בחזרה אל החופש (השם החדש)- פרק ז' מתוקן

פרק ז'
אני מרגישה בהלם המתפשט עד לעמקי נשמתי. איני יכולה לבטא אפילו את תחושתיי מרוב ההפתעה שהכתה בי, ובעצם בנו, קודם לכן. מדוע לא סיפרה לנו? השאלה הזו מנקרת במוחי ללא מנוח. לפתע, מייבל קמה מכיסאה בחריקה צורמת אוזניים וממהרת לצאת מן המקום. אני עוקבת אחריה בעוזבה ותוהה האם ללכת אחריה או שמא לא, ובסופו של דבר, נשארת נטועה במקומי. ביחד עם תחושת התדהמה והצער עליה, אני מרגישה במעין כעס המתפשט בקרבי, אני יודעת שאינו רציונאלי, אך איני מסוגלת לעוצרו. אולי מפני שלא סיפרה לנו על כך קודם לכן. בסיום הארוחה, כל אחת פונה לדרכה ללא מילים, איני טורחת אפילו לברך את שרה לשלום והולכת ישר עם אלכסנדרה לעבר שער בית המעצר, שם מחכים כבר חלק מן האנשים. איננו מחליפות ולו מילה אחת בינינו ואני שמחה על כך, מכיוון שאיני יכולה לדבר נוכח הסערה המתחוללת בקרבי. שתינו רואות את ג'ראד באופק והיא ממהרת לעזוב אותי לבדי, לכודה בין האנשים הרבים וללכת לכיוונו. בנוגע אליי, ובכן, לאחר כל מה שקרה, אני רק רוצה לחוש בשקט הנדיר כל- כך כאן. מצעידים אותנו לכיוון היער וזו הפעם, אני שמה לב שיותר שומרים מן הרגיל מלווים אותנו החוצה, מלווים ברובים חדשניים ומשוכללים, כמה מהם אף נראים כחדשים ביותר בשוק. אני מניחה שאינם רוצים להסתכן, לאחר ניסיון הבריחה הקודם שכשל. לו יכולתי… אך, מצד שני, לפעמים מנקרות בי המחשבות האומרות שמגיע לי שהיני כאן למשך ארבע שנים נוספות, ככלות הכל, האשמה לא יכולה לסגת ממני. כעבור זמן קצר, כבר איני יכולה לראות את גדר התיל המקיפה את בית המעצר והעצים שוררים בכל מקום הנראה לעין, הרחק מעבר לאופק. לכמה רגעים, מבזיקות במוחי מחשבות על בריחה, אך, אני דוחה אותן על הסף. לא אצליח לברוח כך, כאשר אני נמצאת באור יום וכאשר בוודאי ישימו לב לכך שאיני בנמצא ובנוסף, דברי ג'ראד מיום האתמול מהדהדים במוחי. אם אברח, לא אוכל להיות בטוחה שחבריי יישארו בחיים. לאחר לקיחת הגרזנים מן העמדה, אני רואה את אלכסנדרה וג'ראד הולכים להם לאחת הפינות ומחליטה להתלוות אליהם. אני בטוחה שאינו ילדותי עד כדי- כך שיסרב לעבוד לידי ובנוסף, אני חייבת לדבר עם אלכסנדרה, הסקרנות בוערת בקרבי. ההזדמנות אינה מאחרת להגיע וכשהיא מציעה להביא מים, אני שואלת אותה האם אוכל גם אני להצטרף, גם מפני שלמרות שג'ראד הבליג על כך שהצטרפתי אליהם, אני חשה במבטו הקודח בגבי. בתחילה, היא מהססת, אך מסכימה לבסוף וכך אנחנו יוצאות להביא אותם מן המיכל אשר נמצא במרחק של כעשרים דקות מן המקום בו אנו עומדים. מהרגע שבו אנו יוצאות, היא דוהרת קדימה ואינה מסתכלת ולו פעם אחת לעברי, כנראה מפני שאינה ששה לדבר איתי כרגע.
"אלכסנדרה," אני כמעט צועקת כאשר היא נמצאת במרחק רב ממני. "תחכי שנייה. אפשר לדבר איתך?"
"מה את רוצה?" היא שואלת במורת רוח, אך נעמדת ומחכה לי במשך דקות אחדות, כדי שאשלים את הפער הגדול בינינו.
"ידעת, כלומר…" אני שואלת אותה בהיסוס כאשר אני מגיעה אליה ושתינו ממשיכות ללכת באותו הקצב. "ידעת לגבי מייבל?" השאלה נורה כתותח במהירות לאוויר ואלכסנדרה לא מסתירה את אי- הנוחות אותו היא מרגישה.
"כן," היא עונה לאחר זמן הליכה שנראה כנצח בעיניי, אבל, אני לא דוחקת בה להמשיך ולספר. "היא אמרה לי זאת אתמול, כשלכנו לשירותים בליל ההוצאה להורג. ואפילו כשסיפרה לי זאת, חשבתי שלא מדובר בעניין כל- כך רציני, אם את מבינה למה אני מתכוונת."
"מדוע לא סיפרה לנו?"
"אני מניחה שהיא פחדה מתגובתכן ועוד בהתחשב בכך שמדובר במשהו שאינו חוקי כאן, בארה"ב המהוללת."
"אבל, אנו חברות טובות שלה," אני משיבה. "ואני בכל אופן, לעולם לא הייתי מנתקת את הקשר איתה בעקבות זאת."
"מאיפה היא אמורה לדעת זאת?" היא שואלת בגיחוך. "אמנם, אני בטוחה שאת ושרה בהחלט לא הייתן נוטשות אותה, אבל מובן מאליו שהיחס אליכן כלפיה ישתנה והיא לא רצתה בכך."
"כיצד נשכנע אותה שזה לא משנה לנו?"
"איני יודעת," היא משיבה. "אולי עדיף שלא תדברו על כך, כאילו שדבר אינו התרחש." אני מהנהנת לעצמי ושתינו שותקות. הרגשות מתערבלים בתוכי ואני מרגישה אשמה על כך שהיני מכירה אותה קרוב לעשרה חודשים, אם לא יותר מכך ולא יודעת עליה דבר. אני מרגישה נורא שלא התעניינתי מאין הגיעה או מדוע היא כאן. בסופו של דבר, אנו עוברות מבעד לעצים ומגיעות לאחת מקרחות היער, שם מוצבים מכלים המלאים במים עד להתפקע. לידם עומדים שני שומרים, האחד נמוך שכרסו מבצבצת מבעד לחולצתו ואילו השני, גבוה כשרוך ורזה. ההופכיות ביניהם גורמת לי לגחך מעט.
"כן?" פונה אלינו השומר הגוץ. "מה אתן רוצות?"
"כנראה שהן צריכות מים, אם הן באו עד לכאן," מסנן השומר הגבוה בכעס. "תתחיל להפעיל את שכלך, סיד." ולנו הוא נותן שני בקבוקי מים בינוניים הצריכים להתמלא עד לסופם. באחת, אני מתחרטת על כך שבאתי איתה, מכיוון שזהו סיוט נורא, למלא את הבקבוקים האלו ולהירטב עד לשד עצמותיך תוך כדי- כך, לנוכח מבטיהם המלגלגים של השומרים מסביבנו.
"אתן צריכות עזרה?" פונה אלינו לפתע השומר הראשון שהתגלה כסיד.
"אל תציע להן סיוע," מתערב השומר השני בכעס. "הן פושעות מטונפות, ולא ראויות אפילו לקמצוץ מכך."
"בתור מישהו שמכור למשחקי תפקידים, אדי," גוער בו סיד בלעג. "הייתי מצפה שתתנהג לפי קודי האבירות, הכוללים מתן עזרה וסיוע לחלשים והגנה עליהם."
"אולי אינך מבין את ערכי האבירות," אומר אדי בכעס. "אך, לא נכתב שם דבר לגבי עזרה לפושעים. להפך, הפושעים הינם אויביהם הטבעיים של האבירים."
"מפרי החוק ברובם מגיעים מן השכבות אשר אינן במעלה האליטה החברתית, אם הנך מבין למה אני מתכוון. ושנית, על האבירים לעזור להם לשוב למוטב," הוא אומר בביטחון. "מה דעתכן לגבי כך?" הוא פונה אליי ואל אלכסנדרה בעוד אנו מסיימות למלא את הבקבוקים אשר בידינו. "האם אבירים צריכים לרחם על פושעים או שמא לא?" אני מרגישה מופתעת מעוצמת השאלה.
"אנחנו באמת צריכות ללכת." אומרת אלכסנדרה ונועצת מבט חרד מבעד לעצים.
"אנחנו צריכים חוות דעת אובייקטיבית," מבקש ממנה סיד. "ואת אינך מכירה אותנו. למרות שאם הייתי במקומך, בוודאי הייתי בוחר בי, מכיוון שכפי הידוע לכל, אני הוא המושך מבין שנינו."
"אחשוב על כך," אומרת אלכסנדרה ולא יכולה להסתיר את חיוכה. "ולמען האמת, אני חושבת שזה תלוי בהרבה דברים. כלומר, אפילו בתור אדם רגיל, אינך יכול לרחם על פושע המרצה תקופת מעצר בעקבות רצח. לעומת זאת, לדוגמא, אם מישהו נעצר בעקבות בדיחה שסיפר על גודל אשכיו של אחד מן השרים בממשלה, איני חושבת שיש טעם להענישו-"
"בגלל זה נעצרת?" הוא קוטע את דבריה ומגחך לעצמו.
"זהו רק קצה הקרחון." אומרת אלכסנדרה בחיוך.
"מקינזלי המסכן," אומר סיד. "פשוט… כל- כך קשה מלהתאפק כאשר רואים את… גזרו הגמדי." הוא פורץ בצחוק רועם במשך כמספר דקות תמימות, אשר מרעיד את העצים שמסבינו.
"הפסק, סיד," אומר אדי שעומד לידו. "חדול לעודד אותן מלהגיד דברים מטופשים ומלצחוק על איבר מינו של מקינזלי. הן אמורות לעבוד עכשיו בכל מקרה," הוא מסנן בכעס. "עליכן ללכת."
"בסדר," משיב סיד ומגלגל את עיניו. "כולי תקווה שתסלחו לאדי על התנהגותו הבהמית. ככלות הכל, הוא לא ראה את אשתו מזה ארבעה חודשים." הוא קורץ לעברנו ואנו ממהרות ללכת, נושאות את בקבוקי המים הכבדים בידינו. מן הרגע שבו אנו יוצאים מטווח שמיעתם של שניים אלו, איני יכולה לעצור מבעצמי ופוצחת בצחוק מתגלגל אשר מדביק גם את אלכסנדרה.
"בכל הזמן אשר שהיתי פה," אני אומרת ומחניקה את צחוקי. "לא ראיתי דבר שכזה מעולם."
"שומרים תחת השפעת סמים עלולים להיות משעשעים ביותר." משיבה אלכסנדרה ומגחכת לעצמה. כעבור זמן קצר, אנו מגיעות למקום שבו השארנו את ג'ראד לבדו. אני רואה שכעת הינו עסוק בכריתת עץ הנוטה ליפול. אלכסנדרה ניגשת אליו עם בקבוק המים ומפתיעה אותו. בתחילה, הוא נראה מרוגז, אך, לאחר מכן אני שומעת את צחוקו המשוחרר לנוכח דיבורה.
"תודה אלכסנדרה." הוא פונה אליה ומשעין את גרזנו על גזע העץ. ממקום עמידתי, אני יכולה לראותו מחייך לכיוונה.
"לא הייתי יכולה לעשות זאת בלא טיארה." היא מפנה את מבטה לעומתי, אך, הוא אינו טורח אפילו להסתכל עליי ולו במעט. אני מקמצת את ידיי לאגרופים וחשה את הכעס מתלהט בתוכי. לא מספיק מה שקרה עם מייבל זה הבוקר, עכשיו גם העניין הזה. נראה שהגורל או שמא אלו החיים, פשוט לא עומדים לטובתי. כדי להעביר את זעמי ההולך ומתלקח, אני מסובבת את גבי לעברם ואוחזת בגרזני, הנשאר שעון על גזע העץ וממשיכה בעבודתי, מכיוון שבכל זאת, נגזר עליי לעמוד במכסה. אפילו החשק לשתות מים ולהרוות את צימאוני נעלם בקרבי.
בסוף היום, אני מגלה שמתחת לכפפות, ידיי מלאות ביבלות ובפצעים מרובים, אולם, לא עושה בנוגע לכך דבר למעט לחפון את ידיי בתוך השלג הרח, בתקווה שלא יתפתחו למשהו גרוע יותר.
שניהם הולכים ביחד, אך, אני נמצאת הרבה לפניהם. לו יכולתי להיות במקום אלכסנדרה ברגעים אלו.
אני חשה בחופש הנלקח ממני בעודי עוברת מבעד לשער בית המעצר ומתחרטת על כך שלא פתחתי במוסה כשהלכנו להביא את המים, הרי במילא אף אחד לא היה שם לב לכך, ככלות הכל, אין ולו מישהו אחד אשר אכפת חש אכפתיות כלפיי. אפילו אותו מישהו שבאמת אהבתי בגד בי לבסוף. כשאנו מגיעים לצריף, ג'ראד נפרד מאלכסנדרה בחיוך נעים. אני חשה בעלבון הצורב מתפשט בגופי, מכיוון שממני אף לא טרח להיפרד לשלום.
"טוב שלא איחרתן, בנות," אומרת סוהי כאשר אנו נכנסות לצריף. "בדיוק בזמן לתפילה." שתינו נאנחות בו זמנית כאשר אני רואה את שרה המתקדמת לכיווננו.
"היי," אני אומרת בחיוך ומנסה לשכוח מכל צרות היום, אשר מבזיקות פעם אחר פעם במוחי. "מה שלומך?"
"בסדר," היא משיבה. "ואיתך?"
"שתיכן," אומרת אלכסנדרה לפתע. "אני צריכה לדבר אתכן בדחיפות לגבי נושא חשוב."
"עכשיו?" שואלת שרה, כשמלמולי התפילה מתחילים להישמע לאורך הצריף.
"לאחר מכן," עונה אלכסנדרה. "איני צריכה את הטפות המוסר של סוהי." היא מהנהנת וחוזרת למלמולה. כעבור זמן קצר, לאחר שהינה נגמרת וארוחת הערב מחולקת זה מכבר, אלכסנדרה מבקשת מאיתנות לבוא איתה למיטתנו כדי שתוכל להגיד את הדבר הכה- חשוב, שכנראה דורש חשאיות רבה.
"ובכן," אומרת אלכסנדרה ומכחכחת מעט בגרונה. "אני צריכה לדבר אתכן בנוגע…" ואני יכולה לשמוע את ההיסוס בקולה. "בנוגע למייבל."
"היכן היא נמצאת עכשיו?" אני שואלת לאחר שתיקה מתוחה שהשתררה במשך דקות אחדות, עד כדי- כך שהיה אפשר לחתוך אותה בסכין.
"איני יודעת, אבל היא בוודאי תבוא בקרוב." משיבה אלכסנדרה.
"אז, מהו הדבר שרצית להגיע בנוגע אליה?" שואלת שרה בנימה עניינית.
"אני משערת שאתן בוודאי כועסות עליה או מבולבלות מכך שלא סיפרה לכן," היא משתתקת לפתע וכעבור כמה שניות ממשיכה. "אבל, לטעמי, אינכן צריכות להפסיק לדבר איתה בעקבות כך. שתיכן חברות שלה, וזה לא אמור לשנות ולו במאומה ביחסכן אליה."
"עקרונית," אומרת שרה. "אני… ניטרלית בנוגע לכך, לא לחיוב ולא לשלילה. ובכל מקרה, אני מסכימה עם דעתך." שלושתנו מהנהנות וחושבות בינינו כיצד להתחיל ולדבר איתה. לפתע, נשמעת דפיקה חרישית בדלת וסוהי ממהרת ללכת ולפתוח אותה במהירות. בפתחה עומדת דמות קטנה ולא מזיקה, בעלת שיער חום כגוון האגוז.
"מייבל," פונה אליה סוהי בקרירות ושאר הבנות נועצות בה את מבטיהן שאינם ידידותיים במיוחד. "מדוע איחרת כך?"
"מצטערת." היא אומרת חרישית, כך שקולה בקושי ונשמע. אני תוהה האם הבנות האחרות יודעות מכך ומקווה שלא, למרות שקשה לי להאמין שבכלל לא שמעו את שיחתנו היום בבוקר. אך, אני בטוחה בכך נושאת את עצם הידיעה.
"היכנסי." מורה לה סוהי ונאנחת בעיקר לעצמה. מייבל חולפת על פניה במהירות והמבטים ממהרים לעקוב אחריה. היא ממהרת לקחת את השאריות שנותרו מן ארוחת הערב ולהתרחק, כנראה כדי לא לראותנו.
"מייבל!" אני שומעת לפתע את אלכסנדרה צועקת בחוזקה. "מייבל, בואי לכאן!" היא מסתובבת לעברנו בדאגה והבעת פניה נראית כאילו שהינה רואה את מלאך המוות בכבודו ובעצמו. היא נאנחת לעצמה, אך מתחילה להתקדם לכיווננו. כאשר היא מגיעה למיטה, אלכסנדרה מושיטה את ידה לעברה ולוקחת ממנה את קערת המרק ואת הלחם אשר אוחזת בידיה, כדי שיהיה לה קל יותר לעלות במעלה הסולם. כעבור זמן קצר, היא מגיעה לקומה השלישית ולוקחת בנואשות מידיה של אלכסנדרה את מזונה. אנו מחכות עד שתסיים לאכול ובינתיים, שתיקה מתוחה מתפשטת במקום.
"תגידו זאת," מייבל אומרת בעודה מסיימת לאכול. "אין טעם להעמיד פנים. תגידו זאת ואני מבטיחה שאבין." שלושתנו מתבוננות האחת בשנייה וללא אזהרה מתחילות לצחוק. "אפשר לדעת מדוע הנכן צוחקות?" היא שואלת בפנים נעלבות.
"לא הבנת אותנו נכון," אומרת לה אלכסנדרה ברצינות. "אני יכולה להבטיח שאין אנו שונאות אותך. להפך, אנחנו רוצות להמשיך ולהיות חברותייך," היא מכחכחת בגרונה קלות. "ואני חושבת שאני מדברת בשם כולנו כאשר אני אומרת שלא אכפת לנו, באמת שלא. הנך נחמדה ומצחיקה, ואין סיכוי שנוותר עלייך, אפילו אם יציעו לנו לצאת מכאן," היא מבינה לפתע מה אמרה ומאדימה מעט. "טוב… את מבינה למה אנו מתכוונות, נכון?"
"ברצינות?" היא שואלת והדמעות יוצאות מבעד לעיניה.
"אל תבכי, מייבל," אני אומרת לה. "תמיד נישאר לצידך." ובמילים אלו ארבעתנו מתחבקות, עד כמה שזה נשמע טיפשי.
כשאנו כבר מתארגנות לשינה וחלק אף בתהליכי הירדמות, אני מרגישה שלא אוכל לעצור מבעצמי מלהגיד את מה שבוער בקרבי. לא רציתי להגיד זאת לפני כן, מפני שלא רציתי להעכיר את האווירה, אך, כעת, כשכולן שמחות ומאושרות, זהו הזמן המתאים לכך.
"תקשיבו," אני אומרת לפתע, כאשר הן שרועות על המיטה ונראות כישנוניות. "אם כבר נשאנו נאומים היום, אז גם היני צריכה להגיד משהו."
"מהו הווידוי היומי שלך?" שואלת אותי אלכסנדרה בלעג שאינה משתדלת אפילו להסתיר.
"תפסיקי." נוזפת בה שרה ותולה בי זוג עיניים עייפות. לפתע, אני מרגישה איך כל האומץ אשר הרגשתי לפתע צולל לתהום.
"קדימה," אלכסנדרה דוחקת בי בעצבנות. "אם לא תגידי זאת עכשיו, אני אלך לישון."
"ובכן," אני אומרת בהיסוס. "חשבתי על כך מאז ההוצאה להורג… ולטעמי, טוב, אנו צריכות לברוח מכאן."
"ויש לך כבר תוכנית מסודרת?" שואלת אותי אלכסנדרה בתימהון ואני מנידה בראשי בבושה. "אז, כיצד את מצפה שנצליח לצאת מכאן? בכל מקרה, תודה על הבדיחה." שלושתן נועצות בי מבטים מופתעים, אשר אינם מאמינים שאוכל לעשות זאת בכלל. ולפתע פתאום, הן פורצות בצחוק ומייבל ממשיכה לנעוץ בי את מבטיה.
"אני לא מבינה מה כל- כך מצחיק פה." אני אומרת, פגועה. אני יודעת שבריחה מכאן זו משימה שכמעט ואינה אפשרית, אך, אינן צריכות להעליב אותי כך.
"לא התכוונו לפגוע-" אומרת לי שרה ברוך.
"תעזבי," אני קוטעת אותה. "תעשו מה שאתן רוצות, אני בכל מקרה אמצא את הדרך לצאת מכאן." וכך, אני מסבה את ראשי לצד השני, כאשר ראשי מלא במחשבות.