בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לז

ארוחה זוגית במרינה

קשה לי להגיד שהביקור הזה של ליאת אצלי עשה לי טוב, למעשה, ההיפך הגמור מזה.
מצד אחד אולי זה טוב שמישהו בא ומראה לי את הסיכונים והמגרעות שעלולים לקרות כתוצאה מצעד קיצוני כזה. והכי טוב שזה בא מליאת. בטח הרבה יותר טוב מאשר מההורים שלי, או מהחברים המבוגרים שלהם שראו אותי גודלת להם ממש מתחת לאף. גם כן, אין אף אחד אחר מהחברה, חוץ משון אולי, שהייתי מוכנה להקשיב להם ככה.
מצד שני… טוב, זה די ברור. הצד השני של המטבע כאן, זה ההרגשה המעורבת שדבריה גרמו לי להרגיש. היא הניחה את אלומת האור על המקום הכואב שאותו נמנעתי בכוונה מלבחון.
מכל אלה יוצא שעכשיו אני עדיין לבדי בבית, שרועה על המיטה ההפוכה שלי ודבריה של ליאת מהדהדים לי קשות בתוך הראש. אף פעם בחיים לא הייתי צריכה להתמודד עם כזאת בעיה רצינית וכבדת משקל. כל כך כבדה… שבאמת כואב לי הראש מנשיאת המחשבות המציקות האלה לאורך זמן. בטח לדברים מהסוג הזה התכוונו ההורים שלי וגם מבוגרים אחרים, כשחזרו תמיד על אותה המנטרה: "תביני רק כשתגדלי."
אבל מה אני יכולה כבר לעשות?! כל פעם שהשם 'אור' או שהפנים האלה המלאכיות שלה, צצים ועולים אצלי פנימה, מייד איזו תחושה נהדרת שקשה להסביר אותה במילים, מתפשטת לי במעין מעגלים דמיוניים בבטן, מגרדת באצבעות משי את חדרי הלב העולזים שלי, מרפרפת לי את הגרון כמו מברשת דקיקה ביותר שמחדירים לתוך צוואר הבקבוק, לנקות משם חיידקים וכאלה. ובאופן כללי עושים לי טוב כמו שכלום לא עשה לי עד היום. בטח שלא איתמר… חח… באהה…

"בא לך אולי לאכול איתי צהריים?"
זו לשון ההודעה הכתובה שמופיעה לי על צג הסלולארי, מלווה בצליל קבלת ההודעות ובמספר הפלאפון של אור.
חח… אם בא לי לאכול איתה צהריים? נו באמת… "לא אוכלת עם מכוערות שעשויות להרחיק לי את התיאבון לצמיתות…" אני רושמת ומייד שולחת הלאה את תשובתי אליה.
בתוך הרבה פחות מדקה מגיע המענה ממנה בדמותם של שלושה סמיילים במצבי דיכאון שונים. אחד מתייפח, שני מתייפח עוד יותר וסביבו קווקווים דמויי דמעות, והשלישי דומע ופניו נפולות. וזהו. ללא מילים. ובתוך שניות ספורות מגיע גם הטקסט: "חבל מאוד. לא שאני לא בשלנית שחבל"ז… אבל אני גם מכירה איזה מקום קרוב לכאן שהאוכל בו… טוב. אם את לא… אז לא. חבל."
"רגע. תראי… יש מצבים יוצאים מהכלל…" ואני שולחת. ותשובתה: "אה כן?! כמו?"
"כמו להתיישב מול האישה הכי שבא לי כאילו לטרוף לה את העור שמכסה את כולה… אחרי שכיסיתי אותה מכף הרגל ועד הראש בנשיקות רטובות." אני יורה מהמותן ברגע שאור עונה לשני הצלצולים שהסלולארי שלה השמיע. הס. זו שתיקה שבה אני מסוגלת בקלות רבה להבחין בחיוך המסתמן על פניה, ובמעין אנחת רווחה. יש מצב שהיא לקחה את דבריי ברצינות?! ואם לא… אז למה להיאנח ככה?!
"את זוכרת איפה סוזי חונה?"
"כן, בטח, מתחת לבית שלכם."
"בדיוק. אז ניפגש עוד… רבע שעה בערך? זה מספיק לך להתארגנות?"
"נראה לי שכן. רגע אור… אנחנו הולכות למסעדה ממש? ללבוש משהו בהתאם?"
"איזו מתוקה את… כן. מסעדה. ואני סומכת עלייך שתדעי להתלבש. ביי מתוקה. עשית לי את היום כבר."
"חח… אני עשיתי לך? הצחקת אותי. אז ביי."
במקום אני מנתרת ולא חושבת על התוצאות שזה עלול לגרום לקרסול שלי. כולי אושר אין סופי. יו… לאכול במסעדה רק אני ואור… איזה כייף… יש אלוהים. יש אלוהים.

אני לא מבינה איך אמרתי לה שנראה לי שרבע שעה יספיקו, נפלתי על הראש או מה?! איך רבע שעה יספיקו לי לבחור בגדים?! אין חיה כזאת.
החולצה הזאת לא… זאת גם כן לא, זאת חח… בחיים לא. זאת? כמה זמן? ואוו… נהיה מאוחר. טוב, נניח שהחולצה הזאת תתאים בתנאים הקיימים. מה לובשים ל"דייט ראשון?" ועוד בצהריים?!
עם המכנסיים זה עוד יותר קשה ונשאר לי עוד פחות זמן להתמהמה. במהירות שיא אני עוברת על כל המלתחה… ארוך, קצר, שלושת-רבעי… חדש, ישן, נו… נו… מה לבחור?! כמה זמן נשאר? מה?!? שש וחצי דקות…?
"אור, מותק?!"
"זהו? את כבר מוכנה? איזו אשפית… סמדר…"
"זהו ש…לא. רציתי לבקש תוספת של כמה דקות. אפשר? פליז…"
"חמש?"
"שבע…" ואני עושה פרצוף מתחנן כזה כאילו שהמותק מולי.
"טוב. אבל תשתדלי לעמוד בהן. בסדר? כי אנחנו צריכות לחזור בשעה סבירה להוציא את ניצני מהגן."
"אין בעיה. ביי."
אצה-רצה ובקושי נושמת… בחרתי בגדים, נעליים… שוטפת פנים במהירות, מריצה שחורים לעיניים, טיפה סומק ובושם להרגשה הכללית. זהו.על הדרך אני חוטפת את התיק החום שלי ומוודאת טוב מאוד שהארנק שם ושיש בו כסף, או מינימום הכרטיס שלי בהישג היד. מעכשיו יש לי דקה וקצת להיות ליד הרכב.

מכיוון האגזוז של סוזי כבר עולה ענן עשן קטן וריח של בנזין שרוף, עליו אני חולה, מכסה את אזור מגרש החנייה. ברגע שאני מכניסה את הגוף לתוך הרכב, היא מחייכת מרוצה ממש מעצמה וממני. "איזו הברקה יצאה לי פתאום לצאת לאכול, אה? תגידי שאני משעממת אותך. נו, תגידי! נראה אותך…"
"אנחנו חוגגות משהו? שאני אבין…" אני מחזירה לה.
"חוגגות. חוגגות. ועוד איך חוגגות."
אחרי שחגרנו היא שמה גז ואנחנו עפות מהקיבוץ כשפעמינו-לאשקלון.
לא מבינה עדיין איך זה שהרגשתי לאן פנינו מועדות… בשלב די מוקדם הכיוון נעשה לי ברור-המרינה.
בדיוק מתפנה מקום במגרש החנייה. אור עושה סימן תודה לנהגת שיוצאת רברס ומסמנת לנהג אחר שניסה לגנוב לנו את החנייה, שלא יעז כי אנחנו היינו לפניו. וככה אנחנו חונות לנו ויוצאות מחויכות לאללה לכיוון אזור המסעדות. "תגידי, מהממת. איך את עם דגים ומאכלי ים?"
"אוהבת. יו… איזו מאמי את. אנחנו נאכל דגים? באמת?" אורי מהנהנת בראש בסיפוק גדול. ואז אני נזכרת שדגים וכאלה זה עסק די יקר… "תעשי לי טובה. אף מילה, טוב?!"
"אבל אור…"
"שש… אף מילה. נסתדר כבר. היום אני ופעם הבאה את." רק מזה שהיא אמרה 'בפעם הבאה' כבר הרגשתי כאילו הרגע זרם בגרוני שלוק של יין חמצמץ ומערפל מוחות… משהו קטן וטוב. טוב מאוד אפילו.
חוץ מזה, הגיע הזמן שתהיה לי כבר סיבה להשתמש בתוכנית החיסכון שההורים עשו לי פעם בתקופת הדינוזאורים או משהו כזה. למרות שאבא בטח ינסה לשכנע אותי לא לפתוח עד אחרי שיהיה לי שמונה-עשרה, אני יודעת שכבר יכולתי לפתוח אותה מבחינת מועד הפירעון או איך שלא קוראים לזה בשפת הבנקים וכאלה.

ליד המים קשורות המון יאכטות בחבלים עבים מאוד.
ריח ים חריף במיוחד ואני, שתמיד אהבתי ים גם ככה, מחליטה בליבי שהיום הזה הולך להיות לי חקוק על מכסה הלב באותיות נצח. גונבת הצצה בבחורה המדהימה שמהלכת באצילות מלכותית בסמוך אליי ואוהבת אותה, עד שבא לדמעות לצאת ולרדת על האף ואל השפתיים… "היי… סמדר ממי… למה נדמה לי שאת בוכה?! את בוכה? באמת?!" היא מושיטה אצבע ומלקטת אליה את הדמעות הראשונות, ומחייכת במבוכה. אני נושכת שפתיי ונמשכת אליה ולא מעניין אותי כלום אם מישהו יראה או מה… אני נותנת לה כזאת נשיקה עסיסית וארוטית שקשה להתנתק. הלב דופק חזק. זה גדול עליי וזה משום-מה משעשע קלות את אור. "עכשיו אני גם בטוחה שההחלטה לצאת לאכול הייתה שווה. רק בשביל נשיקה כזאת אני מוכנה לבוא כל יום."
"חח… מה?! מבחינתי כאילו… לנשק אותך ככה גם בבית עם ארוחה צנועה של עלי חסה וצנונית קצוצה…" נרגעות קצת ואור נוטלת את כף ידי בשלה ומובילה אותי בבטחה כנראה למסעדה שהיא כבר מכירה מראש.

"כאן הייתי כבר פעמיים, המסעדה הזו כבשה אותי ממש. את רוצה שננסה אותה, או שאת רוצה לראות עוד?" אני בתגובה מעיפה כזה מבט כללי על המקום ונראה לי די נעים בפנים. "ממי, אם את אהבת, גם אני אוהב."
אנחנו נכנסות פנימה לעומק המקום וקריר ונעים בפנים.
מתיישבות בשולחן זוגי כייפי לאללה, המקום כלל לא הומה אנשים וזה נהדר מבחינתנו. אור, כאילו קוראת את המחשבות שלי. "אל תטעי מותק. כשאנחנו היינו כאן בערב, לא היה מקום אחד פנוי בשום פינה של המסעדה. אנשים מלא חיכו בחוץ."
"מה?! והזמנתם מראש מקום?"
"לא. האמת, היה לנו כנראה מזל אותו ערב. הגענו ממש כשאיזו משפחה קמה, ובחוץ התחיל התור אחרינו. אגב, ניצן היא זאת שבקשה להיכנס דווקא הנה."
"וואלה? מה, לא יצאתם לארוחה רומנטית לאור הנרות…?"
"חח… הגזמת. ארוחה רומנטית עם גידי?! זה לנחול כשלון מראש."
"אז הבאתם את ניצי שתחזיק לכם את הנר…"
"בלעדיה לא הייתי מגיעה. אשכרה תודות לה נהניתי פה."
"רגע… ואת באה להגיד לי שניצני אוכלת דגים בגילה?"
"בטח. כמו שאת רואה את הקטנה, היא מבינה במאכלי ים יותר טוב מהרבה מבוגרים שאני מכירה. זה הגיע תודות לשנינו. גם ממני אבל יותר מגידי. תנסי אותה בבית. תראי בעצמך."
"סבבה. אני אבחן אותה, אל דאגה." כמו שאני מסיימת את המשפט ניגשת אלינו צעירה בדיכאון כרוני עם התפריטים. היא מניחה אותם על השולחן ואפילו לא טורחת להציץ בנו. אור מביטה בי ומחייכת במבוכה כאילו שהיא נתפסה על חם באיזה פשע… שנייה אחרי שהדיכאונית נכנסת למטבח המסעדה, היא טורחת להסביר את עצמה. "טוב… על זה אני חייבת לומר שקצת התאכזבתי. השרות פה לא משהו כמו ששמת לב."
"חח… מה, את מכירה אותה?"
"למזלי, לא מהניסיון. הסתכלנו על איך שהיא מלצרה לשולחן השכן. אסון…"
"טוב לדעת." אני מחייכת בעיקום פה. "עכשיו האסון נחת אצלנו…"
"מה זה משנה, מותק? אנחנו הרי לא זקוקות לאף אחד כשיש לנו אחת את השנייה, נכון?!"
רק אחרי כמה רגעים אנחנו מתפנות להבחין איך מסתכלים עלינו האנשים המעטים במקום. כשהתקרבתי אליה מאוהבת עם הכיסא, כדי שאוכל לפגוש את הפנים היפות האלה עם ניחוח הבושם המטריף שעלה מצווארה, לא עניין אותי משום דבר בכלל. בלי לחכות כבר היינו בלב ליבה של צרפתית רטובה ומעט רעשנית… ושימותו כל המלצריות האנטיפתיות בעולם המסעדנות כולו…
בסך הכול היו איזה ארבעה שולחנות פעילים, חוץ מאיתנו, בתוך המסעדה. בשולחן בהתחלה היו שלושה גברים כזה בשנות השלושים, שנראו משועשעים. טוב… בטח סיפקנו להם חומר פורנוגראפי לדבר עליו עכשיו. במקרה העדין זה לדבר… לידם די קרוב, ישבו זוג מבוגרים אשכנזים נורא. קצת נראו אפילו לא ישראלים. יכולתי כמעט לנחש מה הגברת הדוחה אמרה לבעלה שנראה כלא מעז להמרות את פיה. רחוק מאלה, ליד החלון במקביל לנו ישבו, מה שנראה כמו משפחה עם שלושה ילדים. ברור שהילדים גיחכו והביכו את ההורים כמצופה. אחר כך האבא המשיך לתקוע מבט לכיוון שלנו, מציץ לסירוגין פעם אלינו פעם לאשתו ולילדים, זז בכיסא שלו כל פעם שתקענו בו מבט חזרה. בסוף אני רציתי לקבור את עצמי רק לשנייה, כשאור ניגשה אליהם לשולחן ואמרה לו מפורשות שהוא יותר ממוזמן להפסיק להסתכל עלינו. והתפתח איזה וויכוח קצר בינה לבין אשתו שמה-זה נבלה את הפה שלה… הם לא היו "אשכנזים" זה בטוח.
מאחורינו ישב עוד זוג, איש ואישה צעירים שממש לא שמו לב אלינו. יחי האהבה.
אחרי שאני חזרתי עם כיסאי למקומי הטבעי בשולחן, נתתי מבט על עיצוב המקום מבפנים לראשונה. די אהבתי, האמת. חיטובי עץ וגילופים אמנותיים ייצגו את מעקה המסעדה שחלף לאורכה, בצבע בוק בהיר. השולחנות היו בכל מיני צורות. פתאום אני מבחינה שגם השולחן שאנחנו יושבות בו, הצורה הכללית שלו היא של דג. כל שולחן אופיין בדג אחר. מדהים בהחלט. זה תפס את העין שלי ולא הרפה. שולחן-שולחן עברו עיניי וסקרו ובחנו את ה"דגים" השונים. החלוקה לאזורים השונים גם היא נעשתה בחוכמה ובנתינת חופש מרחב לסועדים. אנחנו ישבנו בחלקו האחורי של האזור המורחב, האולם המרכזי מה שנקרא.
בחנתי את צורות התאורה השונות, דבר שבדרך כלל הוא מהראשונים לתפוס אותי במקום חדש. כאן גיליתי ניאונים די משעממים וארוכים ונטולי ייחוד. רק, שליד כל שולחן על הקיר-עץ, בצבצה מנורה כאילו אישית, משהו שבחלקם מזכיר אפילו עששיות כאלו… שבטח דולקים ומתגברים את התאורה המרכזית. או שלהיפך, יוצרים אווירה אינטימית רומנטית.

"את יודעת כבר מה לקחת?" היא שואלת פתאום ומעירה אותי ממסע השוטטות של עיניי ברחבי המסעדה.
"ממש לא. עוד לא הספקתי להציץ בפנים." פותחת ישר את התפריט, מסוגנן וצבעוני וכל הכבוד לגרפיקאים… אבל ממראות בלבד לא נהיים שבעים. המבט רץ לו בין המנות הראשונות לשתייה, למרקים ולסלטים… מתעמק במתאבנים לרגע ואז צולל לעומקי המנות העיקריות ולתוספות שלצידם. יו… איזו סחרחורת… כל כך הרבה דברים טעימים שנראים חבל"ז. יש להם כאן לא רק דגים ומאכלי ים אלא גם בשר אדום על שלל גווניו. חשבתי שיהיה לי קל… אז חשבתי. "עד כמה את רעבה?" היא שואלת בעניין.
"נראה לי שאני גוועת… לא שמתי לב עד שהצצתי לתפריט. ואת?"
"אני רעבה. מאוד רעבה" היא מחייכת. ופתאום מוסיפה "תראי, המלצרית הולכת. היא גמרה לעבוד."
"תודה לאל באמת…" אני עונה לה ורואה כיצד הצעירה הדיכאונית פושטת את הסינר מעליה ומושיטה את ידה לתיקה האישי שהניחה בסמוך. במקומה נכנס לעבודה עכשיו בחור עם שיער ארוך אסוף לקוקו, חזה רחב וקוביות בבטן שבולטות למרחוק. אור מביטה בי ומחייכת ואני משיבה לה חיוך, ולמרבה הפלא גם המלצרים מביטים בנו בעצמם והיא מסבירה לו שאנחנו כנראה ממתינות לו. שתינו עוקבות במבטים אחרי הבחור כשהוא מסיים לקשור את הסינר למותניו ונכנס למטבח מבעד לדלתות הנפתחות בדחיפה. הצעירה כבר נעלמת החוצה והופכת היסטוריה בכל הקשור אלינו.
בא לי בשר או דגים? או אולי פירות ים בכלל? וסלט בא לי? איזו שאלה. אבל מרק לא. זה כבר יותר מידי… "שלום לכן. תרצו להזמין?" בבת אחת אני מרימה את מבטי ונתקלת בחיוך המרענן שמחכה לקחת את ההזמנות מאיתנו. אור מציצה לראות את תגובתי ואני משדרת לה להתחיל. היא שואלת עם העיניים אם אני בטוחה, ואני משיבה בביטחון. "אני אקח בבקשה טרטר טונה אדומה להתחלה, סלט פפאיה לצידו." הבחור מהנהן באדיבות ורושם כל דבר בפנקס שלו. "כן, ומה בתור מנה עיקרית?"
"לברק שלם אפוי בתנור בבקשה."
"בחירה מצוינת. זה בא עם שיני שום ועשבי תיבול טבולים ביין לבן. את מודעת לזה, נכון?"
אני מקשיבה להזמנה של אורי ומזילה ריר רק מלשמוע… כמעט שרויה בקיפאון. היא מהנהנת בוודאות למלצר שלנו ומוסיפה, תוך כדי עיון בתפריט. "כרגע אני לא רוצה להזמין קינוח, אני אשאיר את ההחלטה לסוף."
"או.קי. ומה הגברת רוצה לשתות?"
"אני אבקש כוס לימונדה גדולה מקוררת, עם אפשרות לקוביות קרח בצד."
בא הרגע הגדול.אני לוקחת אוויר…
"טוב… אז ככה… אני רוצה את סלט הקיסר עם השרימפס ואני מבקשת אותו בתוספת של שבלולי עוף ופירורי לחם." בהצצה חשדנית לכיוונה של אור, אני מגלה את החיוך מלא ההשתוממות שלה…
"למנה ראשונה בבקשה, תביא לי שיפוד שרימפס על הגריל עם מקלות זוקיני ברום-ובפירות ים."
"רשמתי. ומנה עיקרית?"
"אז זהו ש… כאן אני ממש מתלבטת."
"בואי תפרטי את ההתלבטות ואני אנסה לייעץ כמה שאוכל."
"סבבה. אני מתלבטת קודם בין מנה בשרית לדג או לפירות ים."
"או.קי. שאלה של כסף עומדת על הפרק?"
"בשום פנים ואופן לא. מה שהיא תבחר הולך." ממהרת אור לחסום אותי…
"תראי, אני מניח שבעצם ההחלטה שלך להיכנס למסעדת דגים לקחת בחשבון שאולי לא תראי כאן בשר בכלל. אני צודק עד כאן?" אני מהנהנת בהיסוס. "ואיך את עם דגים? מכירה? זורמת?"
"מכירה. די."
"אז בואי… אני יכול להציע לך מנה מצוינת. פילה דניס מבושל אחלה… טיפה חריף אמנם אבל שווה. הוא מגיע על מצע פירה ברוטב עגבניות מיובשות ולימונים כבושים."
"יו… נשמע מה-זה טוב… אפשר עוד הצעה?"
"בהחלט. את יכולה להזמין נתח סלמון מכובד על מצע של אורז צהוב ושלושה סוגי גבינות. איך זה?" אני מהנהנת מבולבלת עוד יותר. ואז הוא ממשיך. "יש לנו משהו שנקרא 'דואט דניס ושרימפס' ואני חושב שזה הפתרון להתלבטות שלך. זו מנה שמשלבת דג דניס עם פירות ים, השרימפס כמובן."
"כן. זה נשמע לי אחלה באמת. רק… הייתי רוצה לדעת איך הוא מוגש, טוב?"
"אין בעיה בכלל." הוא מחייך. לי פתאום חולפת מחשבה, איך הפוצית ההיא הייתה מגיבה לנדנוד שלי. ברור שלא הייתה לה הסבלנות שיש לו. "אז ככה… ה 'דואט' מוגש בשמנת ועגבניות מיובשות ברוטב בלסמי עם נגיעות עירית על גלים של פירה תפוחי אדמה מושחם. נשמע טוב?"
"זהו זה. הקץ לחפירות! את המנה הזאת אני מזמינה. על כל מרכיביה שאני כבר לא זוכרת אותם…"
"דואט? לזה התכוונת, נכון?" אני עושה לו כן החלטתי עם הראש לפני שאתחרט. "ומה תרצי לשתות?"
האמת שקצת בא לי כוס יין, אבל לא בא לי לבאס את אור שצריכה לנהוג ובגלל זה לא הזמינה אלכוהול.
"תפוזים גדול בבקשה. אפשר עם פלחי תפוזים על שפת הכוס ועם קש?"
"אין שום בעיה בכלל. קינוח?"
"לא. אני בוחרת להזמין אותו בסוף גם כן."
"קחו את הזמן גבירותיי. אני אשאיר לכן את התפריטים על השולחן שתוכלנה להחליט מה להזמין בזמנכן החופשי." הוא מחייך חיוך נעים, משיב את הפנקס והעט לנרתיק שלמותניו ונעלם.

אחרי שחפרתי וחפרתי למלצר המסכן והתעמקתי ברזי המנות שיש פה, ובמילים אחרות חשבתי בעיקר על אוכל ואוכל ועוד קצת אוכל… הבטן תיכף תידבק לגב. "יפה לך ההתעמקות… ואיך שנקבת במונחים המקצועיים… כולי השראה, ממי."
"כן… ממש… הלוואי שהייתי שולפת כמוך את הבחירות שלי. ישר את ידעת מה את רוצה."
"אחרי פעמיים פה גם את תהיי יותר מנוסה. תאמיני לי." היא אומרת ולוקחת את ידיי אליה לנשק אותן, אבל נרתעת פתאום לאחור כשהבחור מופיע לנו משום מקום, מניח לשתינו מפיות גדולות וסכו"ם ונראה נבוך-משהו.
אחרי שאנחנו שוב לבד בשולחן, לוקחת אור את ידיי חזרה אליה ומתבוננת ישר לעיניי ולא אומרת כלום.
"…מה?! תגידי כבר. את הורגת אותי לאט אבל בטוח."
"זה בולט שאני שומרת סוד ממך?" היא שואלת בממזריות כזו.
"לא… בכלל לא. לגמרי ולחלוטין לא…"
"או.קי. או.קי. הבנתי אותך. די. יש לי משהו מאוד חשוב להגיד לך."
"אני מחכה…"
"לא. לא עכשיו. רק כשנאכל את הקינוח."
"אהה… אז זה משהו טוב… כאילו… מתוק כמו מוס לדוגמא?"
"לדוגמא…" היא מחייכת.
"סבבה. איזה כייף לחכות לזה ביחד עם הקינוח…"
"זה… זאת בשורה שתשנה את כל החרדות שלנו המשותפות." אור מחייכת כזה חיוך יפה שאני ממש נמסה לה על הכיסא. ידיי עודן בידיה כשסימן שאלה גדול מרחף מעליי. סימן שאלה טוב לשם שינוי.
_____________________________________________________________