בחזרה אל החופש (השם החדש)- פרק ו' מתוקן

פרק ו'
אני פוקחת את עיניי באיטיות. לשנייה, איני מבינה היכן אני נמצאת, אך, כעבור מספר רגעים, ההבנה חודרת מבעד לתודעתי ואני נזכרת במה שקרה- ההוצאה להורג, הגופות רוויות הדם, איבוד ההכרה והחשכה שאפפה אותי. העייפות מכה בי, כאילו רק הרגע חזרתי מן ריצה ויותר מכל, ההלם ועוצמתו המשתקת חוזרים ביתר שאת.
"את בסדר?" שואל אותי ג'ראד. למשמע שאלתו, ההפתעה מתפשטת בי לכמה רגעים. מה הוא עושה פה? אך, מבינה כעבור שניות אחדות. הרי אלכסנדרה הלכה לקרוא לעזרה ובוודאי ראתה אותו וקראה לו לכאן.
"כ-כן," אני משיבה מעט בגמגום. "אני לא יודעת מה קרה לי."
"איבדת את הכרתך למספר רגעים," הוא מסביר לי. "טוב שעכשיו את בסדר." נימת קולו גורמת לי להרגיש מעט יותר טוב.
"את יכולה לקום?" שואלת שרה ואני מהנהנת קצרות. לידה עומדות גם אלכסנדרה ומייבל הנועצות בי מבטים מודאגים. "לעזור לך?" היא אומרת ומושיטה את ידה לכיווני. אני מרגישה מעודדת מכך שישנם אנשים אשר אכפת להם מעצם קיומי ותופסת בידה של שרה כעבור כמה שניות, תוך כדי- אחיזה בקירות המבנה כדי לייצב את עצמי.
"תוכלו בבקשה להסביר לי מה פשר ההתכנסות הזו פה?" אני שומעת קול המעביר בי צמרמורת ומזכיר לי את מראה האנשים המפרפרים בעודם גוועים לאיטם, בדרך ללועו המאיים של המוות.
"היא התעלפה, אדוני." אומרת שרה במהירות ומחווה בראשה לכיווני.
"לא שאלתי אותך," הוא אומר בזעם. "שאלתי את רוברפור." אילו יכולתי להביע את השנאה כאשר האחראים קוראים לי בשם משפחתי, או בשם תיקי הפלילי, כאילו שפנייה אליי בשמי הפרטי הינה פחיתות כבוד מבחינתם.
"התעלפתי-"
"זאת אני הבנתי," הוא קוטע אותי בכעס ואיני יכולה להתבונן בפניו בלא לחשוב על נאומו רווי הדם. "המשיכי."
"הם היו לצידי ועזרו לי," אני משיבה. "אל תעניש אותם, זו לא אשמתם." אני אומרת, רק למקרה ביטחון שמא ירצה לעשות זאת.
"אני מחליט את מי להעניש או מי לא, מי אשם ומי לא. אני החוק פה, רוברפור," הוא אומר. "ובכל מקרה, תפזרו את ההפגנה הזו," הוא אומר בשמחה לאיד ואנחנו ממהרים ללכת הלאה, תחת עיניו הבוחנות. רגליי עדיין חלושות מעט, אך, אני מצליחה להניע אותן בקצב האפשרי. "את, תעצרי!" הוא אומר לפתע ואני מסתובבת באחת, תוהה מה הוא עוד רוצה ממני. "לא התכוונתי אלייך, אל זו שעומדת לידך. סטארק, אם אינני טועה."
"כן?" הפעם זו מייבל אשר מסתובבת וגוון קולה נשמע מודאג במיוחד.
"לאחר עבודתך, גשי למשרדי בבקשה," הוא אומר בקול צונן. "עליי לשוחח איתך."
"אבל… לא עשיתי כלום." היא אומרת בתחינה, אך, לא נראה שזה עושה עליו כל רושם.
"עדיף שלא תתווכחי איתי, לטובתך." הוא אומר ובעיניו הכחולות מבליח ניצוץ מסוכן שאינו מבשר טובות.
כמה שעות לאחר מכן, אני נמצאת ביער, עוסקת בחטיבת העצים עד לקצה יכולתי, רק כדי שהמאורעות היום, מוקדם יותר בלילה, לא יחזרו אליי. אך, בכל פעם שאני עוצמת את עיניי, המראות מבליחים מבעד לראשי. אני מרגישה בעייפות רבה חודרת מבעד לגופי ולא מאמינה שאצטרך לבלות פה במשך כשמונה שעות נוספות ואף יותר.
"טיארה," ג'ראד פונה אליי. "אל תבזבזי את כל כוחך ככה." אני נאנחת ונשענת על גזע העץ, לא לפני שאני בודקת שאין ולו אדם אחד הנמצא בסמיכות אלינו. השמים אינם מבשרים טובות וצבעם האפרורי גורם לי לשקוע בעצב ובמלנכוליה רבים אף יותר ממקודם. "אם את מרגישה שאינך מסוגלת," הוא חודל מעבודתו. "אז, תנוחי מעט. אני אכרות מספר עצים עבורך."
"זה בסדר," אני עונה לו, למרות שנימת קולי מסגירה את ההפך בהחלט. "אני… זו רק חולשה זמנית, זה הכל," הוא מניח את גרזנו על גזע העץ ונעמד לצידי, עד כדי- כך שאני יכולה להרגיש בהבל נשימתו. "אני… לא יכולה להוציא את מראה הלילה ממוחי. אחד מהם, מאותם שמונת אנשים שנרצחו, הסתכל עליי ואני רואה במחשבתי, שוב ושוב, את המבט הנואש האחרון-" בשלב זה, איני יכולה להמשיך מכיוון שהדמעות מציפות את כל עיניי.
"זה היה נורא," הוא מסכים איתי. "אבל, הנקמה המתוקה ביותר שתוכלי לנקום בשמם היא שתמשיכי לחיות."
"אתה קורא לזה חיים?" אני שואלת בלעג. "ובכן, בהתחשב בכל המכות, ההשפלות, הרעב ובונוסים נוספים, אני לא הייתי קוראת לכך חיים. אולי הגיהנום בהתגלמותו, ואני לא רוצה להמשיך "לחיות" בו. מוכרחה להיות איזו דרך יציאה," המילים האלו יוצאות מפי עוד לפני שאני מספיקה לחשוב פעמיים, לבדוק שאינו אף אחד בנמצא ויותר מכל, להתמודד עם סערת הרגשות המתנפלת עליי במלוא עוצמתה. האם אני ראויה בכלל לצאת מכאן? איני בטוחה שכן. "וזה יכול להיות אפשרי. אולי כשאף אחד אינו רואה, או… בימים מיוחדים."
"על מה את מדברת בדיוק?" הוא שואל במעין תדהמה ומתרחק ממני מעט. "את השתגעת לגמרי?" ההבנה חודרת מבעד לחומות תודעתו. "לברוח מכאן זו התאבדות. שלא נתחיל לדבר על כך שהעיר הקרובה ביותר דורשת שבוע הליכה ואף יותר, איך בדיוק את מתכננת לברוח כשהם צופים כל הזמן ממגדלי השמירה שלהם? בעזרת הכוחות הבלתי- נראים שלך?" הוא שואל בכעס. "ואיני רוצה אפילו להזכיר מה יהיו התוצאות במקרה שתיתפסי. אני חושב שראית מכך מספיק הלילה."
"איני חושבת שהם צופים כל הזמן," אני משיבה, מסתירה את רגשותיי תחת מעטה שלווה דקיקה. "כשציינו את יום הולדתו של המנהיג, הם השתכרו עד כדי- כך ששכחו אפילו לנעול את הדלתות."
"ובכן," הוא אומר בקול צונן. "יום הולדתו של המנהיג צוין כבר לפני שלושה חודשים. שנית, מאין בדיוק את מתכוונת להשיג מזון? אולי את חושבת שאפשר להשיגו באמצעות מחיאת כף, אך, למעשה, זה לא אפשרי."
"אני יודעת שהשגת מזון אינה קלה," אני מסננת בזעם וחורקת בשיניי. "ו… שכחת מיום המהפכה." ואמנם לא הייתי כאן ביום המהפכה הקודם, אך, אני מניחה שכהרגלם, האחראים השתכרו ושכחו לנעול את הדלתות.
"ישנם כל- כך הרבה טקסים ביום הזה," הוא אומר בכעס. "שהם יתפסו אותך עוד לפני שתספיקי להגיד סופרקאליפרג'ליס…. לא משנה, איני יכול להגות את המילה הזו, אבל הבנת למה אני מתכוון?" קולו מנפץ התקוות נשמע כרעם באוזניי, אך, איני יכולה להקשיב לו. גופי מלא בתאווה לחירות.
"אינך רוצה לצאת מפה?" אני שואלת אותו בסקרנות. למרבה המזל, אלכסנדרה אינה חזרה עדיין מלקיחתם המים, כך שאינה שומעת את השיחה בינינו.
"זהו חלום חיי," הוא אומר ואני רואה שחיוכו כמעט ומפציע מפניו. "אך, זה אינו קשור," ובבת אחת הבעת פניו משתנה. "חשבת בראשך מה יקרה לחברותייך לאחר שתברחי?" הוא לא מחכה לתשובתי וממשיך בדיבורו. "בדיוק, יהרגו אותן כי את ברחת."
"מה אתה רוצה שאעשה?" אני שואלת בכעס. "שאעבוד יום אחר יום בשבילם במשך ארבע שנים נוספות? אם אתה רוצה, הינך מוזמן. אני סיימתי עם כך."
"תעשי מה שאת רוצה, טיארה," הוא אומר וקם מן גזע העץ. "רק, לאחר מכן, תקווי למצוא את גופתי במצב סביר ולא גרוע מכך." ובמילים אלו, הוא לוקח את גרזנו ומתרחק לעבר אחד העצים שהתחיל להלום בו לפני כן.
"תעשה אתה מה שאתה רוצה." אני אומרת לו בכעס בדיוק כשאלכסנדרה מופיעה מעבר לאופק. הוא אינו טורח לענות לי ושתיקה מתוחה משתררת בינינו.
"מה קרה?" שואלת אלכסנדרה בעודה מניחה את בקבוקי המים על האדמה, לצד אחד העצים.
"כלום!" אני וג'ראד משיבים לה בו זמנית וחוזרים להלום בעצים בכל כוחותינו. זה נותן לי מעין תחושת סיפוק מפחידה ואני רואה שג'ראד נוהג בדיוק כמוני. במהרה, נוצרת תחרות סמויה ששנינו לוקחים בה חלק, מי יכרות מהר יותר וכמה.
"יפה מאוד," אומר אחד האחראים כשהוא בודק את מספר עצינו בסופו של היום, כשאנו עייפים ותשושים, כשליבנו פועם בחזנו ביתר עוצמה. "אני רק מקווה שבפעם הבאה לא תשכחו לכרות את הענפים המיותרים. אתם משוחררים." אני תוהה מדוע אינם מסוגלים אף פעם להחמיא בלב שלם ולו במעט, אך, מתעלמת ממחשבה זו במהירות. איני יכולה לצפות מהם לדבר. לאחר שאנחנו מפקידים בחזרה את גרזנינו בעמדה הנמצאת ביער, אני ממהרת להתרחק מאלכסנדרה ומג'ראד, ההולכים מאחוריי. מדי פעם, אני מסבה את ראשי לאחור ורואה אותם מדברים וצוחקים, מה שוגרם לי לרתוח לנוכח השיחה ששנינו ניהלנו בבוקר.
כשאני מגיעה בסופו של דבר לכניסה לצריף מספר שלוש, אני מגלה שגם שרה עומדת בפתח, מהססת אם לפתוח את הדלת.
"היי," אני אומרת לה. "מדוע הגעת כל- כך מאוחר?"
"שלום," היא משיבה. "הגעתי מאוחר כי עיכבו-" דיבורה נקטע על ידי אלכסנדרה הצוחקת המופיעה בדיוק כרגע מעבר לפינה.
"ג'ראד פשוט לא נורמלי." היא מוספיה בחיוך גדול העולה על פניה.
"כן," אומרת שרה. "נחמד שהכרת אותו, טיארה." איני משיבה לדבריה ודופקת על הדלת באחת, כדי להסיט את נושא השיחה ממנו, מן הנער אשר איני רוצה לדון בו כרגע.
היא נפתחת באחת ובפתח עומדת סוהי, כהרגלה, עם מבט זועף לנוכח איחורנו המחכה להסבר.
"אנחנו מצטערות על האיחור," אומרת אלכסנדרה. "פשוט עיכבו אותנו."
"אני מבקשת מכן לא לאחר כך בפעם הבאה," אומרת לנו סוהי בתוכחה. "ובינתיים, מישהי מן הבנות שכאן יכולה לעדכן אותן במה עסקנו?" היא שואלת וכמה אצבעות מורמות אל- על. "כן, כריסטין?" פונה סוהי אליה.
"דיברנו ע- על, כן, על יום המהפכה ומדוע מציינים אותו ועל מ- ממשלתנו הטובה והמיטיבה." היא עונה ועיניה הכחולות בוהקות מההתרגשות.
"סוהי," שרה פונה אליה. "האם כבר אכלתן?"
"הגעתן בזמן לארוחת הערב," אומרת היא במורת- רוח. "בואו, תמצאו לכן מקום לשבת." אנחנו מפלסות את דרכנו למול עדר הבנות הרב ובסופו של דבר מוצאות מקום לשבת, אמנם בצפיפות, אך, איכשהו עוד ניתן להסתדר. ארוחת הערב מחולקת ואני שמחה על כך שלפחות פספסנו את התפילה ולא אצטרך להגיד את המילים האלו, שאני כל- כך מתעבת. המזון הינו טעים, באופן יחסי, רק חבל לי על שאינם יכולים לגוון לעיתים, מפני שזהו אותו המזון אשר חולק אתמול וביום שלפניו. אבל ככל שזה נוגע אלינו, אני חושבת שמעדיפים להשקיע כמה שפחות.
"קוראים לך טיארה, נכון?" אני שומעת קול לידי ורואה בזוויות עיניי שזו כריסטין, העומדת ממש בסמוך אליי. "היית פה ביום המהפכה הקודם? איך הוא?" וכשהיא אומרת זאת לחלל האוויר, בנימה שאפשר לשמוע דרכה את ההתרגשות.
"את באמת רוצה לציין את יום המהפכה הזה?" מתפרצת אלכסנדרה לשיחה וקוטעת את מה שרציתי להגיד. "את יכולה להגיד כל מה שמתחשק לך, אבל אני סבורה שבחלומותייך הגרועים ביותר לא חלמת על כך שתשהי פה במשך כשלוש- ארבע שנים נוספות, הלא כך?"
"נו, באמת," מצטרפת שרה לשיחה. "היא בסך הכל רצתה לשאול שאלה. אינך רואה שהינה גם ככה מובכת?"
"רק מעניין אותי," היא אומרת בעוקצנות ופונה לכריסטין. "כיצד הגעת הנה?"
"ז- זה לא עניינך," מגמגמת כריסטין בלחש ופונה להתרחק מאיתנו לעבר קצהו השני של הצריף. אני צועבת באלכסנדרה מבט זועם עד כדי- כך שאני בטוחה שעיניי נשרפות בחוריהן.
"מה יש לך?" אני פונה אליה בכעס רב. "היא בסך הכל רצתה לשאול משהו. מדוע הגבת ככה?"
"אינך חושבת שזה עצוב, טיארה?" היא שואלת אותי ועיניה נדמות כמלאות צער לפתע. "הגענו לכאן ביחד באמצעות הרכבת. עבר רק שבוע מאז וכבר הצליחו לשטוף את מוחה." שתיקה מלאת קדרות משתררת בינינו ואני מרגישה צער אמיתי כלפי אותה כריסטין, למרות שהיני מבינה מדוע בחרה בדרך הזו. כשמגיעים לכאן, ניצבות בפניך שתי ברירות- להתפלל מדי ערב, לציית לפקודות ולזכות ב- "גאולה", או להתנהג במרדנות ולזכות בעונשים קשים. אז, מובן מאליו שהרוב יבחרו בדרך הראשונה ויחשבו באמת ובתמים שהינן אשמות וחוטאות.
"איפה מייבל?" אני שואלת לפתע וקוטעת את השתיקה המתוחה שהשתררה בינינו.
"עדיין לא חזרה ממשרדו של ג'ראד." משיבה שרה ופחד נשמע בקולה.
"אולי כדאי לפנות לסוהי?"
"תעזבי," אלכסנדרה אומרת לי. "את סתם תסבכי אותה בצרות." והיא אומרת זאת בנימה המתנשאת שאני כה שונאת, אך מבליגה על כך. במקום זאת, אני הולכת לכיוון המיטה ונשכבת עליה. מצב רוחי אינו טוב במיוחד וכנראה שלא אצליח להירדם בקרוב. ולפיכך, אני שרועה עליה וחושבת מחשבות על החיים.
אני מתעוררת באחת בעקבות הסיוט שהופיע בחלומי. אני מנגבת את מצחי מן הזיעה האוחזת בו ונזהרת לא להפריע לאלו הישנות לצידי. אין לי מושג כמה זמן עבר, אבל האפלה והשקט שוכנים בצריף. אני מצליחה לראות, למרות האפלה השוררת, את מייבל. אז מסתבר שחזרה לבסוף. אני מחליטה לא להעירה ולחכות עד אור הבוקר בשביל לשאול היכן הייתה, ומסתובבת לצד השני, מפוחדת מעוצמת הסיוט שהכה בי קודם לכן. אני נרדמת במהירות וזו הפעם, חלומותיי נסובים אודות מפלצות מוזרות ולאחר מכן עוברים למעין חווה ישנה.
"את קמה?" אני שומעת את קולה הקטוע של שרה באוזניי, אך, איני מצליחה לפקוח את עיניי.
"כן, כן." אני אומרת בעייפות במטרה לדחות את הרגע, אך, בסופו של דבר, מתעוררת ומשפשפת את עיניי בתשישות. ההשכמה בחמש וחצי לפנות בוקר מתחילה לעצבן אותי, למרות שהיני רגילה לכך כבר אחד- עשר חודשים. לאחר מכן, אני מעבירה אצבעות בשערי מלא- הקשרים ומשפשפת את שיניי לאחר מכן, עושה ככל האפשר כדי לשמור על הרגליי באמצעים שנותרו לי.
"בוקר טוב." היא אומרת בחיוך.
"בוקר טוב." אני משיבה בעצבנות ושמה לב לכך שמייבל גם ערה, או לפחות פוקחת את עיניה ושרועה על המיטה כאילו שישנו בידיה כל הזמן שבעולם. מן הרגע שבו אני מסבה את מבטי אליה, פי נפער בתדהמה ואני ממהרת להסתובב בחזרה, לא יכולה לעכל את מה שראיתי כרגע. פניה מכוסות בחבורות שחלקן כבר החלו להגליד, למרות שרבות מהן בוהקות בצבעים סגולים. מתחת לעינה ישנו פנס הנוצץ בגוונים כחולים ואף אדומים.
"מייבל," אני מסתובבת אליה בחזרה מפני שהדאגה וגם הסקרנות אופפות אותי. "מה קרה לך?"
"כלום." היא משיבה בזעף ומפנה את מבטה ממני. כעבור זמן קצר מגיעות האחראיות עם הדליים המאיימים ואנחנו ממהרות לצאת לאוויר הפתוח, הפחות קפוא מן הרגיל.
שלושתינו הולכות בקו אחד לכיוון חדר האוכל ומייבל מעט מאחורינו, אני משתוקקת לדעת מה התרחש, אך, עוצרת את עצמי מלשאול. אני מניחה שכל המצב עצמו לא נעים לה, שמופנית אליה תשומת לב רבה כל- כך ואילו היא בוודאי רק רוצה שיניחו לה לנפשה.
"אתן יודעות מה קרה לה?" אני שואלת לבסוף, מכיוון ששני רגשות סותרים מתערבבים בי ואיני יודעת מה עוד אוכל להגיד.
"תפסיקי עם השאלות המטופשות האלו," מתערבת אלכסנדרה. "ועדיף שבכלל לא תזכירי זאת." נימת הכעס בה השתמשה מחזירה אותי למקומי, אך, איני יכולה שלא לחוש בעלבון ומתאפקת לא להגיב לנוכח דבריה הדוקרים כקוצים בליבי.
וכך, אנו נכנסות בשתיקה רועמת לחדר האוכל, לוקחות את המזון המחולק בסיר מן העמדה בצד ומתיישבות ארבעתנו, זו לצד זו. האווירה סביבנו מתוחה ומלאה רגשות עצב וצער מן הצד, אך, אני מחליטה להפסיק זאת. לא יתכן שנשב מדוכאות במשך כל שאר הארוחה, אחד הזמנים שבהם הצחוק היוצא מפי הינו משוחרר ובו אני יכולה לדבר בחופשיות.
"שרה," אני פונה אליה. "אז, כיצד ישנת?"
"בסדר." היא עונה יבשות ולא מפרטת יותר מדי.
"היו לי חלומות ממש… יוצאי דופן," אני אומרת ומכניסה את הלחם לפי. אך, לא נשמעת כל תגובה לדבריי והקדרות מתפשטת סביבנו, עד שאני יכולה לחוש בה בעצמותיי. "תקשיבו," אני אומרת בקול רם. "בהתחלה, חלומי נסוב אודות מפלצות משונות עם פרווה או משהו מעין זה, ולאחר מכן, חלמתי על קוסם בעל גלימה הנלחם במישהו הרוצה להפשיר את כל הקרחונים בעולמנו. משום מה, יש לו את אותו הפרצוף כמו לג'ראד האחראי, בדיוק אותו אף מאורך, שיער שחור המסודר בשביל לצד והחשוב מכל- אותו מבט אכזרי שלא נותן מנוח-"
"טיארה," קוטעת אותי אלכסנדרה בכעס. "אולי תהיי בשקט."
"אם את לא רוצה," אני מסננת בתרעומת. "אל תקשיבי. זכותי לספר על מה חלמתי הלילה," ואני ממשיכה בסיפורי שנקטע בצורה כה חסרת לב. "וגם שמתי לב שלשניהם יש את אותו הפצעון בדיוק, ממש על האף. ולמרות שהוא מנסה להסתירו, אני לא חושבת שזה מצליח. בנוסף, אני חושבת ששניהם טיפשים, מכיוון שהם משתמשים ביצורים העלובים ביותר להשגת מטרותיהם. כלומר, מי לעזאזל משתמש בטרולים או באחראים שנראה שרמת האיי. קיו שלהם שואפת לאפס? כלומר, קשה לי להאמין שבכלל ישנה רמת טמטום כזו," אני נושמת נשימה עמוקה. "ולמען האמת, אני חושבת שהוא יכול להירשם בשיאי גינס כאדם המכוער ביותר בעולם." אני מסיימת בדיבורי וחשה בצחוק הפורץ מבין שפתיי.
"טיארה." שרה אומרת בדאגה ולפתע, אני חשה יד המונחת על כתפי.
"הוא מאחוריי, נכון?" אני אומרת בחוסר אונים ומסתובבת בבהלה. פחדיי לא הכזיבו וזה אכן הוא, עומד ומחייך בשמחה לאיד. לעזאזל, איני יכולה להבין מדוע כל זה קורה דווקא לי.
"חלומות נחמדים יש לך, רוברפור," הוא אומר בזעם עצור. " רק, חבל שלא לימדו אותך לסתום את פיך כשהיית קטנה, זה היה יכול לעזור לך בהמשך," אני נרתעת בבהלה ומתכוננת לבאות. "ואגב, מה שיש על אפי זוהי רק נקודת חן קטנה, אז, לטובתך, עדיף שלא תנפחי את העניין למימדים עצומים," אני כבר מוכנה לכך שיתנפל עליי עם מנת עונשיו היומית, אך, באופן בלתי צפוי, הוא עוזב אותי ומניח את ידו על כתפה של מייבל, הנראית מבוהלת רק מעצם מגעו. "מה שלומנו היום?" הוא שואל אותה בלעג והיא אינה מגיבה. "כיצד הינך מרגישה עם מה שקרה?" השאלות מנקרות במוחי, אך, איני מעיזה להוציא ולו הגה מפי. אני מנסה לסמן לעברה בתנועות ידיים כדי לשאול מה לעזאזל קרה, והאם הינה בסדר, אבל, לרוע מזלי, הוא שמח לב לכך וחיוך גדול שאינו מבשר טובות מפציע בפניו.
"אל תגידי לי שלא סיפרת להן." הוא אומר בנימה מבחילה.
"אולי תעזוב אותה," אני אומרת באומץ ומסתכנת בהרבה דברים מצידו. "היא לא עשתה שום דבר רע."
"תספרי להן, אני מתעקש על כך," הוא מתעלם מדבריי ומייבל אינה מוציאה ולו הגה מפיה. "בסדר," הוא אומר בקול רגוע, אך זה אותו הקול של השקט שלפני הסערה. "אז, אני אספר. חברתכן פה, התנשקה," מה כל- כך נורא בזה, ככלות הכל, הרי היא רק התנשקה. למרות שישנו איסור על מגע פיזי בין נשים לגברים בתחומי בית המעצר, למרות שלמרבה ידיעתי לא כל- כך מקפידים לקיימו. "ולא סתם התנשקה, אלא התנשקה עם בחורה." הוא מסיים בדרמטיות וממהר לעזוב את חדר האוכל.