בזמן שחיכיתי לליאת פרק- ל

הפתעה בסל הניירות

מבעד לדלת חדרי אני שומעת את אימא מעכבת את ליאת, וזה מבחינתי שיא שנשבר. מדדה עם דמעות בעיניי, פותחת אותה לרווחה וצועקת כלפיה. "לידיעתך, ליאת באה אליי ולא אלייך, בבקשה תני לה להיכנס ותפסיקי לחפור לה."
ההתלחשויות בניהן מפסיקות ברגע אחד וזה נותן לי מין סיפוק, מין אשליית כוח כזו. היות והדלת נותרת פתוחה(הזמנה בוטה לליאת… ), אני שומעת אותה קוראת מתנצלת. "אני כבר נכנסת, טוב?! אל תכעסי סמדי… חצי דקה."

זה לוקח לפי דעתי לפחות עשר דקות עד שהיא משחררת את בת הערובה שלה…
ליאת סוגרת את הדלת אחריה בזהירות ונותרת לעמוד מביטה בי.
"מה היא כבר אמרה לך המכשפה?"
"היא ביקשה שאני אסיח את דעתך כאילו, עד שאלה בחלוקים הלבנים יגיעו ויקשרו אותך למיטה."
האמת, תשובתה מפתיעה ומצליחה איכשהו לחלץ ממני חיוך מריר. אני לא עונה, ומנסה להקיש את האותיות האחרונות באס אם אס שהתכוונתי לשלוח הרגע לאור.
"זה לה?"
"אהה… שנייה, טוב?"
ליאת מתיישבת על כיסא המחשב וזזה מעט אחורה ומסתובבת סיבובים שלמים בהניפה את שתי רגליה קדימה. פה ושם היא נתקעת בסל הברזל שעומד שם ומכיל פסולת, בעיקר ניירת אבל גם כמה עטיפות כסף עם נמלים, של וופלות שוקולד שנאכלו לאחרונה, היא לא אומרת דבר תוך כדי הסיבובים, רק עוצמת עיניים. אני מרגישה את משב הרוח מהסיבובים האלה ושומעת ברקע בזמן ההקשה את תנופתה, עד שהיא מעיפה את הסל חזק מספיק כדי להפוך אותו על כל תכולתו. "אופס… סליחה." היא מתנצלת בבהלה ומיד עוצרת את ההסתובבות ומתכופפת לאסוף את הפסולת פנימה חזרה. "איחס… מה נסגר איתך אחותי?! יש פה מלא נמלים בפנים…" אני גונבת הצצה ומגלה למעשה שהיא קוראת בעניין רב מתוך איזה דף פוליו מקומט לגמרי. האותיות כתובות בעט כחול, כך זה נראה לי מהמיטה, בכתב יד.
"מה מצאת שם?" היא לא עונה, על פניה לעומת זאת מסתמן ועולה חצי חיוך מסתיר סוד… "לילי, מה זה, נו…?"
"רגע."
"נו, ליאת. מה זה?"
"יו…" היא ממלמלת רבע לי ושלושת רבעי לעצמה. "את קולטת שהבנאדם גמור?"
"מי?" היא לא משיבה לי, רק מנפנפת בחוסר ריכוז במכתב בן כמה הדפים. אני מנסה להיזכר במכתב הכתוב בכתב יד שזרקתי לסל הזה מתישהו, לשווא. מתאמצת ממש בכוח ועדיין כלום. "נו, ליאת… די כבר. ממי המכתב הזה שאת קוראת?"
סוף-סוף היא מסיטה את הנייר ממנה ומתבוננת בי בעניין רב. "סמדר, מותק, אני רוצה לשאול ממש ברצינות. אבל בבקשה תהיי רצינית, טוב?!" אני מישירה מבט לעיניה של לילי ונבהלת מהרצינות המפחידה שהפנים שלה עוטות. "לילי, או שאת אומרת לי ממי זה או שאני לא יודעת מה אני עושה לך כאילו…"
"את רוצה להגיד לי שלא ראית את זה עד עכשיו?" היא פורסת את המכתב למולי בשתי ידיה, אבל מסרבת למסור לי אותו. אני יורדת מהמיטה נאנקת מכאב בדורכי על הרגל, אבל מנסה להתגבר ולחטוף את המכתב המקומט מליאת. אנחנו ממש נאבקות ללא כל עליצות שיכלה להתבקש לאור הנסיבות. "נו די, אני לא צוחקת איתך, ליאת, תני את זה כבר…"
"בבקשה סמדר, אל תקראי, טוב?! תני לי קודם לסיים. כאילו… נו די, זה קריטי."
"מה קריטי כאילו? שאני אחטוף התקף לב? זה קריטי? מה את מסתירה ממני?"
אני מחבקת את ליאת היושבת היטב על הכיסא המסתובב, זרועותיי סביבה בניסיון נואש לחטוף ממנה את המכתב, אבל היא מחזיקה אותו צמוד לגופה ואגרופיה אוחזים בו כאילו היה כאן עניין של חיים או מוות. כמה שניות שנמשכות כמו נצח אנחנו נשארות באותה התנוחה, עד שאני מרפה ומוותרת לה לפי שעה. אני שבה ומטפסת על המיטה, משתרעת עליה בברכיים מקופלות ומשלימה את כתיבת האס אם אס לאור.
"מתה לנשק אותך בכל פינה בגוף המקסים בעל הריח הכי טוב בעולם, ומתגעגעת אלייך כמו לא יודעת מה. תמסרי לניצני המתוקונת שנתראה בטוח מחר. ועד אז מחבקת אותך הכי חזק. נשיקות ממני. סמדר."

"זה מה שאיתמר כתב לך."
"איתמר לא כתב לי כלום."
"את… מתכוונת לעשות משהו בנידון? …כאילו…?"
"ליאת, אני חוזרת ואומרת לך. איתמר לא כתב לי שום מכתב. די לזיין בשכל."
במקום לענות היא קמה מהכיסא, ניגשת ודוחפת לידיי את המכתב. אני תופסת אותו ומעיפה אותו בבת אחת מהידיים והניירות מתפזרים לכל עבר. "אוי… פסיכית אחת. האהבה הזאת באמת טמטמה לך את המוח. למה זה טוב כאילו…?" היא מלקטת את הדפים, מתיישבת חזרה ומאלצת אותי להקשיב.

היי סמדר.
אני יושב פה ומסתכל עלייך ישנה. קשה לי מאוד לראות אותך ככה מבלי להיות מסוגל להצטרף אלייך ולשכב לידך, אבל אם אני יעשה את זה הלך עליי.
סביר מאוד שכשאני יגמור לכתוב את זה אני יהיה בדרך לעשייה של משהו קיצוני, למה אין לי כוח להילחם ברגשות שיש לי אלייך יותר. אני אוהב אותך בטרוף ולחיות בלעדייך ועוד להצטרך לראות אותך בכיתה ובנעורים וכל זה כאילו… זה הרבה יותר ממה שאני מסוגל נראה לי.
לא יודע עד כמה נכון מה שמדברים. את יודעת איך זה… ברגע שמישהו יודע משהו מתחיל כדור שלג כזה להתגלגל ולהתגלגל ולצבור עוד פרטים ועוד פרטים שאני לא רוצה בכלל לחשוב מה מתוכם נכון… כולי צמרמורת רק מלחשוב עלייך עם המורה שלנו. עם האישה במשקפי הדיסטאנס שבגללה לא יהיה לנו רישיונות נהיגה. את יודעת מה? אני אוהב אותך ככה שאין לי שום רצון יותר להמשיך בלעדייך. לא בטוח שתזכי לקרוא את המכתב המפגר הזה שאני כותב כרגע, כי אני בעצמי לא החלטתי למה הוא טוב ולמה אני כותב אותו בכלל. אני יודע רק דבר אחד. אני מסתכל עלייך שוכבת על הצד במיטה, העיניים המקסימות שלך עצומות, את בטח חולמת חלום ואני לא בתוכו ורק זה כשלעצמו כואב וקשה נורא. השיער שלך גולש מהכתפיים ומבצבץ כזה מהשמיכה ומטייל למטה, אני מתמקד שלא לגמרי מבחירה בצוואר שלך שכבר ידע ימים יותר שזופים. לא רואה שם סימנים לנשיקות שכיסיתי אותך בלי שתדעי כי אחרת היית כבר מתעוררת ומסלקת אותי מכאן, לא מבין עד עכשיו למה לסלק אותי מהחיים שלך. את הנשיקה הראשונה אף אחד לא שוכח הרי ואת הנשיקה הראשונה שלך קיבלת ממני, לא מבחורה נשואה ועוד אימא לילדה קטנה. אני לא ישכח בכלל את הנשיקה הזאת כי שום דבר עד אז ומאז לא מתקרב אליה. יו סמדר… יש לי משקל של סלע ענק בבית החזה ומי כמוך יודע כמה קשה לי להוריד אותו מעליי וכמה אני מתקשה לבכות לבד ובטח בנוכחות אנשים… אני באמת לא יכול שלא לשמוע בזיכרון איך את מתנשמת כששתי הרגליים שלך עוטפות את הישבן שלי כמו מלקחיים כאלה, ואני חודר אלייך ושנינו ערומים ממש במיטה הזאת עליה אני עכשיו מסתכל בגעגועים מטריפים ולא יכול ולא מסוגל גם לסלוח לעצמי, על זה שהייתי כזה מטומטם ושהתייחסתי אלייך ככה כמובן מאליו."

שפתי התחתונה ננשכת מחוסר יכולת להאמין לדברים שאני שומעת, גוון קולה של ליאת מאוד מונוטוני ולא מתחלף כשהיא מקריאה. אלפי שאלות מתרוצצות אצלי במוח, איך ומתי וכיצד זה לא הרגשתי ואיך הוא הרשה לעצמו ו… רגע, אולי הוא מתבוסס עכשיו בשלולית הדם של עצמו, או תלוי חס וחלילה ומתנדנד בין שמיים לארץ באיזה מקום…
ליאת לוקחת נשימה ארוכה וחדלה מההקראה לרגע. "את בסדר? להמשיך?"
בעיניים בורקות ומבלי להסתכל אליה אני מנידה בראש.
"את מתנשמת בכבדות ואני דוהר אלייך ואת מבקשת… "
"נו די… תדלגי על זה. לא רוצה לשמוע את התיאורים האלה, טוב?"
היא נעצרת נבוכה ומגמגמת בהסכמה. מפשפשת בעיניה ותרה אחרי המשפט האחרון שמסכם את החוויות המיניות. "טוב, אני ממשיכה מפה ואם נגיע לעוד קטע מיני אני אדלג עוד פעם, או.קי?"
ואני נותנת לה את ברכתי.
"אני יודע שאת מתייחסת בזלזול למצבי הרוח הדרמטיים שלי הרבה פעמים סמדר, יצא לנו המון פעמים לדבר על זה בגלל שהמזל שלי שהוא ממזלות האש ושלך שהוא ממזלות האדמה וכל זה, וכן… כן… ברור לי שאת עכשיו עושה פרצוף של עוד פעם הוא מתחיל עם האסטרולוגיה שלו… מה אני יגיד לך, תמיד בסוף איכשהו אני יוצא צודק. אבל תכלס זה כבר ממש אבל ממש לא משנה כי הפעם נדמה לי שהפסדתי ועוד למחנכת שלנו. עד שהיא תתחיל להיות המחנכת אז אני כבר אצטרף נראה לי לכיתה של חברה כאלה עם כנפיים בכיתה לאוהבים נבגדים בשמיים, אם בכלל ישלחו אותי לגן עדן רק מרחמים אולי על מה שעוללת לי את. נעים לרחם על עצמך כשאין אף אחד אחר שיעשה את זה במקומך…"
ליאת עוצרת את שטף ההקראה ומתבוננת עדיין בנייר כאילו ממשיכה לקרוא לעצמה. "את רוצה לשמוע עד הסוף כאילו… או שנעצור כאן? כי הוא די חוזר על עצמו."
"את יכולה ואפילו מוזמנת להגיע לסוף המכתב." אני עונה.
"… בכל זאת והייתי רוצה שתיקחי טוב מאוד לצומת ליבך סמדר. מה שעשית לי ואני לצערי הגדול מאוד מאמין שעשית לי, רק בגלל כל היחס המתנשא והגועלי שנתת לי בימים האחרונים, לא יעבור לך בשתיקה עכשיו. תדעי לך שעברה לי בראש יותר ממחשבה בלבד, לרצוח אותך ממש פה עכשיו בתוך החדר שלך כשישנת. ראיתי את עצמי לוקח כרית ומכסה את… "
ליאת נשנקת ופתאום פורצת בבכי. אני מתרוממת ממקומי וממהרת לחבק אותה חזק-חזק. כל זה כל כך חזק ממני ורסיסי המילים מהדהדים לתוך המוח שלי וקודחים שם תעלה ארוכה וחדה פנימה. היא ממש ממררת בבכי מרגש וזה סוחט ממני כוחות והעיניים שלי עצמי נוצצות וגוש מעיק מחניק אותי. אני מצטרפת לליאת ושתינו עוטפות אחת את רעותה ובוכות.הבכי משחרר הן מהכאב והן מההפתעה והכי הרבה מהפחד הנוראי של מה שנכתב במכתב על ידי אהוב ליבי עד לפני כך וכך זמן…
"אני מצטערת חמודה, לא יכולה להמשיך לקרוא את זה, כאילו… די! זה יותר מידי בשבילי."
"בטח, בטח. עזבי, אני אמשיך מכאן."
"את רוצה להישאר לבד?"
"לא, לא." אני נחרדת רק מהמחשבה על זה, אבל מבינה את הסיבה לשאלתה. "אני צריכה אותך כאן איתי. השתגעת?!"
בתגובה, היא חולצת סנדלים ועולה ומטפסת על המיטה ומשתרעת ממש צמודה אליי, מגבה אותי בעת קריאת המכתב.
"… לוקח כרית ומכסה את הפנים היפות שלך איתה ולוחץ אותך ומהדק אותך עם הפנים למיטה, בזמן שאת מתעוררת בלי יכולת לעזרה כזה כמו בסרטים הכי אלימים שאת ואני אהבנו לראות פעם יחד. תדעי לך סמדר שלא היה לי בכלל קשה לדמיין איך את זורקת את ידייך לחוצה בפראות כזה מנסה בכל הכוח להיחלץ מהרשעות שקפצה עליי ויודעת שתיכף לא יהיה לך חמצן שיגיע לריאות ואת תמותי. ואני מוכרח להגיד לך בגילוי לב שכשכואבים וזועמים אז המפלצת שמסתתרת בתוך הבנאדם יוצאת החוצה ומשתוללת והכי מסוכן לשחרר אותה אז כי כבר אין יותר שליטה על הנעשה. ואת סמדר, את עשית לי מה שגורם לבני אדם לאבד את זה וללכת עד הסוף המר ולרצוח לא בדם קר בכלל, אלא במה שנקרא בהתלהטות היצרים או משהו דומה. אוף… אין לי אוויר וכבד לי בלב ואין לי כוח להתמודד איתך יותר ועם זה. אז אני מתכוון עכשיו ללכת הכי רחוק שאפשר אבל רק לגבי עצמי. ואת יודעת למה סמדר? כי אני לא רוצה להרוג אותך ולעשות לך את החיים קלים כאילו. לא. אני רוצה שתמשיכי לחיות אבל בייסורי מצפון איומים ונוראים שילכו איתך לקבר. אני מת שכל יום וכל שעה במשך החיים העלובים שלך איתה, תדעי ותזכרי שבגללך אני לא בחיים ושההורים שלי איבדו בן בגללך. ואת אולי אפילו תתאשפזי במקום לחולי נפש כי לא תוכלי לסבול את החיים ככה. זאת הנקמה המתוקה שלי, ועכשיו אני הולך לממש את האיום הזה.
אני לא צריך לכתוב ממי המכתב נכון? זהו."

אני מרימה את עיניי שמזכרת רטובה עודה תלויה בזוויותיה, ולוקחת נשימה ארוכה למדי.
"מה עכשיו? מה נעשה כאילו?"
___________________________________