שאת רוצה להתחיל לרמוז לו על פרידה?"
"משהו כזה."
"הו,ג'יי,אני בטוחה שתבין ונישאר ידידים אבל אני לסבית ואני אוהבת את חברה של בראד…אז ביי!"הוא אמר וניסה לחקות אותי בקול צפצפני ומעצבן.
הסטתי את מבטי ושילבתי את ידי בחוזקה על חזהי.
הוא הביט בי אחרי ודקה ואז עיניו נפערו בהבנה."אוי,אני…מצטער,באמת,אני-"
עצרתי אותו."זה בסדר" אפילו ניסיתי לחייך,רק שזה לא הצליח וזה יצא מין סוג של עיוות של מישהי שמנסה לחייך ולעצור דמעות באותו הזמן.
"לא…"הוא חיבק אותי חיבוק קטן ובכיתי לתוך חזהו.
"לא התכוונתי" הוא שיחרר אותי.
"פשוט…זה כל כך לא הוגן…"
"תראי כל האיפור נמרח לך"
"או.מיי.גאד.רק לא זה"אמרתי בקול מלגלג.
הוא הסיר את הכפפה הארוכה מידי הימינית."לא שוב"
משכתי בכתפי.
"תראי לי את שמאל"אמר לי.
"מה?"ניסיתי להיראות תמימה.
"קדימה"
הסרתי את הצמידים הרבים והראיתי לו.
הוא נאנח."תפסיקי עם זה קרו…ברצינות החתכים האלה לא יעזרו לך"
"תראה"ניסיתי לשנות את הנושא והסטתי את שערי כך שהאוזן שלי נחשפה.
"עשית עגיל חדש?"
"כן!עכשיו זה באמת כל האוזן"
"את יודעת שאני לא אוהב את זה"
"אתה אוהב אותי"
"אז מה?"
"זה אמור להספיק."אמרתי והחזרתי את הצמידים,העולם כל כך אכזר.החיים הם כאב ארוך ומתמשך.