בחזרה אל החופש- פרק ט' מתוקן

פרק ט'
אני מנסה להתרכז בחטיבת העצים לאחר שכדור השלג פגע בפניי, ללא כל הצלחה. במקום זאת, אני משעינה את גרזני על גזע העץ, בודקת בתשומת לב רבה שאיש אינו משגיח במעשינו ומצטרפת למלחמתם הטיפשית של ג'ראד ואלכסנדרה. במהרה, שנינו מקיפים אותה מכל עבריה ובלא רחמים זורקים עליה כדורי שלג בשיא כוחנו.
"ג'ראד," אני אומרת, מתחמקת מכדור השלג שנזרק מכיוונה."תיזהר!" אני צועקת לעברו והוא מהנהן בחיוב. אני מרגישה שהחופש שב אליי ולו למספר רגעים, שאני בסך- הכל נערה נורמלית המשתעשעת לה.
"אפשר לדעת מה לעזאזל אתם עושים?" אני שומעת קול מן הצד, הדוקר בגופי כמחט ומנפץ את אווירת השמחה סביב. "כן?" שואל ג'ראד האחראי ועיניו מתבוננות בי בשמחה לאיד. לעזאזל איתך, לא יכולת למצוא מישהו אחר להיטפל אליו? "אני מחכה לתשובה."
"הכל בסדר." משיב לו ג'ראד וגוון קולו משתנה באחת.
"כך אתה אומר, שהכל בסדר?" הוא שואל ואינו מצפה לתשובה. "אם כך, מה פשר המהומה הזו?"
"אנחנו… שום דבר לא קרה." אומר ג'ראד בהתגוננות.
"לא נולדתי אתמול, הילז," הוא אומר בזעם ההולך ומתגבר. "ראיתי ששיחקתם האחד עם השני בכדורי שלג כילדים קטנים, אך לעומתכם, עליהם לפחות לא ניתן להגיד שבגדו במדינתם, הלא כך?" הוא נועץ בנו את מבטיו החודרים ביותר. "וכעת, אשמח שתגידו לי מי הוא יוזם הרעיון הכל- כך מטופש הזה."
"אני," עונה אלכסנדרה באחת, לפני שאנו מספיקים מלעוצרה. רעיון זה לא היה מתוכנן מלכתחילה. "יש לי יום הולדת היום. חשבתי שכך נוכל לשפר מעט את האווירה."
"כשלעלמה לודג' ישנו יום הולדת," הוא מתחיל בנאומו. "העולם צריך לעצור מלכתו ולהשתחוות לפניה. כאילו שאינה פושעת מן הסוג הנאלח ביותר, שהמפעל אינו בנמצא ושאין לקוחות המעוניינים ברהיטים איכותיים. ככה זה כשישנו לעלמה לודג' יום הולדת, אך לצערנו הרב, במציאות דברים שכאלו אינם יכולים להתרחש," אני מתכווצת מעט מעומק מבטו, שכמו רומז לנו מה יקרה בהמשך. "למרות שאני משער שהיא רוצה זאת במיוחד," הוא מדבר בבירור ומדגיש כל הברה והברה. "אמרתי זאת ואגיד זאת שוב, כדי שתכניסו זאת למוחכם המזופת. פה, איננו מתחשבים ברצונותיכם או בחלומותיכם, מטרתכם כאן היא לעבוד ולעבוד קשה." הוא חוזר על נאומו הרגיל והמשמים.
"אני מצטערת." היא אומרת בתחינה.
"זה לא יעזור לך," הוא אומר בטון חסר רחמים. "וכעת, בואי איתי," היא מתקדמת לכיוונו בחוסר ברירה ופניה מחווירות. "ובנוגע אליכם," הוא פונה אלינו. "חכו לי כאן. אתם לא תתחמקו מעונש על זלזולכם," הוא מסנן, בעודו פוסע מבעד לעצים ובעקבותיו אלכסנדרה בפנים מבועתות עד אשר הם נעלמים מקצה האופק. כיצד רגע מאושר אחד יכול להפוך כהרף עין לסיוט בהתגלמותו?
שנינו רק נועצים מבטים האחד בשנייה, מצפים לגרוע מכל. השמים קודרים ואפרוריים כשג'ראד האחראי חוזר כעבור כעשרים דקות לערך. על פניו מרוח חיוך מעורר אימה, אני מנסה בכל כוחי שלא להסתכל בכיוונו ולהרגיש בפחד הנורא האופף אותי.
"אני מקווה שעונש זה ירתיעכם מלעשות דברים מטופשים," הוא מסנן בזעם ומתקרב אלינו. "כאן, אם לא הבנתם את דבריי, זהו לא בית מלון," וכהרגלו, הוא מבקש מאיתנו לעמוד כאשר גבנו מופנה אליו, כל אחד בזמנו. וככל הנוגע לתורים- זהו הדבר היחיד אליו אנשים לא מצפים בכיליון עיניים, אני חושבת לעצמי. הוא צורח לעבר שנינו, לעברי אשר עומדת לחוות את נחת זרועו בעוד כרגעים מועטים, ולעבר ג'ראד העומד בסמוך אליי, שעתיד להיות השני בעלייה למתקן השעשועים.
צליל השוט נשמע באוויר. כל הצלפה כואבת יותר מקודמתה, כאילו שהוא מתכנן כבכל פעם מחדש כיצד להסב לי, לנו ייסורים נוראים אף יותר מלפני כן.
"כדאי שתקומו," הוא אומר בנימה מתנשאת, לאחר שסיים זה מכבר לטפל בנו. "שניכם תעבדו עד מאוחר היום ולמיטב ידיעתי, העבודה לא תחכה לכם." הוא מחזיר את השוט לכיסו בעודנו שרועים על האדמה הקפואה וממהר ללכת, לא לפני שהוא נועץ לכיווננו מבט מאיים.
אני זוחלת על גחוני עד לגזע העץ הקרוב ביותר וגוררת עצמי לעמידה, וכך גם ג'ראד עושה מן הצד. אני יכולה לראות את טיפות הזיעה והכאב הנקוות בפניו נוכח המאמץ.
"ובכן," הוא אומר לאחר כמספר דקות של התנשפויות מצד שנינו. "כפי שהוא אמר, העבודה באמת לא תחכה לנו." איני מקשיבה לדבריו ובוהה בחלל האוויר, תוהה מה היה קורה לו… לו לא הייתי מבצעת את אותה טעות טיפשית שגרמה לאבדוני. הייתי כל- כך היסטרית וחסרת כל תקווה נוכח מה שגיליתי, עד כדי- כך שלא חשבתי פעמיים ועשיתי זאת. בוודאי לא הייתי נוכחת פה כרגע והייתי יכולה להמשיך וליהנות מאורות ניו- יורק המבצבצים בחשכה ומן הלפיד- השריד היחיד שנותר ממה שהיה ידוע פעם בתור 'פסל החירות.'
"טיארה?" ג'ראד פונה אליי ואני ממהרת להתנתק ממחשבותיי.
"אני מצטערת." אני משיבה ובהינף עין, אוחזת בגרזני השעון על גזע העץ ומרימה אותו לחלל האוויר. שנינו מחליטים לעבוד בשיתוף פעולה ואני מודה על כך, איני רוצה לחשוב מה היה קורה אלמלא הייתי צריכה לכרות ערימת עצים לגמרי לבדי, עם גבי הדואב אשר מדקרות כאב מעקצצות בו. הוא מחייך לכיווני ואני מרגישה בלבי הנמס, למרות שאני משתדלת להסיח מחשבות אלו ממוחי.
"את שורדת?" הוא פונה אליי בעודנו עסוקים בניקוי העץ מן חלקיו המיותרים- אשר כוללים את עליו וענפיו מן הצדדים. כאשר השנה החדשה עומדת בפתח, הם נשארים כמות שהם, מחכים להינשא ולהילקח לביתה של משפחה אמריקאית ממוצעת ואף אירופאית, אף על פי שאני מוכנה להתערב על כך שלא ישלמו מחיר מופקע בשביל העברת עצים דרך הים, או שמא כן?
"שורדת וחצי," אני משיבה. "ומה איתך?"
"אני בסדר," הוא אומר, אף על שאני רואה אותו מעווה את פניו בכאב. "ואני מקווה שאלכסנדרה גם היא בסדר."
"גם אני," אני מהנהנת לעברו. "אני מקווה שהוא לא…"
"הרג אותה?" הוא משלים את המילים אשר אותן לא יכולתי להגות לחלל האוויר. "קשה לי להאמין בכך. היא לא גרמה לו לאבד את עשתונותיו לחלוטין. ושנית, עדיין זקוקים לה כאן, ככוח עבודה זול. זהו הדבר היחיד שמנחם אותי בכל העניין הזה."
"אבל תחשוב על זה," אני אומרת חרישית. "ברגע שבו כבר לא יהיה ביקוש למוצרים מסוימים, אנחנו, או לפחות רבים מאיתנו, חסרי תועלת מבחינתם. אין להם מצפון-"
"ובכן," הוא חודל מעבודתו. "למרבה המזל, תמיד יהיה ביקוש לרהיטים, זאת אני יכול להבטיח לך. ובנוסף, העסקים האלו משגשגים. היצור עצום והם מרוויחים מכך עשרות מיליוני דולרים, ומן הצד השני, לנו לא נותנים אפילו סנטים בודדים." הזעקה האילמת נותרת בי. הלוואי שאזכה לראות את הרגע בו בתי המעצר יהפכו לנחלת העבר.
"ג'ראד," אני פונה אליו. "מה לדעתך מתרחש בעולם כרגע?"
"ואיך אני אמור לדעת?" הוא שואל ומגחך לעצמו בעוד השמים הולכים ומחשיכים מסביבנו. "אפילו לרדיו אוסרים עלינו להאזין."
"לפי פרשנותך."
"לדעתי, הכל כהרגלו," הוא מפהק קלות. "אנשים הולכים לעבודתם, שותים קפה, מתלבטים אלו בגדים ללבוש ובאיזו תוכניות לצפות, את יודעת, עוד אחת מהשאלות הקטנוניות האלו שהחיים מציבים בפנינו. ואני בטוח בכך שמטה האוב"מ* יושב לו בשוויץ ואינו עושה דבר כהרגלו," מוזר בעיניי שאותו הארגון אשר נוסד במקומו של הארגון הקודם שנקרא האו"ם, בעקבות המשבר הכלכלי ושאר אירועים אשר התרחשו בעולם, חוטא בדיוק באותם הדברים שעשה קודמו. "ובכל מקרה," הוא קוטע את מחשבותיי. "אני רוצה להגיד לך משהו."
"מה?" אני שואלת וחשה כיצד לבי הולם במהירות, למרות שאיני יודעת מה יגיד ואם בכלל.
"אני… טוב, אני מרגיש שזה טיפשי שרבנו, טיארה," הוא ממשיך בדיבורו. "אני רוצה להתנצל על מה שקרה כמה ימים מוקדם יותר השבוע. לא הייתי צריך לצעוק עלייך ככה. האם את סולחת לי?"
"כן," אני משיבה. "למרות שפגעת בלבי החינני, בוודאי שאני סולחת לך." הוא מקרב אותי לחיבוק ואני חשה בהלמות לבו ובחום גופו כנגדי, הגורם ללבי לפעום ביתר שאת. אילו יכולתי, הייתי מקפיאה את הרגע הזה ולו לשניות מעטות. בוודאי אם אלוהים היה בשר ואדם, היה נעתר לבקשתי ומאפשר לי להישאר חבוקה בזרועותיו החסונות של ג'ראד. אך איני מאמינה בו ולמען האמת, אני בטוחה שרבים מספור שכחו מהו פשר מילה זו.
"ואו," הוא אומר לפתע. "תסתכלי על השמים, טיארה." אני מסבה את עיניי לעברם ומראה מרהיב מכה בפניי. קווים ירוקים וסגולים ואדומים מבהיקים למולם של השמים וגורמים להם להיראות זוהרים אף יותר. בפעם הראשונה שחזו עיניי בזו, היגיוני הילדותי פעל וחשבתי שמא אלו כוחות קסמים שאינם מן העולם הזה, אך כעבור זמן קצר התעשתי והבנתי שזהו זוהר הקוטב, שעיניי לא זכו לחזות בו ולו אחת בעברי. "אני שמח שאנו בסדר עכשיו." הוא מחייך למולו של הזוהר הצפוני, אשר מאיר אותנו בגווניו המתנשאים אל- על.
כעבור כמה זמן שאיני יודעת בדיוק להגדירו, משחררים אותנו לנפשנו ונראה שאף זוהר הקוטב מחייך לעברנו בגווניו העזים.
"נשמע שאת ממש עייפה," הוא מגחך בעודי מפהקת בחוזקה.
"ואתה לא?" אני שואלת, חושבת על צורכי העומק להגיע כבר לצריף ולישון ללא הפוגה.
"כן," הוא משיב ומחניק פיהוק. "לו רק יכולתי לחזור הביתה." עיניו השחורות שמבעדן לא נראה אישון, רוויות עצב.
"היי," אני אומרת. "אל תתעצב."
"הייתי רוצה," הוא אומר. "אבל, מי כמוך יודע שזה בלתי אפשרי. לא משנה כמה פעמים אני מנסה להעמיד פנים שהכל נורמלי, הזוועה מכה כבכל פעם מחדש."
"רוצה לשמוע בדיחה?" אני שואלת בניסיון לשפר את האווירה. "זו, עם ישו ויוסף."
"אני מקשיב," הוא אומר בהתעניינות, בעודי מתחילה לספר את הבדיחה ששמעתי זה לא מזמן, באחד מימות הקיץ החמים כשהמש נראתה כלא עומדת לסוג מן השמיים הבהירים. "נחמד," הוא אומר במעין השתוממות. "אבל אני בטוח שאהיה קומיקאי טוב יותר ממך."
"קשה לי להאמין בכך," אני אומרת במחאה. "בהתחשב בזאת שהקהל אינו אוהב טיפוסים שחורים, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."
"ככה?" הוא אומר בקול כביכול פגוע ומפנה מבטו ממני. "איני יכול להאמין לכך שכרגע העלבת את עיניי ושערי השחורים. אני מצטער, אבל אפילו האבולוציה מוכיחה שאוכל להסוות את עצמי טוב ממך בחשכה ולפיכך, לשרוד זמן רב יותר. לדוגמא, נניח שסוחרי סמים בעלי ריח נורא מן הפה ירדפו אחרינו באפלה, אז סביר להניח ש-" דיבורו נקטע על ידי המכה הקלה שאני נותנת לו בכתפו ובתגובה לכך הוא מגחך לעצמו. "אני חושב שבמקרה זה, סוחרי הסמים שלנו אף יותר מסכנים ממך. איני רוצה לתאר לעצמי כיצד יוכלו לתפקד לאחר מכותייך בכתפם."
"תפסיק לצחוק עליי." אני אומרת במחאה, אך לא יכולה להחניק את צחוקי הממהר לצאת. כה מוזרה בעיניי העובדה ששכחתי את משמעותה של הציניות, אף על פי שבעברי הייתי כנראה האדם הציני ביותר שאפשר לפגוש ואיני מגזימה, גערו בי על כך פעמים רבות מספור.
"להתראות," הוא אומר כאשר אנו קרובים לצריפים ואוויר הלילה הקפוא המלווה בפתיתי שלג נופלים מכה בפנינו. "אל תשכחי לרשום את סוחרי הסמים שלנו לאיזו קבוצת תמיכה, הם יזדקקו לכך." אני מגחכת בתגובה והוא ממהר ללכת כהרגלו לכיוון השני, בו צריפו נמצא. צריף מספר חמש או אף שש, כמדומני.
אני נושמת מספר נשימות עמוקות המתעבות לאדים לפני שאני דופקת חרישית על דלת הצריף, אשר נפתחת כעבור שניות מעטות בהן אני רועדת ללא שליטה ומנסה לחמם את גופי בכל דרך אותה אני מכירה.
"שלום לך, טיארה," מברכת אותי סוהי בעוקצנות. "מהו פשר איחורך הפעם? תני לי לנחש, עיכבו אותך."
"באמת עיכבו אותי," אני מסננת במחאה. "איני אשמה בכך שהטילו עליי משמרת כפולה היום."
"אולי אם היית מזלזלת פחות בעניין שהותך כאן," היא אומרת. "לא היו מענישים אותך כל- כך הרבה. ועכשיו, את יכולה להיכנס. אני רואה שאת רועדת וחשוב שתשמעי את הסבריי לגבי יום המהפכה." בהיכנסי, רבים זוגות העיניים אשר מלווים אותי עד למציאתי מקום פנוי בו אפשר לשבת. לפחות לא נזפה בי כל- כך, אני חושבת ומגלגלת את עיניי. כמה אפשר לדון ביום המהפכה הארור הזה?
"אז, כפי שהתחלתי להסביר-" דיבורה של סוהי נקטע על ידי דפיקה בדלת, רמה יותר משלי. היא ממהרת לפתוח אותה ואני רואה שחלק מן הבנות נראות ממש מיואשות, כאילו שההסבר יארך לנצח ולא יגמר לעולם. אילו יכולתי להכירן מעט יותר לעומק, אך נראה שבכך, המצב פה דומה לעולם האמתי השורר בחוץ.
"אלכסנדרה, מהו פשר העיכוב הזה?" מן הרגע שבו חוזות עיניי בה, גופי מצטמרר מעט, היא נראית נורא ורועדת מרוב הכפור שבחוץ. אני שמה לב לכך שרבות מן הבנות מסיטות את מבטן כאשר עיניהן פוגשות בשלה וחוזרות לעיסוקיהן המרובים- ולמען האמת, הן נראות כאילו זה דבר שבשגרה מבחינתן. שמחת ניצחון קטנה מחלחלת בתוכי על שלא נתתי לאדישות להביסי לגמרי, למרות שהייתיי בדיוק כמותן, לפני ובמהלך היכרותי בתומאס. העגילים הרבים אשר כבר מזמן אינם ברשותי, האיפור הכבד שעטיתי על עצמי כמסכה ושיערי הכחול למחצה היו רק כלים כדי שאוכל להיראות בוגרת יותר מאשר בנות כיתתי שהיו שקועות בענייניהן התפלים. למעשה, הייתי בדיוק ככולן. רק שסירבתי להודות בכך, לפחות עד הגעתי לכאן.
"אני מ… מצטערת," משיבה אלכסנדרה ברעד. "אפ… אפשר בבקשה להיכנס?"
"הכל בסדר?" שואלת אותה סוהי בדאגה.
"כ… כן." עונה לה אלכסנדרה וממהרת לעבור על פניה ולהיכנס לצריף, מתעלמת מן המבטים הננעצים בה כחצים בוערים ומקריאותיי החרישיות אליה.
"ובכן, כפי שהתחלתי להסביר מקודם," חוזרת סוהי לענייניה ונעמדת במרכז הצריף. "יום המהפכה-" ובשלישית, נשמעת דפיקה בדלת הקוטעת את נאומה של סוהי, זו הפעם, היא רועמת עד כדי- כך שאוזניי מחרישות למשך רגעים. נשמעים מספר גיחוכים חרישיים מסביב.
"מה הפעם לעזאזל?" מסננת סוהי לעצמה, אך אני מצליחה לשמועה בבירור. לפחות נאומה המשמים נקטע בינתיים.
"מה?!" היא צועקת בכעס כאשר היא פותחת את הדלת בחוזקה. משך שניות, התדהמה ניכרת על פניה והיא מחווירה וממהרת לסוג לאחור נוכח האדם העומד בפתח. "הו," היא מסננת ביראת כבוד. "לא שמתי לב לכך שזה אתה, סלח לי."
"זה בסדר," הוא מגחך. "אני מקווה שבפעם הבאה תשלטי בעצמך, או שלא תהיה לי ברירה אלא לפנות למנהל," ולמרות שמדובר במנהל המקום, זהו איום סרק. הוא לא הופיע בפנינו מזה כשישה חודשים ואף לא נכח בהוצאה להורג, מה שגורם לי לתהות האם עודנו מכהן בתפקידו.
"איני חושבת שיש צורך בכך," היא אומרת ומנסה לפייס בין הגצים. "קרה משהו שבגללו אתה כאן?" האחראי העומד בפתח בוחן את פניה בבוז ונכנס באחת לתוך הצריף. בנו הוא מתבונן בצורה גרועה אף יותר, בסלידה שאינה יודעת מנוח.
"כן, למען האמת," הוא עונה. "בעוד כחצי שעה, אם איני טועה, כעשרים בנות אמורות להיות מועברות לכאן."
"חשבתי שיועברו לכאן בעוד כיומיים," היא מסננת בזעם כבוש. "או כך לפחות הודיעו לי," היא מכחכחת מעט בגרונה. "ואתה אמור להעבירן?"
"ציפיות לחוד ומציאות לחוד," הוא אומר. "ובתשובה לשאלתך, רק באתי להודיע מראש ובדיוק כפי שחשבתי, לא תהיי מוכנה כהרגלך," אני מניחה שמשפטו האחרון לא מצא חן בעיניה כל- כך, למרות שהיא מנסה להיראות כאילו לא השפיע עליה. "אני אלך, נדמה לי שאיני אורח רצוי כאן." הוא מסנן לעברה. "ובפעם הבאה כדאי שתתכונני מראש, אחרת אצטרך לדווח לג'ראד על כך, וזאת לא הייתי מאוד רוצה לעשות." במילים אלו הוא יוצא מן הצריף וסוגר את הדלת מאחוריו, משאיר את סוהי עם מבט חיוור מעט. כעבור זמן קצר היא מתעשתת וחוזרת למרכזו של הצריף.
"למה אתן מחכות?" היא צועקת עלינו בכעס, אף על שניתן לשמוע קמצוץ אימה מבעד דבריה. "בנות חדשות אמורות להגיע. כך אתן רוצות שימצאו את הצריף בהגיען? כה מלוכלך ומטונף!" ההמולה מתחילה, כולן ממהרות לקום ולסדר ולו את המועט ביותר. כאשר סוהי מתעצבנת, אף לא אחד רוצה להרגיזה עוד יותר. אני נסחפת בכך ומוצאת את עצמי מנקה את האבק הרב במטלית הנראית כאילו עבר זמנה מזה עשורים, אך זה לא שישנו משהו טוב יותר מזה כרגע.
כעבור זמן לא רב של ניקיון, אף אחת אינה מסוגלת לעמוד על רגליה יותר מפני העייפות המתפרצת וסוהי מורה עלינו לשבת, ולמרבה מזלי, זו הפעם אני יושבת ליד מייבל ולפחות לא מרגישה כזרה בין כל הבנות הרבות בצריף. היא מנסה להמשיך את הסבריה, אולם המלמולים החרישיים והלחישות הנשמעות קוטעים את הסבריה כבכל פעם מחדש.
"שקט!" היא צורחת בשאריות שליטתה העצמית. "סתמו את פיותיכן!" עיניה רוויות בנוזלים ונראה שבעוד כשניות מעטות, תתמוטט היא למולנו ותבכה בכי תמרורים שאינו ניתן לעצירה. קולות הדיבורים גוועים בהדרגה, אף לא אחת מאיתנו רוצה לראות את סוהי מתייפחת בחוסר תקווה. "רק… תהיו בשקט, לפחות עד שיגיעו." קולה שבור מנשוא. השקט משתרר לאטו בצריף ואני חשה באי- הנעימות שאופפת אותי מכל עבריי. האם זו רק אני, או שכמעט וגרמנו לה לצאת מדעתה מרוב הכעס?
אני מתבוננת סביבי, רואה את מייבל שעיניה עצומות למחצה ופיה פעור לרווחה כמתוך שינה. לא נראה שהיא שמה לב לכך ואיני רוצה להעירה מן החלום שהיא בוודאי שרויה בתוכו. מעט לידה, יושבת שרה הלוחשת משהו לאלכסנדרה המכסה את פניה בידיה. שתיהן לא נראות כשמות לב למתרחש סביב ואני מרגישה את הסקרנות המלווה בדאגה אשר גואות בתוכי. אני קמה ממקומי והולכת לכיוונן בזהירות, חוששת שמא שרה עדיין פגועה מאירועי הבוקר.
"היי," אני מסננת חרישית כלפי שרה בעודי ניצבת לידן. ניכר שמדובר ברגע שברירי ורגיש ביותר, כבועה סגורה בתוך הצריף הרועש והחשש מפעם בי ללא הפוגה. "רק רציתי להגיד… שאני מצטערת על מה שקרה הבוקר, הייתי מעט עצבנית ו-"
"זה בסדר," היא קוטעת אותי מבלי משים ומפנה את עיניה אליי. "כבר הספקתי לשכוח מכך."
"מה קרה לה?" אני שואלת אותה כעבור רגעים מעטים של שתיקה, היא אינה משיבה ומלטפת את ראשה של אלכסנדרה אשר פלומת שיער שחור מכסה אותו מכל עבריו, בעדינות מרובה ככל האפשר וממלמלת לעברה דבר מה, אך נראה שזה אינו חודר מבעד לתודעתה והיא מגוננת על פניה בעזרת ידיה כמעין מחסום.
"אלכסנדרה," אני מתכופפת לעברה, כך שרק כמה סנטימטרים מועטים מפרידים ביני לבין הגבול המאולתר שיצרה לעצמה. "מה קרה?"
"כ- כלום." היא עונה בקול מלוח מדמעות ואני שומעת את התייפחותיה החרישיות לעצמה.
כעבור זמן קצר נשמעת דפיקה רמה בדלת הגורמת ללבי להלום בחוזקה. סוהי ממהרת כהרגלה לפתוח את הדלת לרווחה. בפתחה עומד אותו האחראי ומאחוריו נגלים פניהן המבוהלות של בנות, אולם הם כל- כך מטושטשים עד שנראה שכל המחזה מתרחש במרחק של כאלפי שנות אור מכאן.
"שלום בפעם השנייה," הוא מסנן בלעג כלפיה. "ובנוגע אליכן, תיכנסו כבר!" הוא צורח לעבר הבנות אשר עומדות מאחוריו ומזרז אותן להיכנס פנימה באמצעות צרחות מחרישות אוזניים. "לואיס," הוא פונה למישהו, כנראה לאחראי השני שאותו לא "אזכה" לראות. "עשה משהו לגבי כך. איננו יכולים להתעכב," לבסוף, כולן נמצאות ועומדות דחוקות האחת ליד השנייה כבפעם הקודמת, לאחר צעקות רמות מצידם של שני האחראים אשר לא בחלו בשום אמצעי העומד לרשותם. ההמולה שוררת בצריף ואיני יכולה לעצום את עיניי ולו לשנייה כדי לברוח מכל מה שמתרחש סביב. מבטיהן נותרים מושפלים מטה, לא מורמים לעברנו אף לא פעם אחת. "אני מקווה מאוד שלא יהיו כאן בעיות," פונה האחראי לבנות. "מי שתנהג בחוצפה, תיענש בחומרה, אתן יודעות זאת," במילים אלו הוא ממהר לצאת מבעד לדלת הצריף. "ולואיס, אל תשכח לנעול את הדלת אחריך." היא נסגרת באחת, טריקתה הרמה נבלעת על ידי הרעש הרב השורר בכל פינה.
"שלום לכן," סוהי פונה אליהן. "שמי הוא סוהי, כפי שחלק מכן כבר יודעות ואני היא אחראית צריף מספר שלוש. נעים לי לקבל אתכן לקרבנו ואני בטוחה שכך לכל השאר. אתן מוזמנות לפנות אליי בכל בעיה-" היא ממשיכה לדבר ולשאת את נאומה, אך איני מתאמצת אפילו לשמוע.
"לעזאזל." מסננת מייבל חרישית. אף לא שמתי לב לכך שנעמדה לידי.
"מה קרה?" אני שואלת, מבוהלת קלות נוכח התפרצותה הפתאומית.
"כלום." היא משיבה כאילו שאותה המילה שנאמרה ולו לפני כמה רגעים, נבלעה בתוך האדמה בלא שוב.
"ועכשיו, שמותיכן?" סוהי מסיימת לבסוף את נאומה המשמים והדי הבנות האומרות את שמותיהן נשמעים בבירור. אחד מהם תופס את תשומת לבי, אף לא פעם הזדמן לי לשמוע שם מעין זה. אך לעומתי, פניה של מייבל מחווירות עוד יותר נוכח השם הנישא באוויר. היא פורשת והולכת לכיוון המיטה, למרות שלמיטב ידיעתי, נשארה לפחות כעוד חצי שעה או אף יותר עד לכיבוי האורות.
לבסוף שלושתנו מחליטות ללכת גם כן, כשאני הולכת מלפנים ואלכסנדרה מאחור, כשפניה האדומות מדמעות בולטות נוכח אור המנורה.
כשהעלייה בסולם המבעית מאחוריי, אני מגלה שמייבל מכוסה בשמיכה ופולטת יבבות צער.
"מה קרה?" שואלת אותה שרה בדאגה. "נראה שכולן היום מסביבי, בוכות או שמא כעוסות." היא ממלמלת לעצמה, אני יודעת שבמילתה האחרונה התכוונה אליי. 'לא נוטרת טינה'- מילים לחוד ומשמעות לחוד.
"הכל בסדר," משיבה מייבל למרות נימת קולה ההיסטרית. "אני מצטערת על כך, רק… עם כל הבנות החדשות שהגיעו."
"אינך צריכה להצטער," אומרת שרה ומחניקה גיחוך. "מישהי מהן עשתה לך משהו?" מייבל מהססת, אולם עיניה מסגירות את הרגשתה. "אני פה אם תרצי לדבר." היא מהנהנת בתגובה. כולן שרועות על המיטה, עיניהן נעצמות במהירות ואף קול לא נשמע.
אני מפהקת בעייפות, אך משום מה, איני חשה את הרצון להישכב על המיטה ולישון שנת ישרים.
לפתע, ההבנה שצליל נעילת הדלת אינו נשמע כאשר האחראי השני סגר את הדלת מכה בי. אני ממהרת להדחיק מחשבה זו ממוחי. ככלות הכל, לא ייתכן ששכחו לנעול את הדלת, אפשרות זו אפילו לא עומדת על קצה הפרק. אך אני נאחזת בשביב התקווה שעוד נותר בי. אולי, רק אולי האחראי השני שכח לנעול את הדלת מרוב הלחץ שאחז בו נוכח צעקותיו ורוגזו של האחראי הראשון, הנראה כקפדן במיוחד. אבל… אולי כדאי שאדחה את העניין למחר? לא, זו בוודאי הזדמנות חד- פעמית הנקרית בדרכי, מכיוון שאותה הטעות שנעשתה היום, בוודאי לא תיעשה מחר.
בתחילה, גופי אינו נענה לפקודותיי לנוכח העייפות הפתאומית המכה בי, אך אני מתעלמת ממנה וגוררת את גופי לצד המיטה ובמורד הסולם, בשקט רב ככל שביכולתי, כשאני משתדלת לא להעיר ולו אחת מן הבנות הישנות במיטות סביב.
אני עומדת קפואה במקומי לצד הדלת. קולות הנשימות החרישיות נשמעים ואני רואה בזוויות עיניי, למרות החשכה האופפת אותי, את מיטתה של סוהי. היא נראית כל- כך שלווה בשנתה וקמטי הדאגה כמעט ולא נראים מפניה. הבחירה הולכת ומתמשכת, נעשית קשה מנשוא. לפתוח את הדלת או שמא לא? אם היא נעולה, משמע שאני כנראה הנערה חסרת השכל ביותר בכל רחבי העולם. ואילו לא… איני יודעת כיצד אפעל. אולי רק אציץ בעיניי מבעד לדלת ואפילו לא אוציא את גופי מן הצריף? על כל צרה שלא תבוא, תירוץ כלשהו מזומן ומוכן בראשי.
האוויר הקפוא מכה בי מן הרגע שבו אני יוצאת וסוגרת את הדלת חרישית מאחוריי וכדי לעשות דווקא, משמיעה היא חריקה צורמת ואני עוצרת את נשימתי לשניות מעטות. בית המעצר נראה כל- כך שונה בלילה מאשר ביום, האווירה נדמית כרגועה פי כמה וכמה והקולות הנשמעים מבעד לגדר קוראים לעברי להמשיך ולהתקדם.
פתיתי שלג יורדים מסביב אליי ואני תופסת כמה מהם בידיי המכוסות כפפות, טוב עשיתי משלא הורדתי אותן כשהתכוננתי ללינה. הרגשת חופש מדהימה, שכמוה לא חוויתי מאז המעצר, שבה ומכה בי ביתר שאת ואני נהנית מן המרחבים העצומים שמסביבי התחומים רק על ידי גדר התיל הארורה. אני ממהרת להתחבא במהירות משאני שומעת קולות צעדים ועוצרת את נשימתי מזו הפעם השלישית או הרביעית היום. כמה נחמד להרוג עוד תאי מוח תמימים. הצעדים מתגלים כצעדיהם של השומרים, שבוודאי מבצעים את סיורם הלילי. כעבור כדקה מאז שחלפו על פניי, אני מאפשרת לעצמי לנשום בהקלה. לעזאזל, זה היה קרוב. אני משתדלת להתרחק מאור פנסי הרחוב, חוששת שמא יתפסו אותי צועדת כאן בגלל הפטרולים המבוצעים תמידית והסייר הצופה למרחק ממגדל השמירה.
אני הולכת כשיכורה, גם בגלל הקור החודר מבעד לעצמותיי, אך יותר מכל, בעקבות תחושות השחרור וההקלה האופפות אותי ונותנות לי להמשיך ולנוע הלאה, לבחון את בית המעצר לאורו של לילה. מבלי משים, אני מוצאת את עצמי מסיירת לאורך גדר התיל הארוכה אשר נדמה כמתמשכת עד לאינסוף ומודה בלבי על זלזולם התמידי בנו- מכיוון שבבתי מעצר אחרים, כך לפחות שמעתי, ישנם חיישנים המותקנים לאורך הגדר, כך שכל תנועה לצידה מעוררת אזעקה, אלא אם כן מדובר באחראים הנושאים איתם תגים מיוחדים. בחלקם, הגדר בכלל חשמלית ולא ניתן לעבור מבעדה. מה טוב שאף לא אחד משער שניתן לברוח מכאן, מן השממה הקפואה הזו.
המחשבות מבזיקות במוחי ואני תוהה מה היה יכול להתרחש אילו "מפלגת החזית הלאומית- סוציאליסטית החדשה של אמריקה" לא הייתה נבחרת בעקבות המשבר הכלכלי ואירועים נוספים שפקדו את העולם בכלל ואת ארצות הברית בפרט. חיי היו שונים לחלוטין והייתי יכולה לגדול כנערה נורמלית בת שבע- עשרה. ובעודי חושבת על כך ומעלה השערות במוחי לגבי גרסאות שונות של ההיסטוריה שהיו עלולות להתממש- מחשבות שבהן גם ככה אני מסכנת עצמי, אני שמה לב לכך שישנו מעין רווח בגדר התיל. זהו בוודאי משחק בין אור וצל, אני חושבת לעצמי, או שעיניי מתעתעות בי, האפשרות הסבירה ביותר. אם באמת ישנו בנמצא חור בגדר, קטן ככל שיהיה, היו שמים לב אליו כמעט ומיד.
התעכבתי כאן זמן רב ואיני יכולה להישאר יותר, או שאף יבחינו בהיעדרי. אך הסקרנות מושכת אותי לכיוונה ואני הולכת לכיוונו של אותו ממצא לא ייאמן שגיליתי, וככל שאני מתקרבת יותר ויותר, אני מגלה שהבלתי ייאמן עולה על כל דמיון- ישנו חור בגדר. מחזה שלעולם לא חשבתי שיזכו עיניי לחזות בו.
אני מסבה ראשי אחורנית כדי לוודא שאף לא אחד בנמצא ובוחנת את החופש המחכה לי, רק לי, ממש מעבר לפינה. כל שעליי לעשות הוא רק לעבור את החור, המוסתר ברובו על ידי שיח.
מן הצד שני, זה עלול להיות מסוכן. אהיה לבדי ביער נטול הרחמים. והדבר החשוב ביותר מבחינתי, המבזיק במוחי ללא כל סוף- שרה, מייבל ואלכסנדרה. ברור לי שמן הרגע בו אלך, אצא מגבולות בית המעצר הכולאים אותי, חרצתי גורלן למוות ועל כך לא אוכל לסלוח לעצמי.
אני מסתכלת מבעדו ורואה את היער האפל, את החופש הקורץ לי מכל צדדיי, שמא לא אפספס אותו. האם לעשות זאת, לקחת את גורלי בידיי ולברוח?
שניות של היסוסים אשר נהפכות לדקות, בהן אני ניצבת ליד החור הפעור בגדר ומתלבטת מה עליי לעשות. ובעוד הספק לצד הרצון נאבקים במוחי, אני שומעת צעקה מאחוריי, צעקה קרובה מאי פעם.