בחזרה אל החופש (השם החדש)- פרק ה' מתוקן

פרק ה'
השבוע עבר במהירות, אפילו לפני שהספקתי להבחין בכך. התקרבותם הבלתי נמנעת של ג'ראד ואלכסנדרה מרגיזה אותי, אך איני אומרת ולו מילה אחת בנוגע לכך ובאמת, מה כבר אוכל להגיד?
אירועי השבוע שעבר כמעט ונמחקו מזכרוני, או לפחות אני משתדלת שלא לחשוב על כך. ג'ראד התנצל בפניי והבטיח שדבר כמו זה לא יתרחש יותר אף פעם. אני מאמינה לו, אבל… הלוואי שכל זה לא היה מתחולל בכלל. אני מתגעגעת ליום הראשון בו הכרנו, אך, זה כבר לא משנה עכשיו, במילא איני ראויה ולו לקמצוץ מכך. אולם, לעיתים, מחשבות אלו מציפות את מוחי. חלמתי בהקיץ אודותיו זה שעות וכבר ספגתי מכות השבוע מפני שלא הייתי מרוכזת. חוץ מהעניין הזה, העומד בינינו כחיץ, אני ואלכסנדרה מסתדרות בסדר. אני ושרה מסבירות לה על הלך הרוח במקום הזה- מתי הארוחות והתפילה השנואה מתקיימות. שלמרבה המזל, אמרה לי שגם היא מתעבת.
"טיארה," אלכסנדרה פונה אלי לפתע, כשאנחנו נמצאות ליד הצריף, לאחר יום העבודה המפרך. "את דופקת על הדלת או שלא?"
"את באמת רוצה לשמוע את תפילת סוף השבוע?" אני אומרת בחוסר אונים, מפני שהתפילה הזו עוד יותר נוראית מן התפילה הרגילה.
"מדוע מגיע לנו כל הסבל הזה?" היא אומרת ומעווה את פניה. אך, כעבור זמן קצר, מרוב הקור המקפיא את עצמותינו, אני דופקת בדלת ואנחנו נכנסות לצריף בדיוק ברגע שסוהי עומדת לשאת את נאומה. היא נראית מרוגזת ומסתכלת עלינו בחימה, אך נותנת לנו להיכנס לבסוף. כבר היו מקרים בצריפים אחרים בהם נערות לא הורשן להיכנס מפאת איחורן וכל מה שאני יכולה לעשות הוא להודות על כך שזה לא קרה לנו. שתינו ממהרות לשבת ליד שרה, שלמרבה המזל, ישנו מקום בסמוך אליה.
"כפי שאתן יודעות, בנות," היא מכחכחת בגרונה. "בעוד פחות מחודשיים נציין את יום המהפכה, בו מפלגת השלטון הוקמה." כמה ידיים מורמות אל – על בתגובה לדבריה. "כן?" שואלת סוהי.
"עושים משהו מיוחד?" שואלת מישהי שאיני מזהה.
"כן," משיבה לה סוהי. "יתקיים טקס מיוחד ולפיכך, אתן משוחררות מעבודה רק לצורך יום זה," צהלות וקריאות שמחה נשמעות מסביב. יום ללא עבודה נראה כחלום. "וכעת," אומרת היא בחשיבות. "הגיע הזמן התפילה. אני אדבר איתכן בפירוט על יום המהפכה מאוחר יותר." היא מתחילה להתפלל ושאר הבנות מצטרפות אליה כעבור שניות אחדות. איני טורחת אפילו למלמל אותה בשקט.
"אלכסנדרה." פונה סוהי אליה. "לא ראיתי אותך מתפללת. מדוע זה?"
"מכיוון שאינני מאמינה בכך," אומרת אלכסנדרה בפשטות. "ואינך יכולה להכריח אותי להתפלל, הלא כך?"
"ובכן, למעשה, זוהי זכות גדולה שאנחנו יכולות לשאת את התפילה בפינו," משיבה לה סוהי. "ושנית, היא מאחדת אותנו."
"מאחדת אותנו?" שואלת אלכסנדרה בלגלוג. "אמנם, אני נמצאת פה קצת יותר משבוע, אבל ישנן בנות שנמצאות פה כבר יותר מארבע שנים. למי הן אמורות להודות בדיוק, לממשלה היקרה שכלאה אותן פה, מרחק קילומטרים על גבי קילומטרים מביתן, בשממה הקפואה הזו?" נשמעות מחיאות כפיים חרישיות מסביב, הממרות לגווע לנוכח מבטה הזועם של סוהי.
"אל תגידי דברים כאלו, אלכסנדרה," אומרת לה סוהי. "דעותייך עלולות לא למצוא חן בעיני אנשים מסויימים," וכשהיא אומרת זאת, אני מבינה למי בדיוק היא מתכוונת. "וזה לא יגמר בטוב." היא מסיימת בדיבורה ואלכסנדרה משתתקת באחת.
שאר הערב עובר בחטף,למרות שמעין אווירה מתוחה מלווה אותו. אני הולכת במהירות לכיוון מיטתי, ביחד עם שרה, אלכסנדרה ומייבל, שחזרה מן המרפאה לפני כמה ימים. היא נראית כהרגלה, למרות שבדרך- כלל באותו מקום ארור, מצבך לא משתפר, אלא להפך, מתדרדר מדחי אל דחי.
אני מתכסה בשמיכה, מודה על כך שבינתיים לפחות שלושתן לא נראות כהולכות להירדם, מה שאומר שכעת, היא כולה עומדת לרשותי, למרות שאינה גדולה במיוחד ואפילו הקור חודר מבעדה. אני רועדת מעט מעוצמת הרוח הנשמעת מעבר לצריף. אני מרגישה בעיניי הנעצמות באיטיות לנוכח קולות דיבורן מסביב, העייפות בי כה רבה עד שאין לי אפילו את הכוח כדי לקום מעט ולדבר. כעבור זמן קצר, אני שוקעת במהירות בשינה נטולת חלומות.
הקולות מסביב הם אלו המעירים אותי. אני תוהה אם אלו הבנות בצריף, שפשוט לא מבינות שבן אדם נורמלי אינו יכול לישון כך, או שמא הגיעה שעת ההשכמה, למרות שאיני שומעת את קולות האחראיות מסביב.
מחשבות אלו מתפוגגות במהירות, ליהנות מן השעות שעדיין נותרו לי. אך, הרעש רק מתעצם ומתעצם, לא נותן לי מנוח. אני מתעלמת מכך, בינתיים, למרות שבליבי, אני רק רוצה לצרוח עליהן שיפסיקו כבר.
"טיארה, תתעוררי." אני שומעת לחישה המבהילה אותי עד לעומק נשמתי ופוקחת את עיניי באחת. אני רואה את שרה, היושבת רכונה לידי ומנערת את כתפיי. איני רואה לא את אלכסנדרה ולא את מייבל בסמוך.
"מה לעזאזל?" אני שואלת.
"איני יודעת," היא עונה. "התעוררתי בדיוק כשקול פתיחת הדלת נשמע ולאחריו, השומרות נכנסו והחלו להעיר אנשים." אני מתפתה לשאול האם זו שעת ההשכמה, אך מתחרטת כמעט ומיד על- כך. שרה מחווה במבטה על החלון ואני רואה שבחוץ, החשכה שוררת.
"אתן," צורחת אחת השומרות עלינו בקולה הבלתי- נסבל. "מהר, צאו מן המיטה!" שתינו ממהרות לרדת בסולם עד לקומת הקרקע, שם היא ניצבת מולנו באיום לנוכח גובהה מרקיע השחקים.
"ק-קרה משהו?" שואלת שרה את השומרת בסקרנות וללא התרעה חוטפת מכה מן החגורה שהיא אוחזת בידה. היא פולטת יללה, שההפתעה ניכרת בה הרבה יותר מן הכאב.
"רק תצאו כבר." היא משיבה בזעם לעברנו ומזרזת אותנו לצאת מן הצריף, הדחוק וצפוף כולו, עד שההגעה לדלת המובילה ממנו נראית כמשימה בלתי- אפשרית. לבסוף, אנו מצליחות להידחק החוצה, לאחר אי- נעימויות רבות שכללו דחיפות ונפילות ארצה. וכל אותו הזמן, מוחי מלווה במחשבה אחת- 'יהיה בסדר, את בסדר…' למרות שאני יודעת שאין זה כך.
"מזל שהצלחנו לצאת." מסננת שרה לעברי, בעוד קורו הקפוא של הלילה מכה בפנינו.
"כ… כן." אני משיבה לה ורועדת מרוב כפור. איני חשה באצבעות רגליי ומפחדת שמא קפאו הן לחלוטין. אדמת הקרח שמסביבנו חלקלקה ואני נזהרת שלא למעוד על אנשים, למרות שנראה שמדובר בדבר קשה- מנשוא לנוכח האנשים הרבים הצועדים לפניי ומאחוריי ודוחקים אותי לצדדים, ללא כל יכולת להתנגד.
אני שמה לב לכך ששרה מאבדת את שיווי משקלה ונופלת על מישהו בטעות, אשר מחליק על האדמה הקפואה. אני ממהרת לעזור לה, למרות שהדרך בה נפלה עליו מצחיקה אותי במיוחד ואני חייבת להחניק מספר פעמים את צחוקי.
"כדאי שבפעם הבאה תיזהרי." אומר האיש שנפלה עליו בנימה כעוסה וממהר לקום מן הקרקע, תוך כדי ניעור השלג מבגדיו. היא לא מגיבה ומושכת אותי הצידה, הרחק ממנו וממבטו הזועם הקודח בנו כמו חורים.
"את בסדר?" אני שואלת אותה בדאגה.
"כן," היא עונה בסרקזם. "ממש בסדר, בהתחשב בכך שהרגע נפלתי ואת רק עמדת וצחקת עליי."
"לא צחקתי," אני מרגישה כיצד פניי מאמדימות מבושה. "באמת שלא."
"אין לי כוח לדבר עכשיו." היא אומרת בכעס וממשיכה ללכת בשתיקה. לעזאזל, היא יכולה להיות כל- כך מעצבנת לעיתים. כאילו שאינה צחקה עליי כאשר נפלתי. כעבור זמן מה, אני מבינה לאן אנו הולכים. לאזור הנמצא מאחורי חדר האוכל, המכונה בפי כל "האזור המרכזי," או פשוט "הרחבה." אני תוהה מה התרחש הפעם, מכיוון שהליכה לאותו האזור אינה מבשרת טובות.
"טיארה?" אני שומעת קול ומסתובבת באחת. זוהי אלכסנדרה הנועצת בי מבט חד. מעט לידה עומדת מייבל, אשר מסיטה את קצוות שיערה החום והעקשן מפניה.
"איפה לעזאזל הייתן?" אני שואלת אותן, וגוון קולי נשמע מרוגז מן הצפוי.
"הלכנו לשירותים," עונה אלכסנדרה בעניינות. "אינך חייבת להיות מרוגזת כל- כך, טיארה."
"אני לא מרוגזת." אני אומרת במחאה ומפלסת את דרכי כדי להגיע אליהן. אמנם, נימת קולה כאשר אמרה את שמי אינה מצאה חן בעיניי, אך, איני רוצה להישאר לבדי, לכודה בין כל ים האנשים הלא- מוכרים הללו.
"היי." אומרת לי מייבל חרישית כאשר שמה לב לכך שאני עומדת לידה. אני משיבה לה במנוד ראש קצר וחוזרת להתבונן בשמים השחורים משחור, שאפילו הכוכבים אינם נראים מבעדם.
"את יודעת היכן שרה?" שואלת אותי אלכסנדרה כעבור דקות אחדות של היסחפות בזרם האנשים הרב.
"אין לי שמץ." אני משיבה בזעף ומקווה שהדבר שלשמו העירו אותנו, מה שזה לא יהיה, יגמר במהירות ושאוכל לחזור לצריף ולישון, מפני שאני בקושי מצליחה להחזיק את עיניי פקוחות.
"הלכתן ביחד?" היא שואלת, בעוד קולות האחראים מסביב פוקדים עלינו לעצור ולעמוד בשורות ישרות. שקט משתרר כאשר הינם עוברים בעמידתם הזקופה ומיישרים את השורות, ולמעט צעקות הנשמעות לעיתים, הדממה מתפשטת לאיטה כמו מגפה הקוטלת את אלו הלוקים בה, עד כדי- כך שאיני מסוגלת להוציא ולו בת קול משפתיי.
לפתע, צעקות נשמעות באוויר מקדימה לנו, הקוטעות את הדממה המעיקה. אני מנסה לזקוף את גופי ככל יכולתי כדי לראות מה קורה שם, אך, האנשים לפניי מסתירים את המתרחש בגובהם, כך שאיני יכולה לראות דבר.
"מה מתחולל שם?" אני שואלת אותן חרישית, אך שום תשובה לא נשמעת. "א-אני חושבת שאעבור קדימה מעט. אני אחזור בהמשך." אני אומרת ומייבל מהנהנת לעומתי וחוזרת לעמידתה.
אני מניחה שלא אוכל לפלס את דרכי ביניהם סתם כך, לפחות בלא ליצור מהומה ולכן יורדת על ברכיי, חשה את הקור המתפשט בעודי נוגעת באדמה הקפואה. אני עוברת בין רגליהם, בעוד המחשבות על מה שהיה עלול להתרחש מסתובבות בתוכי כמו קרוסלה. שברירי מחשבות לגבי המירוץ מסתחררים בתוכי, אך, אני דוחה זאת על הסף.
אני נזהרת לא להימחץ לנוכח הצפיפות המרובה ששוררת למעלה ומקווה שהידחקותי אינה מורגשת, למרות שאיני יכולה להיות בטוחה בכך. הם בוודאי שמים לב לכך שמישהו נע למטה, עובר מתחתיהם. ולמרות כל זאת, אני מוכרחה להמשיך, הסקרנות בוערת בתוכי בנוגע למה שמתרחש לידי במרחק נשימה.
אני מזדקפת כעבור זמן קצר, מתעלמת מן המבטים המרוגזים והמופתעים שנועצים בי ומנערת את גופי מן הקרח שדבק בו. אני מתבוננת קדימה, רואה את האחראים ניצבים בקרבה לשורה הראשונה, אוחזים ברוביהם הבוהקים באור המנורות. מעט לידם, אך במיקום בו עודני יכולו לראותו לצערי, עומד ג'ראד האחראי הלובש חליפה העטורה בסמלים ומכנסיים מהודרים. הוא לא מתבונן בנו כלל וכלל, אלא מתעסק במיקרופון הניצב למולו, ולאחר מכן מתבונן באנשים העומדים בקרוב אליו, אשר מבטיהם נישאים באוויר. ההבנה חודרת מבעד לתודעתי ואני מבינה במה אנו עומדים לצפות בלילה זה. לעזאזל, הייתי צריכה להבין זאת כאשר ראיתי שמכוונים אותנו ל-"אזור המרכזי" באמצע הלילה. אני מתבוננת לאחור ורואה שכבר איני יכולה לשוב בחזרה. האחראים עוברים בין השורות ומיישרים אותן, כך שאיני יכולה לסגת לאחור. במקום זאת, נגזר עלי להינות מהמחזה שעתיד לעלות בעוד דקות מספר, פנים מול פנים. רק חבל שאין פה דברי מאכל בנמצא, על מנת להנעים את הצפייה.
"שקט!" צעקתו של ג'ראד נשמעת באוויר וקוטעת את הדממה המתוחה, בעוד האחראים חוזרים למקומם הניצב ליד השורה הראשונה וצופים במתרחש תוך כדי התלחשויות ביניהם. "ובכן, כפי שהינכם יכולים לראות פה, שמונת האנשים האלו," הוא מחווה בראשו כלפיהם. "ניסו להשיג גבול ולברוח מבית המעצר," הוא מכחכח בגרונו מספר רגעים ואז ממשיך. "וזאת למרות האפשרות לגאולה על ידי עבודה קשה שהוצעה להם בידי הממשלה הנדיבה שלנו. אך, הם בחרו לדחותה ולנהוג בכפיות טובה," הוא יורק על הקרקע הקפואה ואני מתחלחלת. "כמה מכם אף עלולים לחשוב שהמעשה שעשו הינו אמיץ, אך, ההפך הוא הנכון, זוהי הטיפשות בהתגלמותה. ולפיכך, כדי שאף אחד לא יחשוב לחקות את מעשם הנלוז, אנחנו נירה בכל שמונת האנשים הללו ואתם תצפו בכך," דממת מוות שוררת מסביב. "ואני מזהיר אתכם, אם אראה ולו אחד מסיט את מבטו או עוצם את עיניו, אני יכול להבטיח שיצטרף גם הוא אליהם," אני מתבוננת באותם הנידונים למוות, אלו שבעוד שניות אחדות כבר לא יהיו בין החיים. מבטם נישא אל- על, כאילו שמנסים לומר לנו דבר מה אחרון לפני מותם. אחד מהם תופס את מבטי ובניגוד לשאר, שאינם מוכרים לי, מראהו גורם לזיכרון ישן ודהוי מניו- יורק להבליח, אך, איני יודעת מאין מוכר לי. עיניו נעות בחוריהן בחרדה עצומה של הרגעים לפני היעדר החיים המוחלט. הלוואי ויכולתי לעשות משהו ולו למענו, הנער העומד והצופה בי, אך, איני זעה במקומי ורק עיניי מסגירות את הרגשתי המבוהלת. "לעמדות," הוא קורא בקולו הרועם וכמה מן האחראים ממהרים ללכת מן המקום אשר בו עמדו קודם ולהתייצב למול אותם שמונת האנשים כשרוביהם אחוזים בידם. "אש!" הוא אומר בקול צלול וקולות היריות נשמעים בבירור. אני רואה את הנער אשר הסתכל עליי קודם לכן, נושא מבט אחרון המלא בתדהמה, הפתעה ופחד שניות לפני נפילתו האיטית מעוצמת הכדורים שפגעו בו. "אני מקווה שהפנמתם את הלקח. כעת, אתם יכולים ללכת." האנשים לצידי מתחילים לנוע, אך, אני נשארת במקומי. מראה הגופות המוטלות על הקרקע מעוררות בי את הרצון להקיא, אבל, אני לא עושה כן, למרות מראה הדם בכל פינה וצחנת המוות שהחלה להופיע. כמה מהם עדיין מפרפרים, פרפורים אחרונים לפני שליבם יחדול מלפעום.
אני שמה לב לכך שגוון השמים נעשה בהיר יותר, מה שכנראה אומר שהשעה בסביבות ארבע או חמש לפנות בוקר. אני מפנה את מבטי מן הגופות, מכיוון שאיני יכולה לשאת זאת יותר וממהרת ללכת, איני יודעת לאן. הרגשה נוראית פועמת בבטני לנוכח מראה הגופות המבליח בראשי, פעם אחר פעם. אני משתדלת לא לחשוב על כך, למרות שמחשבותיי נודדות כל הזמן לכיוונן. מראהו האחרון לפני מותו מסעיר את נשמתי וביחוד, הדם הפזור בכל פינה ואיבריהם הדוממים.
כעבור זמן קצר, מבנה חדר האוכל נמצא בסמוך אלינו ואני ממהרת להישען עליו, למצוא מרגוע לראשי ההולם ולבחילה ההולכת וגוברת בתוכי.
"טיארה?" אני שומעת את קולה של אלכסנדרה לידי. "את בסדר?" איני עונה לה. כתמים מתחילים להתפשט בזוויות עיניי ורגליי רועדות ללא שליטה.
"מה לעזאזל קרה?" אני שומעת את שרה שואלת לצידי. במצב אחר, אולי הייתי שואלת היכן אתה, אך, כרגע, מחשבה זו לא עולה אפילו אל פי.
"אני הולכת להזעיק עזרה." אני שומעת את אלכסנדרה זה בקושי ואת צעדיה המהירים על אדמת הקרח, הולכים ונעשים רחוקים יותר ויותר.
"טיארה, אל תדאגי," אומרת לי מייבל ואוחזת בידי, אך, אני כבר לא שמה לב לכך. במקום זאת, ראייתי הולכת ומתפוגגת ורגליי מתקפלות תחתיי, בעוד החשיכה הולכת ובולעת אותי לתוך לועה העצום.