בחזרה אל החופש- פרק ח' מתוקן

פרק ח'
מחשבות על בריחה חולפות בראשי, ביחד עם האשמה אשר כרוכה בהן. איני יכולה שלא לחשוב על כך לפעמים- שעליי להישאר פה ולסבול את המגיע לי. אך בכל זאת, אני מרגישה בחופש הקורץ לי מבעד לגדר בית המעצר. שלושתן לא מתייחסות למחשבותיי ברצינות וחושבות שאיבדתי את שפיות דעתי בהשפעת המרחבים הקפואים והבלתי נגמרים. איני אומרת להן ולו דבר. ככלות הכל, אני מבינה מדוע הן חושבות ככה.
"עוד פעם חולמת לך בהקיץ, רוברפור?" אומר ג'ראד האחראי שאף לא שמתי לב שעומד הוא בסמוך אליי. "כפי שאת יודעת היטב, מטרתך פה אינה לחלום, אלא לעבוד ולעבוד קשה," התיעוב בולט מעל דבריו. "עמדי בבקשה כאשר גבך מופנה אליי," אני מבינה בדיוק מה הולך להתרחש עכשיו, אולם איני יכולה לעשות דבר כנגד זה, אלא אם כן חפצה אני לזכות בעונש כבד אף יותר. אני נעמדת כאשר גבי מופנה לכיוונו ומניחה את גרזני על האדמה הקפואה אשר אינה מראה את הרצון ולו את הקל שבקלים להפשיר.
צליל השוט נשמע באוויר, רגעים לפני הפגיעה. אני עוצמת את עיניי בתקווה שלא יכאיב לי כל- כך, אולם תקוותי מתבדה באחת כאשר הוא הולם בגבי ונשימתי נעתקת. אני סופרת עשרים הלקאות במספרן לפני שהוא מפסיק ועוזב אותי לנפשי.
"חזרי לעבודתך," הוא אומר בטון מונוטוני. "היא הרי אינה תחכה לך." במילים אלו הוא ממהר לעזוב את המקום, בעוד ג'ראד ואלכסנדרה העובדים לצדי נועצים בנו מבטים שאיני מצליחה לרדת לפשרם.
"את בסדר?" שואלת אלכסנדרה ומתקרבת אליי, בעת שמושיטה את ידה לעברי.
"כן." אני משיבה חלושות ואוחזת בידה המקימה אותי לעמידה.
"קחי." אומר ג'ראד לפתע ומושיט לי בידו בקבוק מים צלולים. אני חושבת שעדיין כועס עליי בעקבות המריבה, אף על סימני ההתפייסות המתחילים להיראות.
"תודה." אני משיבה ושותה מעט מבקבוק המים. הצבע מתחיל לחזור לפניי החיוורות, אך הכאב עודו בוער בגבי. איני יכולה להאמין שאצטרך להישאר כאן במשך כארבע שנים נוספות. השנאה למקום הזה אף התגברה בי יותר.
בסופו של דבר, יום העבודה נגמר ואני מביטה בייאוש בידיי המעוטרות בפצעים ובצלקות. אני הולכת בזהירות מאחורי אלכסנדרה וג'ראד המדברים ביניהם חרישית, ולמרות כל זאת, אני יכולה לשמוע אותה מספרת שמחר תחגוג את יום הולדתה השמונה- עשר. הוא כמובן נראה שמח נוכח הבשורה היוצאת מפיה ומבטיח שמחר יביא לה מתנת יום הולדת. מדקרת הקנאה מפעמת בלבי, החיבה הבלתי מוסברת שאני מרגישה כלפיו הלכה והתגברה בימים האחרונים. אולם אני בטוחה בכך שידחה אותי על הסף וחוץ מזה, שמתי לב שהוא ואלכסנדרה התקרבו, כך שישנה סבירות גבוהה לכך שהם מחבבים האחד את השנייה.
"להתראות," פונה ג'ראד לאלכסנדרה כשאנו מתקרבים לצריפים. "ומזל טוב, ילדת יום הולדת."
"תודה." היא מחייכת לכיוונו בעודו מנופף לי בידו והולך לכיוון הנגדי, כך שרק שיערו השחור בולט למולם של אורות הערב.
"הוא כל- כך נחמד, נכון?" אלכסנדרה שואלת אותי כאשר אנחנו נשארות לבדנו כנגד הקור העז שמכה בפנינו.
"כן," אני עונה במרמור. "בואי וניכנס לצריף. איני יכולה להרגיש את רגליי מרוב הקור."
"נקווה שהתפילה כבר הסתיימה." שתינו מגחכות ואני דופקת בדלת, אשר נפתחת כמעט ומיד. סוהי עומדת בפתחה ונועצת בנו מבטים זועמים נוכח ההתקהלות הרבה הנראית בצריף. האם קרה משהו, תוהה אני לעצמי.
"מדוע אתן תמיד מאחרות?" אומרת סוהי בזעם ואני מרגישה מעט לא בנוח עם מבטה החודר הננעץ בנו.
"אנו מצטערות, התעכבנו." עונה אלכסנדרה בשם שתינו, נרתעת מעוצמת מבטיה של סוהי.
"ככה, התעכבתן?" מסננת סוהי בזעם. "אני סבורה שבזמן האחרון אתן מאחרות יותר מדי. אולי זה נעשה בכוונה, כדי להחמיץ את דבריי או את התפילה." מבטיהן הנוקבים של הבנות האחרות מערערים על שלוותי, אך למזלי, אני מצליחה לראות את שרה מבין כל המבטים החודרניים והיא נועצת בנו מבט מעודד אשר מפיח בלבי תקווה מועטה.
"אנו מבטיחות לך שזה לא בכוונה." אומרת אלכסנדרה בשם שתינו.
"אם כך," אומרת סוהי וקולה רווי בזעם. "אולי תישאו זו הפעם את התפילה? כלומר, אני מניחה שאתן יודעות אותה בעל- פה, אם אתן מרשות לעצמכן להתעכב כל פעם מחדש."
"אבל… היא כבר הסתיימה, לא?" אלכסנדרה שואלת את סוהי בנואשות שמנסה להסוות תחת שאלה עניינית.
"לא," עונה לה סוהי בחוסר סבלנות מסוים. "וגם אם כן, זה לא אומר שהייתן יכולות להתחמק מכך, גבירותיי הנכבדות," היא אומרת ומחווה בראשה על האזור בו היא עומדת בדרך- כלל, כאומרת לנו להתקדם לכיוונו. בחוסר ברירה, אנו הולכות לשם, חושבות שמא רוחה המטפורית תסייע לנו בזכירת התפילה. "קדימה," היא אומרת בכעס. "אנחנו מחכות."
"בעוד כשנייה נתחיל." אני מסננת ומתלחשת עם אלכסנדרה כאשר האימה מלווה את דברינו.
"אם לא תתחילו בזה הרגע," היא אומרת באיום ושאר הבנות נועצות בנו את מבטיהן הצורבים כחצים לוהטים. "אדאג לכך אישית שתיענשו."
"בואי ונעשה זאת, טיארה," אלכסנדרה אומרת לי במעין עידוד ושתינו מתחילות למלמל את התפילה, כשקול הבנות מתנשא מעלינו. "אנחנו כאין ואפס לעומתך, מנהיגנו הדגול. ממשלתך אשר הקמת היא הקובעת את חיינו…" אנו מפסיקות באחת מפני שההמשך נסתר מעינינו, שאר הבנות מפסיקות ביחד איתנו כעדר ומסתכלות סביבן בבלבול, לא יודעות האם לעצור ולחכות או שמא להמשיך במלמול התפילה בלעדינו.
"מנהיגנו היקר והאהוב," לוחשת לנו שרה בשקט רב ככל שהיא יכולה ואנו חוזרות אחריה. "הגן עלינו מכל רע, כפר על חטאינו וסלח לחוטאים-"
"מספיק!" סוהי קוטעת את מלמולנו. "שרה, אני ביקשתי שלא תסופק להן כל עזרה. מובן?" שרה מהנהנת בתגובה וחוזרת לשתיקה. "תמשיכו בבקשה." היא אומרת לנו.
"אנחנו מודות לך על כך שהקמת את ממשלה ודאגת לכל מחסורינו-" אני משתתקת באחת ואלכסנדרה מיד אחרי, לא מבינה מהו פשר העניין ונועצת בי מבטים השואלים מדוע נעצרתי. איני מצליחה להתגבר על ההרגשה ששכחנו דבר מה, נוכח מבטיה הביקורתיים של סוהי ולחשושי הבנות הסמוכות אלינו.
"כן?" היא שואלת בציפייה. "מדוע אינכן ממשיכות?" אנו רק נועצות מבטים חרדים האחת בשנייה, ללא תשובה.
"אנו נשבעות להגן על לחם חוקיך ומודות לך על כך שהקמת את הממשלה ודאגת לכל מחסורינו," היא לוקחת את השליטה לידיה. "מנהיג חכם ונערץ, ברוך תהיה לעד על שיקום מדינתנו אשר עברה רב- ההוד נקטע על ידי הרעות של עולמנו. סלח לנו על פשעינו, בין אם אלו יהיו הפשעים הגדולים והמשמעותיים ביותר."
"אמן." אומרות הבנות כהד אחד בעוד אנו נותרות בשתיקתנו.
"ובנוגע אליכן," היא אומרת באכזבה. "בושה וחרפה שאינכן יודעות את התפילה בעל- פה. אם מצופה מהילדים בבתי הספר הקטנים מכן פי וכמה וכמה ללמוד אותה ואני יכולה להגיד שהם אכן מצליחים בכך, אין שום סיבה שאתן לא תוכלו," היא מסננת בזעם נוכח מבטינו הנואשים. "אתן לא תאחרו בפעם הבאה ותשננו את התפילה עד אשר תיכנס לראשיכן. ובתור עונש, היום לא תזכו בארוחת ערב."
"אבל, סוהי-"
"בלי 'אבל,סוהי," היא אומרת במעין חיקוי לעברנו. "כל אחד קוצר את מה שהוא זורע. הייתן צריכות ללמוד אותה ובכך אסיים את דבריי." היא מחווה בראשה בסימן שאנו יכולות ללכת.
"שתלך לעזאזל," אלכסנדרה מסננת בשקט. "אני מסרבת ללמוד ובכלל להגות בפי את התפילה הארורה הזו."
"אני מסכימה איתך," אני משיבה. "לעזאזל, אני ממש רעבה." שתינו מנסות להתרחק כמה שיותר מן המקום בו מחולקת הארוחה, למרות שהניחוחות כבר מורגשים היטב באוויר ואיננו יכולים לחמוק מבעדם.
"גם אני." היא אומרת חרישית ומחייכת לעברי חיוך מעודד, הגורם לי להרגיש מעט יותר טוב נוכח הרעב המכה בי ללא רחמיו.
מייבל ושרה הנעות לעברנו מתוך הקהל הרב, אוחזות זה בקושי בחתיכות הלחם ובקערית המרק העכור שכהרגלו, מהול במים ברובו.
"היי," שתיהן אומרות לנו בו- זמנית ואנו משיבות בחזרה. איני יכולה מלהתאפק מלנעוץ במזונן מבטים מורעבים. "קחו." הן אומרות באחת ודוחפות לידינו פיסות מחתיכות הלחם. אך אני רק מחזיקה בהן בידיי ובוהה בצריף במבט ריקני ומזוגג. הכל נדמה בעיניי כחסר תכלית כרגע.
"הכל בסדר?" שואלת אותי מייבל לפתע. "בקושי ונגעת בלחמך." אני מהנהנת לעברה וממהרת להכניס את חתיכות הלחם לפי כשסוהי אינה צופה בנו.
"וכעת," אומרת סוהי וקולה נשמע בכל רחבי הצריף. "בעוד כשבוע מהיום תיערך בדיקה רפואית ואני מבקשת מכן בכל לשון של בקשה, להתנהג בהתאם ולעקוב אחר כל הוראותיהם של הבודקים- זה חשוב כדי שיוכלו להעריך את מצבכן," היא אומרת.
"זה כבר לא נשמע טוב." מסננת אלכסנדרה חרישית וכולנו מהנהנות למשמע תגובתה. "כמו כן, בעוד כשלושה ימים יצטרפו אלינו כעשרים בנות חדשות מאחד הצריפים מסביבנו. ואני מצפה לכך שתקבלו את פניהן בצורה הטובה ביותר האפשרית." נשמעות כמה אנחות חרישיות נוכח ההודעה, מכיוון שגם ככה שוהות פה כשמונים ושלוש בנות בצפיפות ובתנאים שאינם תנאים.
כעבור זמן מה, אנו פורשות לישון ואני חשה את העייפות פושה באיבריי, מלווה ברעב אשר אינו נותן מנוח. מדקרות כאב מעקצצות בגבי מהצלפתו של ג'ראד והמחשבות מבזיקות במוחי. אני תוהה אם לאחראים ישנן משפחות בנמצא ובמידה ואכן זה כך, איני מצליחה להבין את הדבר. כיצד הם יכולים לנהוג כלפינו ככה ולאחר מכן להסתכל בעצמם במראה ולשחק עם ילדיהם כאילו ששום דבר אינו אירע.
"אני צריכה לדבר איתכן-" אני אומרת בנחישות וחשה את הלחץ העולה וגואה בי.
"תני לי לנחש," קוטעת אותי אלכסנדרה בחוסר סבלנות. "על תכניתך להימלטות מזו הפעם האלף, למרות שאינה ישימה כלל."
"תודה רבה על כך שאת מזלזלת בי."
"טיארה," שרה פונה אלי בעדינות רבה. "את מדברת על זה כל שנייה מעטה במהלך הימים האחרונים. ואל תיפגעי, אך איני חושבת שתכניתך ברת ביצוע, אם בכלל."
"אתן מוזמנות להישאר," אני אומרת בעלבון ומפנה את ראשי לכיוון השני, כך שלא יוכלו לראות את הדמעות המתחילות להיקוות בצידי עיניי. "אני לא מתכוונת להישאר כאן ולספוג כל זאת פעם אחר פעם. תיהנו בבית הנופש במשך שלוש, ארבע ואף חמש שנים נוספות." אני מתעלמת מהן ומדיבוריהן החרישיים הנשמעים כזמזומי דבורים באוזניי. לעזאזל, שיעשו ככל העולה בראשן, אני חושבת לעצמי, בעודי נסחפת תחת זרועותיה של החלימה.

בוקר. אילו יכולתי הייתי עוצרת את הזמן כך שהלילה היה שורר לנצח ואז הייתי יכולה לישון ללא הצורך בפקיחת עיניי. אולם לצערי, איני יכולה לעוצרו ונאלצת להתעורר בחמש וחצי לפנות בוקר מדי יום. השגרה שחוויתי מזה אחד- עשר חודשים, אם לא יותר, מתחילה להימאס עליי לחלוטין. לו יכולתי לחזור לניו- יורק, אפילו לביתה של המשפחה האומנת, אשר נראה כגן עדן לעומת המצב השורר פה.
תומאס, לפתע המילה הזו מבזיקה מבעד למחשבתי. החבר שלי, הרי הוא נשלח לבית המעצר כמוני, באזור אחר, הרי ישנם עשרות שכאלו במדינה הזו. ניסיתי להסיח מחשבותיי ממנו בזמן שחלף, אך הדבר היחיד החולף כעת במעופו הוא עד כמה שאני מצטערת.
"היפהפייה הנרדמת," קולה של מייבל קוטע את מחשבותיי. "בוקר טוב." איני מגיבה לדבריה ויושבת בשקט.
"קרה משהו?" שואלת שרה. "ברצינות, כמעט ולא נגעת באוכל שלך."
"אני בסדר," אני עונה לה ברוגז. "אולי רק תעזבי אותי לנפשי?" אני אומרת את המשפט האחרון בצעקה, כך שכולם מתבוננים בי, לא מבינים מה פשר המהומה.
"שיהיה." אומרת שרה ומסבה את ראשה ממני. ההבנה שמא הגזמתי מכה בראשי, אך אני נשארת במצבי ומנקרת חתיכות מזון במזלגי, עד אשר עלינו לצאת מחדר האוכל. השתיקה שוררת בינינו וברכות שלום לא נשמעות כאשר שרה ומייבל הולכות לעבודתן בניקיון ואני ואלכסנדרה נשארות לבדנו.
"אני צריכה להגיד לך משהו," היא אומרת כאשר אנו הולכות לכיוון השער בעוד פתיתי השלג מכים בפנינו. "אני מבינה מדוע את רוצה לברוח. ככלות הכל, אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר לחזור הביתה. אך כרגע זה פשוט מסוכן ועוד בהתחשב בהוצאה להורג שבוצעה לפני ימים אחדים. אולי נעשה זאת בהמשך," היא מסננת חרישית וגורמת לרסיס תקווה להפציע בליבי. "אולם אינך צריכה להוציא את עצבייך עלינו ובייחוד לא על שרה, את יודעת שהיא רגישה לדברים מעין אלו."
"איני חושבת שאת מבינה," אני אומרת במעין טינה. "והעובדה שאת צוחקת עליי כל הזמן בעקבות זאת, אינה משפרת את מצב רוחי."
"אני מצטערת," היא אומרת כעבור רגעים. "לא הייתי צריכה להגיב כך. לא יכולתי לקחת זאת ברצינות מפני שזה נשמע כל- כך קלוש וחסר תקווה, אפילו עכשיו. אולי בסך הכל ניסית לעודד אותנו מעט, לגרום לכך שלא נישאב לחלוטין אל תוך השגרה המדכאת וחסרת התכלית."
"אני חושבת שזה יפצה על כך," אני אומרת וכהרף עין מעיפה עליה כדור שלג שהכנתי מבעוד מועד. "ואגב, מזל טוב." היא נראית המומה למספר שניות, אך לאחר מכן מתחילה לרדוף אחריי כאשר כדור שלג אימתני אחוז בידיה. אנחנו ממשיכות כך, למעט מספר רגעים בהם אנו מפסיקות נוכח מבטיהם המאיימים של השומרים שמולנו, עד שאנו מגיעות לעמדת הגרזנים ביער ובבת אחת, אני מרגישה כיצד כל הבועה הסובבת אותנו מתנפצת.
"היי טיארה," ג'ראד אומר מן הצד ומצטרף אלינו לחטיבת העצים. "ושלום גם לך, נערת יום ההולדת שלנו." אלכסנדרה מסמיקה כולה לנוכח דבריו. "אז, מה תרצי לכבוד יום הולדתך?" הוא שואל. "לצערי, המתנות אשר באמת הייתי רוצה להעניק לך, אינן בנמצא. אבל אני מקווה שהכוונה מספקת," הוא מוציא מכיס מכנסיו החומים מספר פיסות לחם ולבסוף, פיסת נייר מלוכלכת הכתובה בכתב מבולגן ומושיט לה אותם. "מזל טוב!"
"הו, ג'ראד," היא אומרת בחיוך. "אתה הידיד הטוב ביותר שיכולתי לבקש. תודה רבה לך, באמת."
"אין בעד מה," הוא משיב. "את נערת יום ההולדת היום ולפיכך, מגיע לך יום חופשי מכל הזבל שמסביב." למרבה הצער, זה לא אומר שתוכל להתחמק מכריתת העצים, כולנו מחויבים לבצע את המטלה הנוראית הזו. אני יודעת שזה מוזר, אבל בעת הצפייה בעץ הנופל לו, ההרגשה הרעה מתפשטת בקרבי. אולם אם אסרב לעשות זאת, איני רוצה לחשוב על אשר יעוללו לי.
בקרוב, כך אני מקווה, אוכל לברוח מזאת. ובעודי חושבת לעצמי, רסיסיו הלבנים של כדור שלג פוגעים בפניי.