בחזרה אל החופש (השם החדש)- פרק ד' מתוקן

פרק ד'
"קומי מייד!" הוא צורח עליה במלוא קולו.
היא מנסה להזדקף, אך, ללא הצלחה. הוא ממשיך להצליף בה ויללותיה מלאות הכאב קורעות את אוזניי.
"ראו הוזהרתן," הוא מתבונן בנו כאומר שכדאי לנו להסתכל על כך טוב- טוב, אחרת נהיה הבאות בתור לאחריה. "זה מה שיקרה אם לא תצייתו, פשוט כמו שזה נראה." רק נדמה לי, או שבזמן שאמר זאת עיניו נחו עליי לשבריר השנייה במעין אזהרה. "ואת, לודג', תלמדי לקח. לעולם אבל לעולם, אל תקטעי אותי ואל תתחצפי, ברור?" מרוב הלהט בו הוא שרוי, טיפות רוק ניתזות מבין שפתיו. היא אינה מגיבה לדבריו והוא ממשיך להכותה. הלוואי ויכולתי לעשות משהו, אך, הפחד משאיר אותי במקומי. לו רק היה לי האומץ לקום ולעשות מעשה, אבל, בעומק ליבי אני יודעת, שאני בדיוק כמו כל השאר כאן, לא מעיזה להתערב בנעשה בגלל האימה שמשאירה אותי במקומי.
"מספיק, ג'ראד," אומרת סוהי באומץ. "אני חושבת שהיא הבינה."
הוא מסתכל על סוהי במבט כזה, שלו מבטים יכלו להרוג, היא בוודאי הייתה נופלת פרקדן על הרצפה. "רק אני מחליט מתי היא הבינה."
הוא מפסיק להכותה ומחזיר את השוט לכיסו הרחב. "ועכשיו, לכו למקום בו אתן צריכות להיות." הוא אומר וממהר ללכת לכיוון הביתנים, המקום בו הוא ישן. אף פעם לא הזדמן לי לשהות שם, אך, לעיתים, ראיתי אותם מרחוק.
"בנות, לכו לחדר האוכל," אומרת סוהי והזעזוע ניכר בפניה בעקבות מה שהתרחש רק לפני דקות מעטות. "ואני מצפה מכן להראות לאלו שרק הגיעו לכאן היכן הוא ממוקם." הבנות מתרחקות באיטיות מן המקום, כך שעכשיו רק אני, שרה וסוהי שעומדת מן הצד ולא יכולה להחליט מה עליה לעשות.
"בואי ונעזור לה." לוחשת לי שרה במפתיע, כך שרק שתינו יכולות לשמוע. סוהי שמה לב לכיוון שאליו אנחנו הולכות ומהנהנת אלינו באיטיות. היא ממהרת ללכת מן המקום, מכיוון שבכל זאת, הינה האחראית על צהריף ועליה להראות לבנות את הדרך, לחדר האוכל, אני מתכוונת.
גופה של אלכסנדרה רועד, כאילו שהינה בוכה. שרה כורעת על ברכיה וכך גם אני, שתינו מרימות אותה ותומכות בכתפיה, אחת לכל כתף.
אנחנו נושאות אותה אל עבר מקום שבו אפשר לשבת, למרות שהם אינם רווחים בבית המעצר, לפחות לא בשבילנו. מכיוון שאנחנו פושעים נאלחים שהזכות לשבת ולנוח אינה מיועדת להם.
"את בסדר?" שואלת אותה שרה בדאגה, כאשר אנחנו סוף כל- סוף מוצאות מקום נוח למקם אותה בו. אלכסנדרה אינה עונה לה וממררת בבכי, תוך כדי שהיא מקפידה לנגב את פניה האדומות כעגבניה בעקבות דמעותיה. "הייתי צריכה להגיד לך משהו לגבי זה," ממלמלת שרה לעצמה. "אבל, לא חשבתי… או לפחות, לא יכולתי להעלות בדעתי שמא זה יקרה. כלומר, אין הרבה אנשים בכלל ובנות בפרט שהיו מתחצפים אליו כך."
"ל-לא חשבתי שהוא יגיב כך." אומרת אלכסנדרה בקול מלוח מדמעות ונושמת כמה נשימות עמוקות, כדי להרגיע את עצמה.
"אל תדאגי," אני אומרת לפתע. "זה יעבור. אני יכולה להבטיח לך זאת," היא מתבוננת בי שאומרת שאינה יכולה לאמוד את אופיי. "ואגב, אני מצטערת שסטרתי על פנייך בבוקר. זו לא הדרך הטובה ביותר להתחיל את היום, אני מניחה."
"לא, זה בסדר," היא אומרת וחיוך מפציע על פניה. "זה עדיף מלהתעורר כולך רטוב. האם הן תמיד עושות זאת?"
"לפעמים הן מפילות לרצפה או מרביצות," מסנת שרה לחלל האוויר יותר מאשר לנו. "היום כנראה היה להן מצב רוח טוב יותר." היא מגחכת לעצמה.
"לאן אנחנו הולכות עכשיו?" אלכסנדרה שואלת ודמעותיה נפסקות. היא בוחנת את עצמה ומנגבת מעט את פניה מן הרטיבות שעדיין נותרה בהן.
"לחדר האוכל," עונה שרה. "אנחנו אוכלות שם את ארוחת הבוקר מיד לאחר ההשכמה בדרך- כלל. ולאחר מכן," היא מכוונת את דבריה אל אלכסנדרה. "כנראה שימיינו אותך למקום העבודה." אלכסנדרה קמה באחת, אפילו ללא בקשת עזרה מאיתנו, למרות שנראה שהכאב מן ההצלפה עדיין חורך בגופה. מדי פעם אנו עוזרות לה, למרות שהיא מתעקשת שהינה בסדר.
כעבור זמן קצר, אנו מגיעות לשביל המוביל לחדר האוכל והוא כבר נראה ממרחוק. אני ערנית, אבל הלוואי שיכולתי לזכות ולו בשעת שינה אחת, מחשבות אלו חולפות במוחי כאשר, לבסוף, אנו מגיעות אל חדר האוכל. שלושתינו יושבות האחת ליד השנייה, למרות שבדרך- כלל, בנות הצריף ואנחנו ביניהן, יושבות ביחד. היום זה לא כך, אולי מפני כל החדשות שהגיעו או מפני אירועי היום, אינני יודעת.
"מאיפה הגעת?" אני שומעת את שרה פונה אל אלכסנדרה, בעודי לוגמת מן המרק העכור. לעזאזל, אני בטוחה שאם אראה ולו מרק נוסף, אאבד את עשתונותיי.
"מהדרום," עונה לה אלכסנדרה. "ממיסיסיפי."
"זה ממש רחוק." אני אומרת בפיזור נפש. מוזר שבכלל שלחו אותה לפה. הרי מיסיסיפי נמצאת במרחק עשרות קילומטרים מן המקום אשר בו אנחנו נמצאים עכשיו. ישנם מספר בתי מעצר ברחבי ארצות הברית. אלא אם כן, האישום כנגדה היה כל- כך חמור עד שהחליטו לשלוח אותה לפה. השאלה עומדת על קצה גרוני, אך, איני שואלת אותה.
"כן," אלכסנדרה אומרת. "מאיפה אתן הגעתן?"
"אני מאלסקה," משיבה שרה. "ולכן, קל לי יותר להתמודד עם הקור פה. הרי אני כבר רגילה אליו."
"אני מניו-יורק," עונה לה אני, לאחר שהות קצרה. "או לפחות, ממה שנשאר ממנה." אני לא אוהבת להיזכר בכך, אבל הזיכרונות משיעורי ההיסטוריה מבזיקים במוחי וכך גם המורה הקשוח שהיה אמור ללמדנו לגבי היסטוריית העולם, אך, למעשה, השיעור עסק בתעמולה, הרבה יותר מדי בתעמולה ולעיתים, בחלקים החשובים של היסטוריית ארצות הברית ותו לא.
כעבור כרבע שעה, הנדמית בעיניי כדקות מעטות, אנחנו מסיימות לאכול את ארוחתנו וקמות לעבר מדיח הכלים מעוטר החלודה. צליל חריקת הכיסאות נשמע בבירור במחרבי חדר האוכל ובמהלך ההליכה, אני מוודאת שלא נשאר ולו פירור אוכל בצלחתי, מכיוון שאני כל- כך רעבה ליותר מן הדברים אשר בהם מאכילים אותנו. אך, לצערי, איני רואה ולו פירור אחד.
"את בסדר?" שואלת אותי שרה במפתיע, כשאני שמה את צלחותיי במדיח והן, היא ואלכסנדרה מחכות לי בצידי הדרך.
"כן," אני שיבה מעט בעצבנות. "למה?" הכלים כולם כבר בתוך לועו המאיים והמצחין של המדיח, ושלושתינו ממהרות ללכת אל כיוון פתחו של חדר האוכל.
"סתם," היא מסננת במעין מגננה. "פשוט נראית מעט מעופפת, זה הכל,"
איני יודעת כיצד להגיב על כך ומשתתקת בעודנו מגיעות ליעדנו, האוויר מורגש והוא מכה בפנינו. "אני מצטערת על שכעסתי עלייך ממקודם. עשית, או לפחות היית בדרך לבצע את הדבר הנכון."
"תעזבי את זה," אני מסננת בחטף. "באמת, זה בסדר."
"את… לא כועסת עליי?" היא שואלת מעט ברעד.
"בטח שלא." אני עונה ומחייכת אליה חיוך מעודד, הואי ממהרת להשיב לי אחד שכזה בחזרה.
"אני חושבת שאני צריכה ללכת," אומרת אלכסנדרה ומפנה בראשה לכיוון מספר אחראים העומדים גם הם בפתחו של חדר האוכל, אוחזים רשימות ארוכות בידיהם. "אני חושבת שאשאל אותם לאן אני אמורה ללכת." שתינו מהנהנות לעברה ויוצאות בסערה מחדר האוכל. האוויר הקפוא מכה בנו ביתר שאת ואני חייבת לעמוד עם פניי לכיוון הנגדי, מעוצמת הרוח העזה אשר כמעט מעיפה אותי ממקומי.
"נראה שאלך גם אני," אומרת שרה. "אחרי ככלות הכל, אני מעדיפה להיכנס כבר לבניין סגור, מאשר לעמוד פה ככלב ולחכות, מי יודע כמה זמן." היא מחבקת אותי בחוזקה ומרפה כעבור שניות אחדות. לאחר מכן, הולכת ישר עד שנעלמת מן האופק, לכיוון השביל ולאחריו, לעבודת הניקיון שלה המתבצעת בעיקר בביתניהם של השומרים ומדי פעם, אף במשרדים הנראים למרחוק בשעות החשיכה. אני זוכרת שהרבה פעמים חזרה משם עם עין נפוחה וסירבה לדבר על כך.
אני תוהה האם כדאי לי לחכות לאלכסנדרה, בכל זאת, איני יודעת אם תשובץ גם היא לחטיבת העצים. ובנוסף, אני עוד עלולה להתעכב בעקבות כך והם אינם אוהבים איחורים.
"היי, טיארה," אני שומעת קול מוכר מאחוריי ומסתובבת באחת. זהו ג'ראד, הנראה כעייף במיוחד, אך, עם זאת, החיוך לא מש מפניו. אני מתפלאה כיצד לא הבחנתי בו קודם לכן, בחדר האוכל.
"היי," אני משיבה לו בחיוך. "מה שלומך?"
"אני בסדר. פחות או יותר," הוא אומר. "בעיקר פחות, אבל זה לא משנה. ואיתך?"
"אני בסדר-"
"טיארה," אלכסנדרה מתקרבת אליי במהירות, לאחר שיצאה מחדר האוכל וקוטעת אותי מבלי משים. "שיבצו אותי לחטיבת עצים. תוכלי להראות לי לאן אני צריכה ללכת?"
"אני במילא עובדת שם," אני משיבה לה בעניינות. "אז, תבואי איתנו."
"תודה." היא אומרת ומשתתקת. אני וג'ראד הולכים לכיוון שער בית המעצר ומדברים בינינו. היא הולכת לידי, אך נראית נבוכה למדי ולא מצטרפת לשיחה. כעבור זמן קצר, לאחר שכל אותם האנשים העובדים בחטיבת העצים מגיעים גם הם ועומדים לידנו, גורמים לצפיפות להיות בלתי נסבלת. אני חשה בדוחק הרב ובבחילה האופפת אותי, לנוכח הרבים שמקיפים אותי מכל עבריי.
אך, למרבה המזל, קוראים לנו לצאת מבעד לשער, החלק האהוב עליי ביותר מבין היום הבלתי- נסבל, כשגדר התיל הולכת ומתרחקת, נעלמת מהעין ומוקפת ע"י העצים העבותים. מה שגורם לי לתהות, מדוע כל- כך מעט שומרים מלווים אותנו בעודנו הולכים לעמדת הגרזנים הנמצאת טמונה עמוק ביער. הם כנראה חושבים שאיש לא יעז לברוח כאן, לבדו, באמצע השממה הקפואה הזו. לפעמים, מחשבות כאלו, על הימלטות, עושות את דרכן למוחי, אך, אני מתחרטת כמעט ומיד. כיצד אוכל לברוח כך, כאשר אין לי ולו שברירי תוכנית. וחוץ מזה, אני בטוחה שאיני ראויה לכך.
אנחנו מגיעים לעמדת הגרזנים, אפילו בלא ששמתי לב לכך. כאשר מחלקים לאלכסנדרה את הגרזן, היא כמעט ומפילה אותו, כך שהיא נאלצת לגרור אותו על האדמה הקפואה.
"זה ממש כבד," היא מסננת לעברי וחושקת את שיניה בעודה מנסה להניפו לאוויר, אך ללא הצלחה."
"את תתרגלי לכך," אני אומרת. "אך, בינתיים, עדיף שתורידי אותו." מכיוון שאני מפחדת שתפגע במישהו בשוגג.
"טיארה," ג'ראד אומר לי חרישית כאשר אנחנו מגיעים לאיזו פינה מרוחקת שהשקט שורר בה. איני שומעת ולו קול אחד, מלבד קולות החיות הנשמעים לעיתים. "עדיף שאראה לה כיצד חוטבים עצים." והוא מחווה בעיניו לעבר אלכסנדרה הנראית אבודה כבלב ים.
"בסדר," אני אומרת ולא מצליחה להחניק צחקוק. "אני מקווה שלא תיפגע, אבל, במקרה שכן, ההספד כבר מוכן בראשי."
"תחלמי על כך." הוא אומר במעין מחאה על דבריי, אך, אני יודעת שהוא צוחק. בעודו מתרחק ממני לכיוונה של אלכסנדרה, אני חושבת שאני שמחה שהכרתי אותו, כמישהו שאפשר לדבר עימו בכלל וכשותף לחטיבת העצים בפרט.
"שלום," אני שומעת אותו אומר לה. "קוראים לי ג'ראד הילז. ולך?"
"אלכסנדרה לודג'." היא עונה.
"נעים להכיר," הוא אומר ומושיט את ידו ללחיצה. "ובכן, אני פה על תקן מושיע, רק בלא כוחות על ודברים שכאלו. בכל מקרה, הרשי לי להסביר לך כיצד חוטבים עצים."
"אני אשמח." היא אומרת ומחייכת אליו. חיוך שמעט מרגיז אותי, אך אני מתעלמת מכך במהירות. בינתיים, אני ממשיכה בעבודתי, הולמת בעץ אחר עץ. בזוויות עיניי, כשאני מרשה לעצמי לנוח ולו לזמן קצר, אני רואה את ג'ראד ואלכסנדרה עומדים ומטפטים, כשגרזניהם מונחים על גזע העץ. אני חשה כעס בלתי מוסבר, איני יודעת מדוע. הרי ככלות הכל, זו לא הבעיה שלי. הרי הם אלו שלא יעמדו ובמכסה ובכל זאת, אני חשה כעס על כך שג'ראד מעמיד גם את עצמו וגם אותה בסכנה. ידיי נקמצות לאגרופים ופניי לובשות הבעה כעוסה, אך איש מהם אינו שם לב לכך.
"טיארה," ג'ראד פונה אליי לקראת סוף היום, כאשר ערימת עצים מונחת על ידי ואני מקווה שהיא מספיקה. "תקשיבי… אני מצטער שזה קרה כך, שאני ואלכסנדרה, אם לומר את האמת, בקושי ועבדנו. אך, האחראי עוד מעט ויבוא-"
"ומה אתה רוצה שאעשה בנוגע לכך?" אני קוטעת אותו בכעס.
"אם רק תוכלי להגיד שעבדנו ביחד." הוא אומר בחוסר נוחות ומחווה בעיניו לעבר ערימת העצים הכרותים, ללא כל החלקים המיותרים, העומדת לידנו.
"בסדר." אני מסכימה לבסוף, כי אני יודעת שלא אוכל להשאירם כך למול זעמו של אחד האחראים על כך שאינם עברו את המכסה הנדרשת.
כעבור זמן קצר, אחד מהם אחד מגיע ואני מודה בליבי על כך שזה אינו ג'ראד, שבוודאי לא היה מסתפק בתירוץ הילדותי שאני עומדת לספק.
"אדוני," אני פונה אליו בעודו בודק בספקנות את ערימת העצים. "שלושתינו… אני מתכוונת, עבדנו ביחד."
"עבדתם ביחד?" הוא שואל בלגלוג. "ובכן, אני יכול להגיד לכם שמספר העצים שלכם ביחד עובר זה בקושי את המכסה."
"אבל הוא עובר." אני אומרת באומץ וסופגת סטירה כואבת ממנו.
"אל תתחצפי אליי," הוא אומר בכעס. "עודני יכול להענישכם בעקבות עבודתכם המשותפת, וככל שידוע לי, אתם אמורים לעבוד לבדכם," הוא נועץ בנו מבט זועם וממשיך. "ועכשיו, אתם יכולים ללכת." אנחנו הולכים לדרכנו, לא לפני שאנחנו מפקידים בחזרה את הגרזנים בעמדה.
"את בסדר? ג'ראד שואל אותי בעודנו עוברים מבעד לשער.
"לא," אני עונה לו ומשחררת את כל הכאב האצור בתוכי. "אבל, אינך צריך לדאוג בנוגע לכך. תמשיך להתבטל ולהשאיר לי את כל העבודה." אני עוזבת אותו ואת אלכסנדרה לבדם, בלא להשאיר לו שהות לענות.