בזמן שחיכיתי לליאת פרק לו

כל מיני ביקורים

גוש הפרווה המדובלל, עליז ושמח כהרגלו מקבל את פניי בבית והוא לבדו שם. אפילו ירון איננו לשמחתי הרבה, ליתר ביטחון הצצתי לתוך החדר שלו ומצאתי שהשאיר את מערכת הסטריאו שלו דלוקה, כיביתי אותה כמובן ואז שלפתי מהמקרר עוגת תפוחים הורסת, חתכתי פרוסה לי ופרוסה לו והתיישבתי לי בפינת האוכל. חג' עומד על שתי רגליו האחוריות כדי לקבל את העוגה שלו, ופתאום אני לא יכולה שלא לחשוב על גידי חרוב… תוך שנייה פורצת בצחוק כזה שאפילו הוא נמנע בהתחלה מלהתנפל על הפרוסה, ומביט בי סקרן ומניע את ראשו מצד לצד, כשהאוזניים השמוטות הצידה משוות לו מראה דבילי שקורע אותי מצחוק עוד יותר.
ברגע ההוא שבו נטשתי את זירת הקרב העתידה לבוא, ככה לפחות הרגשתי שיקרה, היה נדמה שזה הולך להיות מצבו של האיש הבוגדני והמגעיל שהאישה המקסימה שלי סבלה איתו עד היום. ראיתי בדמיוני איך היא מצביעה עם האצבע לכיוון הדלת, והוא נעמד כמו כלבלב מתחנן על שתיים עם הלשון בחוץ ומתייפח. "תני לי להישאר… תני לי להישאר…"
שקועה בהרהורים על מה שקרה אתמול בבניין 'הנעורים' ואיך הכול רץ לי בהיסטריה בראש, ועל זה שהבנתי שאין לי שום ברירה ואני חייבת לספר לה בהקדם, כדי שלא יישארו דברים כאלה שאני יודעת ולא אומרת לה. הרי לא הייתי מסוגלת לרגע אחד להשלים עם מצב כזה… ישר הלב אמר: לכי אליה ותגידי לה הכול שתדע ותחליט בעצמה איך להתנהג. וגם על כל מה שקרה אצל אורי המתוקה כשהגעתי, על הנגיעות האינטימיות שלה שנמצאות כמעט בכל דבר ודבר בבית. ועל ההשתפכות שלי בחדר של ניצני בנוגע לתינוק. פתאום הבליחה לי מחשבה שאולי אמרתי משהו אחד יותר מידי… מה, אני בסך הכול נערה בת טיפש-עשרה… מה תינוק מה?!? רגע… אבל מדובר במישהי שאני אוהבת ממש ורוצה ממש להעניק לה תינוק משלי. ומהחדר של ניצני למיטה ולכל העניינים שכבר התגלגלו כשאני כועסת על עצמי. באיזו זכות אני מתחרמנת איתה וכמעט מפשיטה אותה מהחלוק המגרה (אוח… כמה מגרה… אלוהים ישמור… ), כשבראש יושבת לי אינפורמציה קריטית לגביה שאני לא חושפת…
דפיקות נחושות בדלת ונביחותיו של חג' המכשכש בזנבו ביתר שאת, מנתקות אותי מקו המחשבה.
אוי לא… בדלת עומד איתמר. הוא לא ממתין שאשאל אותו מי ומה, אלא דוחף קלות את הדלת ונכנס ומפגין קשיחות מרתיעה.
"בכלל לא הגזמת כאילו…"
איתמר מפחיד אותי. דווקא השתיקה שלו מכניסה לי חשש קטן ללב, כשהוא נכנס ופונה לחדרי הבית ובזהירות בודק אם אני לבדי כאן. העיניים שלו נוצצות, פעם ראשונה הוא בא להגיד משהו, כמעט אומר ועוצר וממשיך לסתום. רק עם עיניו הוא צועק עליי. הוא ממשיך ביוזמתו האישית לבדוק את חדרי הבית כולם וזה הולך ומעצבן אותי ממש. "תגיד לי, מה אתה חושב שאתה עושה? יש לך מה להגיד לי? תגיד כבר."
"אני יודע."
"מה אתה יודע?"
"אני יודע מה עשית."
"מה עשיתי? מתי? מה?"
"הלכת וסיפרת לה על התמונות."
הוא נועץ בי מבט זועם ומסוכן. אני בהלם, ממש בהלם. לא יודעת איך להגיב… "אל תנסי להכחיש, אני יודע בוודאות שזה בא ממך."
"טוב, אז מה אתה רוצה ממני עכשיו? אם אתה כל כך בטוח בעצמך אז… אז יופי לך. אז אתה יודע."
"מה יופי מה?! את מפגרת או מה?"
"איתמר. תעוף מפה לפני שאני… לא יודעת מה. אני …"
"מה? תצרחי אונס-אונס? זה לא יעבוד לך פעם שנייה."
"לא, אני לא אצרח אונס-אונס. אני פשוט אתקשר למזכירות ואגיד להם שיש לי בבית פורץ. פשוט צא. עוף!"
"איך את מסוגלת לעשות את זה? זה היה גם בשבילך."
"איתמר… תעשה לי טובה י דפוק אחד… אני לא ביקשתי ממך שתעשה בשבילי כלום. אני ילדה גדולה ויכולה לדאוג לעצמי. ואתה חושב שחבר'ה אחרים כן רצו את זה?!"
"בטח את תגידי לי עכשיו שלא… מה את בכלל מבינה? את הרי לגמרי לא אובייקטיבית."
"אתה יודע מה? אולי אני לא. וסבבה לי שאני לא אובייקטיבית. מקנא? יופי לך."
"מקנא…? מקנא…? מה זה קשור עכשיו? מה את ילדה דבילית?"
"איתמר, די. אני באמת מבקשת שתצא מהבית שלי. לא בא לי על השיחה הזאת."
"אז את לא רוצה לדעת איך זה שאני יודע?"
"זה משנה משהו? אתה תספר לי בכוח הרי…"
לדאבוני הרב הוא לוקח את דבריי ברצינות יתרה, גורר כיסא והופך אותו עם המשענת איליו ומתיישב בהפגנתיות. בידו הוא עושה לי תנועה של הזמנה לעשות כמוהו. "לא תודה." אני עונה. "אני מעדיפה לעמוד."
"את יודעת מאיפה אני מגיע עכשיו? מהבית של האהובה שלך." הוא ממש מת שאני אצא מדעתי בטרוף ואצרח עליו ואשרוט אותו בציפורניי. לא שלא בא לי לצרוח עליו ולשרוט לו את הפנים הדוחות שלו, אלא שעוד יותר בא לי לא לתת לו את העונג הזה. "ותנחשי את מי ראיתי יוצאת משם?"
"את מי ראית יוצאת משם?"
"אותך."
"ואוו… ממש קייס רציני ללכת איתו למשפט… ראית אותי יוצאת מהבית שלה והחלטת שגיליתי לה הכול, אהה…?"
איתמר פוצח בצחוק מרושע כזה. "ידעתי. ידעתי שתיפלי למלכודת הזאת. מה את חושבת, שלא שמעתי את השיחה אחרי שהלכת?"
"אם ראית אותי הולכת אז אתה יודע כאילו… שאין לי מושג על מה אתה מדבר."
"נכון, אני יודע. אבל בדיוק בשביל זה אני כאן."
משהו בי נלחם ואני מסתגרת בעצמי. "אני ממש לא מעוניינת להקשיב. אני רוצה שתלך."
"לא הולך מכאן עד שתשמעי כל מה שיש לי להגיד לך." הוא תוקע בי מבט חודר ומאיים ומרתיע אותי. אני סותמת לרגע כדי לחשוב איך יוצאים מזה. "ואחר כך אתה מבטיח ללכת?"
"כן. ואני אצא רק אחרי שתשמעי את דעתי."
אני חושבת כמה שניות ואז בלית ברירה גם אני לוקחת כיסא ומתיישבת. חג' רואה בזה משהו טוב וקם מרבצו מכשכש שוב בזנבו, ומתיישב פרקדן בין שנינו. איתמר, ברוב דחייתו, שולח יד ללטף אותו. אני רוצה לגעור בו אבל עוצרת את עצמי מלרדת עד כדי כך נמוך. אחרי הכול… מה הוא מבין המסכן? למה הוא צריך להינזף? הרי הוא מכיר את איתמר מימים אחרים לגמרי.
"באתי אליהם כדי לחפש את בעלה וכדי לדבר איתו על התמונות. רציתי לראות אם משהו התקדם ולהלחיץ אותו קצת."
"באמצע היום? מה פתאום חיפשת אותו בבית?"
"אמרו לי במפעל שהוא הלך הביתה חולה."
"נניח."
"זהו, אז באתי ונעמדתי כזה בחוץ ליד הקיר מבלי שיראו אותי ואז פתאום את יצאת. נבהלתי נורא ומה זה… עוד רגע הייתי עף במדרגות."
"נו… איתמר. תחסוך את השטויות מסביב." אני חסרת סבלנות שיעוף כבר. "תגיע לתכלס."
"בקיצור, לא עלית עליי למזלי וחיכיתי שתיעלמי ואז התקרבתי והם התחילו לצעוק אחד על השנייה ומה זה לנבל את הפיות… האמת? הייתי קצת בהלם. בכל זאת… המחנכת כאילו…"
"מה?! ואור בכתה? שמעת אותה בוכה?" אני לא מתאפקת.
"איזה בכתה, איזה… אם כבר מישהו בכה שם זה הוא לא היא."
"ישששששששש…." אני שואגת וממש לא אכפת לי מה הוא יגיד. להיפך… פניו כמובן מרצינות מעלבון.
"חלק מהדיבורים הבנתי וחלק לא ופתאום הוא יצא מהבית מבואס רצח עם תרמיל צד. נצמדתי לקיר וקצת נבהלתי שלא יתפוס אותי שם."
"שזה די בצדק כאילו… לא?!"
"מה?"
"שהרגשת ככה. מה אתה מציץ להם הביתה? תראה לאיזו רמה הגעת."
"טוב, את אל תעבירי נושא עכשיו. שנינו יודעים שזה לא העניין." וכדי שלא אנצל באמת את המומנטום לסטות מהעניין עצמו, הוא ממשיך מייד בתיאור. "ראיתי אותו ניגש לרכב שלו, עומד בהתחלה ומרוכז במשהו, אחר כך הוא פתאום הביא מכה חזקה על הגג של המכונית עצבני כזה. אחריה עוד מכה ועוד אחת. אני, האמת, ברגע הזה כל מה שרציתי היה להסתלק משם כמה שיותר מהר. פחדתי ממנו כמו שהוא היה נראה, וגם כבר נראה לי שכל הקלף שהיה לי ביד לא היה שווה תודות לך." פה הוא עוצר ותוקע בי מבט עצבני. ואז ממשיך. "הסתובבתי לי ללכת כשהוא היה באוטו והייתי בטוח שיצליח לי, עד שפתאום הוא קורא לי.'אתה! היי אתה, עצור!' עצרתי ואז הוא בא עם האוטו והתקרב אליי. 'מה אתה עושה פה?' הוא שאל. 'סתם. הולך לאן שהו.' עניתי לו. 'היית בבית שלי? באת כדי להמשיך לסחוט אותי?' 'מה פתאום… נשבע לך שעברתי במקרה.' 'טוב תקשיב י צואה… אל תדבר איתי יותר מילה אחת. שמעת? אשתי כבר יודעת ממילא מהתמונות שלכם, ואני, במצב שלי כרגע מסוגל לפרק אותך לחתיכות. אז תתרחק מפה ושאני לא אשמע ממך בחיים. דיר בלק אם התמונות מגיעות למישהו. שמעת? אחרת אתה מת.'
לא עניתי לו כלום." המשיך איתמר. "השפלתי את המבט ונתתי לו להגיד את המילה האחרונה ואז הוא נתן גז ועבר אותי ונעלם, והנה אני כאן אצלך."
אני יכולה לשאול את איתמר מאיפה לו שדווקא אני סיפרתי, אבל זה כבר די מיותר.
"יופי. סיפרת לי ועכשיו אני יודעת איך אתה יודע. עכשיו תמלא את החלק שלך בהסכם."
"זאת אומרת שאת מודה?"
"לא מודה ולא לא מודה. העיקר שתלך כבר."
"קודם תודי."
"איתמר… אני מזהירה אותך."
"בת זונה סמדר. זה מה שאת. חכי שכולם ישמעו. חכי." ברגע הזה אני שולפת את הנייד מכיס המכנסיים במטרה ברורה לחייג ולבקש ממישהו, לא משנה כבר ממי, שיבוא לעזור לי. כמו שאיתמר קם מהכיסא אני קולטת שיש לי הודעת אס אם אס כתובה.
"סמדר, מותק. קבלי בבקשה! גידי עזב את הבית. הללויה…
אוהבת אותך. תחזרי אליי."
ברור שקריאת האס אם אס הזה מרגיעה אותי קצת. היא לא מפתיעה אותי במיוחד, כי ממילא אור הבטיחה שתעיף אותו וגם עכשיו מה שהדביל סיפר… ובכל זאת עולה לי חיוך גדול על השפתיים. אני מרגישה ניצחון גדול של שתינו פתאום, על שני ה… אפילו המילה גברים לא מתאימה פה, כי גברים הם בפירוש לא. לא זה וגם לא זה. גברים אמיתיים לא היו מתנהגים כמו ששני המניאקים האלה מתנהגים. אני פשוט מנשקת את צג המכשיר שלאחרונה החל כבר להתרגל איכשהו לטעם השפתיים שלי. "אתה עוד כאן? חשבתי שהתנדפת כמו האוויר." אני אומרת לו בראותי אותו מסתכל בקנאה גלויה לעין. "רק עוד דבר אחד. אני אעשה את הכול להרוס את שתיכן. תאמיני לי, הכול."
"אני מאמינה. אין לי ספק בכלל שתעשה את זה, אבל זה ייעשה מחוץ לבית שלי."
אחרי הדברים האלה הוא יוצא מהבית.
כמו שהדלת נפתחת ונסגרת בסערה אחריו, אני קולטת קולות ילדים והמולה ו"רגע אחד ילדים, אף אחד לא נכנס לפני שאנחנו דופקים על הדלת." מייד אחרי קריאתה זו של דינה, נשמעות מספר דפיקות מכל מיני אצבעות קטנטנות.
ראשה של אורית הקטנה מציץ ראשון מבעד לדלת והיא מחייכת. הדלת נפתחת עוד והילדים הקטנים קצת מתביישים ושותקים, וכשדינה נכנסת כולם כבר בפנים. "מה אומרים לסמדר? של… כולם יחד. שלום סמדר." המקהלה מגמגמת אבל השלום נאמר. הנה יותם והנה אסף, הנה רז וגם אורית שנכנסה ראשונה, הנה מוני ונורית וכלנית ו… הנה היא נחבאת לכלים. דווקא ניצני מסרבת לצאת מאחורי רגליה של דינה.
אני קמה מהכיסא וניגשת אליה בחיוך והיא מתחפרת ומתחפרת מאחורי דינה. "מישהו מכם ראה אולי את ניצן?" אני שואלת. חלק מחייכים ויותם מצביע.
"ניצן כאן. ניצן כאן. היא מתביישת לצאת."
"סמדר, מה קרה לך ברגל?" שואלת אורית וניגשת ורוצה להצביע על התחבושת אבל אין כזו כרגע.
"נפצעתי בתאונה. פגע בי לא בכוונה גליל פלסטיק."
"כולנו היינו במפעל וראינו, נכון?" שואלת אותם דינה. המקהלה המגומגמת עונה, מי בקול ומי בתנועה.
"סמדר, אם… סמדר… נכון שכבר לא כואב לך כל כך?" שואלת פתאום ניצני מהמחבוא.
"אוי… הנה היא, הגברת הנחבאת לכלים…" אני קוראת ומדגדגת אותה בבטן. היא כמובן צוחקת.
"אם… אימא שלי, אמרה לי ש… שאת עוד לא כל כך בריאה. רק קצת בריאה."
"כל הכבוד לאימא שלך שיודעת הכול." ושלא בקול אני מוסיפה: ושגם שווה את הכול…
"מי רוצה לתת לסמדר החמודה והגיבורה את המתנה שהבאנו?" כולם רוצים. "טוב. אז בואו תחזיקו ביחד במתנה ותתנו לה!"
ערימה של ידיים קטנות בכל מיני גוונים, אוחזת במתנה עטופה נייר עטיפה אדום בוהק, קשורה במרכזה בסרט צלופן תכלת מסתלסל, קרבה ומושטת אליי.
"ואוו… איזה יופי. תודה רבה גדולה לכולם." והנשיקות מגיעות לכל קצווי הסלון ולכל הלחיים. אלה הקרבות כדי לעזור וגם אלה המנסות לחמוק באלגנטיות.
פתאום חג' נכנס בסערה פנימה הביתה והוא עליז ביותר ונובח, וזנבו מכה חזק בחלק מהילדים. יש מי שבוכה ונבהלת ויש הצוהלים לכבודו. "אם… אני מכירה אותו. קוראים לו חדורת החפץ."
"לא נכון ולא נכון." קורא מוני. "קוראים לו מלפפון חמוץ פלוץ…"
"הנה מתחילות השטויות של אדון מוני הנכבד." מכריזה דינה וקורצת לי.
"לא קוראים לו ככה בכלל. אם… קוראים לו חדורת החפץ."
"לא קוראים לו ככה ולא ככה. אולי סמדר תגיד לנו איך קוראים לו וזהו?" מחליטה דינה לעשות סדר בבלגאן. "השם שלו הוא חגורת הנפץ. ניצן באמת הייתה הכי קרובה." אני מסכמת.
אחר כך אני מחלקת להם מיץ ומוציאה גם עוגיות, חרף מחאותיה הנמרצות של המטפלת הראשית. הילדים כמובן מתנפלים בשמחה ומחסלים בתוך כמה רגעים את כל הצלחת, ואני גם פותחת בקבוק שתייה נוסף מהמקרר. וכשזה מסתיים, הם נפרדים ממני לשלום. לא לפני שרז וכלנית ממש מפתיעים אותי ומביאים לי חבילה של ציורים שכולם ציירו בגן, ואליהם מצורפות ברכות החלמה מהירה ומלאה, שכל ילד ביקש לאחל ודינה רשמה באותיות דפוס גדולות לצד הציור והשם.
ורק אז הם נפרדים באמת והולכים.

הכיור נקי, כל הכוסות עומדות הפוך על מייבש הכלים והשולחן נקי מפרורי העוגיות.
סמרטוט לח מונח לייבוש על הכיור, מגבת מטבח רטובה תלויה אף היא על הוו ואני נכנסת לחדרי ומרשה לכלבלב הנלהב לרבוץ על הרצפה לרגלי מיטתי.
כמו שאני עומדת להתקשר לאור, שוב דפיקות בדלת שאני בקושי שומעת.
כעבור רגע ליאת נכנסת אליי ישר לחדרי.
"היית אצלה?"
"כן."
"נו…?"
"היא הגיבה קשה מאוד."
ליאת שותקת כמזדהה עם כאבה של אור ומביטה בי. "כאילו… היא ידעה בסתר ליבה…"
"מה, על התמונות? ממי?"
"לא. היא לא ידעה על התמונות. היא אפילו לא ידעה באופן מפורש עליו ועל רוויטל… אבל שהוא בוגד בה מאחורי הגב וכל זה."
"אה… היא ידעה כאילו ממזמן עם מי יש לה עסק?" אני רק מהנהנת בראש והיא ממשיכה. "אז למה היא הייתה איתו עד היום? מה היא מזוכיסטית כאילו?"
"אוי ליאת… זה לא כזה פשוט. זה מורכב יותר. יש ילדה וחברים משותפים ומשכנתא…"
"כן, ממש… ויש בדיחות מאחורי הגב שלך וso-called חברים משותפים שיודעים ולא מספרים לך מילה כדי לא להכאיב לך כאילו…"
"אל תשפטי אותה עד שתעמדי במקומה."
"אני אגיד לך מה כואב לי. שאחרי זה באים אנשים כמוה שעושים מעצמם צחוק והם אלה שמתיימרים לחנך אותנו, כן…? כאילו שהם יודעים יותר טוב מאיתנו הכול."
לשמע דבריה, אני מרגישה קצת שיש בדברים שלה איזו ביקורת על היחסים שבין אור וביני. "אמרתי לך, אל תשפטי אותה עד שלא תגיעי למצב דומה. זה יכול לקרות לכל אחד." ליאת מסתכלת לרצפה ומחייכת חיוך סודי. "אני חוזרת, ליאת, זה יכול לקרות לכל אחד."
"אה כן?! כל אחת כאילו יכולה להתאהב בתלמידה שלה?!"
"בדיוק, יקירתי… לזה אני מתכוונת."
"אז את מסכימה עם זה שלא כל אחת הייתה מוציאה את השד מהבקבוק?"
"אני מסכימה רק עם זה שכל אחת הייתה מתנהגת אחרת. ככה בני אדם. מה לעשות?!"
"תקשיבי, מותק. את החברה הכי טובה שלי ואני אוהבת אותך, אבל שתיכן ממש הגזמתן לפי דעתי."

האמת היא שאני מעדיפה לשתוק. אני לא מרגישה לגמרי שלימה עם מה שהלב מנסה לשדר לי כל הזמן. אני הרבה יותר מתה מפחד מאשר סגורה על זה. מצד אחד בא לי להגיד לה שממש לא מעניין אותי מה כולם יגידו או יעשו, ומנגד, יש לי הרגשה שאפילו אור חושבת בתוך תוכה שזאת תהיה טעות לשתינו.
___________________________________________________________________