בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לה

אור חלק ב'

שקט.
שתינו בהחלט שקטות למדי והרעש היחיד הוא תזוזת משענת המיטה החורקת מעט.
לא יודעת מה אני מרגישה כרגע. לא יודעת.
אחר כך כן יודעת. זאת אומרת מתחילה לדעת. זה מתבהר כשהמילים חוזרות ומהדהדות לי במוח.
גידי כמו איזה מפלצת ירוקה שמנתרת ממיטה למיטה ונוהמת ומזיינת בלי הכרה כל מה שנקרה בדרכה. נוהמת ויש לה זרועות ארוכות כמו תמנון בוגדני… גידי ואיזו מוטציה שעוד לא התייבש לה החלב על השפתיים שמנתרת אחריו ויש לה קול סקסי ודוחה כאחד, ופתאום הם מסתובבים יחד למצלמה ונמרחים זו על זה לצילום מלא בשר.
אלה ואחרים עוברים לי בדמיון ומתחלפים אלה באלה, ובכל הגוף מתחיל לי איזשהו תהליך פיזיולוגי של בערה שמתרכזת בעיקר באזור פנים הבטן. שורף וצורב לי ויבש לי בגרון ואני יורדת מהמיטה בלי להחליף איתה מילה, וניגשת לחדר השירותים וכשגופי רוכן מעצמו מטה הוא מגיב את עצמו לתוך האסלה בכאב. אני בוכה באופן שמייסר אותי ומנקה אותי. אני בוכה ומקיאה, ומקיאה ובוכה באופן שמאוד מפתיע אותי בעצמתו ובאופן הקורה אותי. ככה חלשה, תבוסתנית, נלעגת, עלה נידף ברוח.
המים הכהים והעכורים מתנועעים בגלים בחור האסלה. יש שם פנים מכוערות של מישהי שאף אחד לא ירצה לנשק או לחבק.
"אור. אורי?!" אני עוצמת עיניים לשמע קולה. "אור, דברי איתי, מתוקה. את מפחידה אותי."
"אני בסדר. כבר יוצאת."

"את רוצה שאני אלך?" היא שואלת חרדה.
לא. אני לא רוצה שהיא תלך. אני רוצה לחבק אותה ואני יודעת שאין לה יד או רגל בדבר הזה נגדי. זה כואב כשקמים נגדך כמה כוחות ועושים יד אחת להסב לך רע. זה כואב כשאתה יודע שלא מגיע לך להיפגע ככה. כשאתה יודע שאתה בנאדם שעשה רק טוב לאנשים ולא חיפש לפגוע באף אחד. ויש רגעים בחיים שהמילים מיותרות. אז אני מחבקת אותה חזק, אולי לרגע אפילו מכאיבה לה, ואני רועדת כשאני מתפרקת עליה ובוכה.
"יו… מסכנה שלי. לא חשבתי שזה ישפיע עלייך ככה."
אני מתנתקת ממנה וניגשת לאמבטיה ושוטפת את פניי, בפירוש כי לאהובתי לא מגיע להתפלש בסחי הזה. אם כי, נכון. הוא הסחי שלי. עדיין הוא מראה את האחר והמכוער בי. ולא זה מה שברצוני לתת לה עכשיו. אחר כך אני חוזרת אליה ומוציאה טישו מאחת המגרות בחדר השינה. עולה חזרה על המיטה ומנגבת את הפנים ומקנחת את אפי ובוכה שוב וסמדר שותקת ונושכת שפתיה. לפעמים אפילו קשה לה להביט אליי. ואז באה דממה ואני מפליגה לתוך המחשבות הרבות. "אני לא צריכה להיות מופתעת, את יודעת? בתוך תוכי הרגשתי שהוא שוכב עם אחרות. אבל… זה כואב כששומעים את זה ככה חד משמעי. כששומעים את זה מבנאדם שאוהבים. ממך." אני אומרת ומסתכלת אליה ומכריחה את עצמי לחייך. וסמדר מחייכת חיוך כזה מתוק ותמים שקשה שלא להימס למולו. "יש פה אלמנטים שהצטברו יחד שקשה לי עם המחשבה עליהם. הם פוגעניים והם נגדי. אני לא רגילה לדברים כאלה."
"… זה גם זה שאיתמר כאילו מאיים לחשוף את הצילומים?" היא שואלת, ואני משיבה במנוד ראש מיידי. כי כן. גם זה עשה את שלו כשרכנתי והקאתי קודם. "אבל יפה שלי" היא מוסיפה, "את מבינה שככה הוא מתנקם בי? לזה את ממש לא צריכה להתייחס באופן אישי. הוא אפילו לא שווה שנדבר עליו."
"סמדר, עצם זה שאיתמר ביקש להכאיב לך… זה מה שכואב לי כל כך. את חלק ממני." אני אומרת, ותזוזה רגשית בתוכי מניעה שוב פרץ דמעות. קשה. היא מייד נדבקת מבכיי ואנחנו מתחבקות. "כל הגברים אותו הדבר. אפסים מאופסים." סמדר משננת.
"אי אפשר להאמין להם בשיט." אני משיבה. אחר כך בא שלב הצחוקים כמובן, כשהטישו עובר מיד ליד. אחרי שתיקה ארוכה עולה בי חיוך שמגיע ממעמקי הבטן ועושה לי ממש טוב שם. "מה?!" היא שואלת. "מה החיוך הזה? שתפי אותי. נו…"
"לא. סתם. מצאתי נקודה מאוד חיובית בגילוי הזה."
"… שמתחת לזה אי אפשר לרדת?"
"הצחקת אותי. זאת אומרת… אחרי דברים כאלה הוא יכול לעשות יותר גרוע. תאמיני לי. אבל מה שאני ראיתי פתאום לנגד עיניי, זה כמה קל יהיה לי עכשיו לפרק את החבילה ולהגיד לבן זונה הזה פשוט לעוף מהבית. אני אפילו מוכנה לארוז לו כמה בגדים, מברשת שיניים, מסרק ושיעבור לגור עם המוטציה מצידי. אני איתו גמרתי סופית."
לא בטוחה מאה אחוז, אם אחרי המשפט הזה אני באמת מרוצה. לא בטוחה במאה אחוז אם ההרגשה הזו שאני מרגישה היא משהו יפה וצלול ונכון לי, או נקמנות שבאה מתוך רוע לשמו.
"רציתי להגיד, למרות שזה בטח לא הזמן להתעסק בזה כרגע, בעניין העונש…"
סמדר נעצרת ואני מחכה שתסיים. "שתדעי שמה שאת שתחליטי יהיה מקובל עליי. באמת." לשמע דבריה היא באמת נוגעת במשהו שלא התעמקתי בו עד רגע זה, העונש שלא רק איתמר, אלא כל מי שהיה בסוד העניין, יצטרך לקבל. "את צודקת. זה באמת לא הזמן לחשוב גם על זה. כל דבר בעיתו." אני עונה. ומוסיפה אחרי שניות ארוכות שבהן סמדר משפילה מבטה לשמיכות. "אבל… תודה. תודה יקירה שאת מנסה להקל עליי כמה שיותר."
וכשלמילים אין מקום וכל אחת כזו עלולה לגרוע מהקיים, אז הגוף פועל בשם הלב. וללבבות של שתינו ישנם גופים הבוערים מתשוקה שכבר עשו כמה וכמה דברים שהוכיחו זאת. ללבבות שלנו ישנם שליחים נאמנים ומתחשבים שקרבים זה לזה ונוגעים רכות. אנחנו מבקשות את קרבתה אחת של השנייה ומלטפות ומנשקות, ודווקא המטען שפרק את עצמו כאן מחזק את הלהט והגופים משתרבבים זה בזה. סמדר לוחשת לי מילות אהבה סקסיות ובונות אמון באוזן ימין, לאחר שהרימה את שיערי מעליה ונתנה ללשון שלה לטייל סביבה וסביב התנוך הרגיש. הלב שלי נמס ומתמסמס לשמע לחשושיה אלה ורעד של עונג מיוחד עובר דרכי לרגע. אצבעותיה מפלסות דרכן בתוך הבלורית והיא נעצרת לשאוף את ריח השמפו מהמקלחת קודם. "וואי… אורי מאמי… את ממיסה אותי עם הריח הזה." ואז השפתיים חוברות לנשיקה לוהטת ביותר, כזו שגם ללשונות יש מה להגיד בתוכה והן יודעות להגיד אותו היטב. היא מנשקת אותי בצווארי וסביב אוזניי ויוצא שאנחנו מתגלגלות לנו לאורך המיטה, ומבעד לחלוק העוטף את גופי אני נזכרת שביקשתי להכין למקסימה שלי הפתעה שתקל עליה בפגישה איתו.
"את יודעת מה אני לובשת מתחת לחלוק?"
"לא. את מתכוונת לגלות לי?"
"מה פתאום. אם את סקרנית תצטרכי לגלות בעצמך."
"סבבה לגמרי." היא עונה וכבר ידה נשלחת ואוחזת לי במותניי. אלא שבדיוק אז אנחנו קופאות על מקומינו בבהלה. זה וודאי ששתינו שומעות את אותו הדבר ואין כאן מקום לטעות…

"תפתחי את הדלת! את שומעת? תפתחי לי כבר!"
מעבר לקולו המאיים, אגרופיו עוד רגע ישברו את הדלת. בום-בום-בום… הם ניחתים בזה אחר זה ללא הרף.
"מה הוא עושה פה בשעה כזאת?" אני שואלת ספק את סמדר, ספק את עצמי.
"מה נעשה?" היא שואלת מבוהלת.
"כלום. מה, אסור לך לבוא לבקר אותי? מה את בלחץ?"
מבחוץ ממשיכים האגרופים להכות בהיסטריה, ואני משיבה לו בצעקה שיפסיק כבר. נראה לי שזה עבד.
אנחנו מיישרות את הסדינים במשיכות קלות, מסדרות את עצמינו, את השיער הפרוע, ואני מנשקת אותה נשיקה צרפתית לוהטת כדי להזכיר לה, מי הולכות להיות המלכות בסצנה שמייד תחל. משום-מה, כשאנחנו יוצאות יחד מחדר השינה לכיוון הסלון, וסמדר מתיישבת על פי עצתי על הספה נינוחה, אני מרגישה מנצחת מושלמת.
לאחר שפתחתי את הדלת איני רואה שגידי ממהר להיכנס. ניגשת סקרנית ומציצה החוצה ומייד אני נתקלת בשתי שקיות ניילון המונחות לידה. בהציצי עוד קצת אני מגלה אותו למטה במורד המדרגות, על המדרכה מלקט בתבוסתנות כלשהי, שברי אבטיח אדום ועסיסי. חבל באמת. חבל על אבטיח אדום כזה שילך עכשיו לפח… "מה קרה? התגלגל לך למטה האבטיח?"
למרות שהיפה הצעירה שלי קמה ממקומה ומבקשת ללכת הביתה, אני עוצרת בעדה ומנשקת אותה שוב ולוחשת באוזנה "אני אוהבת אותך." היא מתרצה ומתיישבת ואני מוזגת לנו עוד מיץ קר ישר מהמקרר וניגשת ויושבת לידה.

"מה קרה שאתה כאן בשעה כזו?"
הוא לא בדיוק עונה. בהיכנסו פנימה, עוד על סף הדלת כשבידיו שברי האבטיח, הוא מסתכל עלינו ונראה לי שעל פניו מבט מלא הפתעה. "אז ככה זה מעכשיו? אני גם חייב לך דין וחשבון בענייני העבודה?"
אני מחייכת לסמדר שנראית די נבוכה המסכנה. שוב היא עושה עם עיניה מבט כזה של 'אולי אני אלך בכל זאת?' ואני עונה לה מבט קצר וברור שתכליתו 'לא!'
"תגידי לי, מה פתאום את נועלת את הדלת מבפנים? את מבינה שלא יכולתי להיכנס לבית שלי עצמי?" הוא לא ממתין לתשובה כי קליפות האבטיח המפוצלח כבדות לו כנראה. רק מתכופף וזורק אותן לפח האשפה הנמצא מתחת לכיור, אחר כך ניגש ורוחץ את ידיו בחדר האמבטיה. כשהוא שב משם ומצטרף אלינו לסלון, סמדר נחושה הרבה יותר.
"טוב… אני ממש מוכרחה לזוז."
"הפרעתי למשהו? שאני אלך אולי?" הוא שואל באיזו התנשאות מרירה.
סמדר אינה נותנת לי כל סיכוי לשנות את דעתה, כאילו הייתה אומרת לי ובצדק-"תלבנו את העניינים ביניכם לבדכם." היא כבר עושה פעמיה לדלת היציאה. אני ממהרת אליה.
"תודה שבאת אליי מתוקה, אל תדאגי בקשר לאת יודעת מה."
"לא דואגת." היא מחייכת, וזורקת מבט מבוהל פתאום כשאני מצמידה את שפתיי לשפתיה לנשיקת פרידה. גידי קולט אותנו ומבטו משתהה עלינו ואינו מרפה. סמדר קצת כועסת. אני מרגישה ולוחשת לאוזנה: "מה אכפת לך שיראה? הוא ממילא עומד לעזוב את הבית תיכף." היא מתרצה ויוצאת החוצה נינוחה יותר. ולראייה, היא מסתובבת פתאום וחוזרת וביוזמתה מנשקת לשפתיי. "להתראות יפתי" אני קוראת אליה כשהיא יורדת בזהירות רבה במדרגות.

"נו… אני אחכה עוד הרבה?"
"למה אתה מחכה?"
"להסבר אולי? שתגידי לי מה זה היה צריך להביע?"
"הסבר אתה רוצה? אני עוד חייבת לך הסברים?" בתוכי הולכת ונוצרת סופה. הכוחות הולכים וחוברים ואני חרדה מהתוצאות.
"מה זה אתן מסתגרות לכן בבית ונועלות את הדלת? מתנשקות, מתגפפות… מה נהיה ממך אור? ממתי את גם לסבית?" ולאחר שהוא מנצל את ניסיונותיי לשלוט ברוחי ככל יכולתי שלא להתפרץ עליו ולהרוס אותו, הוא מוסיף אחרי שתיקה ומבטיו אליי מתנשאים ומרתיחים "ואם את חושבת שהרגע גיליתי משהו חדש, אז את טועה לגמרי. אני יודע עליכן עוד מקודם."
"מה אתה שח…? אתה יודע עלינו מקודם?!"
"כן. תתפלאי. קראתי את הטקסט שהיא שלחה לך בסלולארי. אהובתי… נשמתי… לא יכולה בלעדייך… להקיא. פשוט להקיא."
"אני אגיד לך ממה להקיא, בן זונה שקרן. להקיא ממך ומהזונה שלך בעבודה שכולם חוץ ממני ידעו… להקיא מצילומי הפורנו שלכם שנמצאים בכל חור עכשיו ורק מחכים להתפרסם. להקיא מזה שאתה לא מסוגל לחשוב חצי מטר מהזין שלך, ומזה שהבת שלך עלולה לשמוע בגן שהאבא שלה רב-שגל."
"כן?! ולשמוע שהאימא שלה נמרחת כמו איזה ממרח אבוקדו על התחת של הילדה המתבגרת שהיא במקרה כל כך מעריצה, זה עדיף? כן?!?"
"אפס. זה מה שאתה. הילדה המתבגרת הזאת היא הבנאדם הכי יפה שהכרתי. ו… לא. לא ליופי חיצוני אני מתכוונת. למרות, שמה אני בכלל אומרת? אתה הרי לא תבין לעולם שיש גם יופי פנימי."
"את סתם מעלילה עליי עלילות. אין לך שום הוכחות שיש לי משהו עם מישהי. הכול בגדר שמועות בלבד. אבל אני מתפלא, ממך הייתי מצפה לתת בי יותר אמון…"
"אמון? אתה מדבר איתי על אמון? אתה לא מתבייש?! אתה הרי יודע שאם זה היה מתחיל רק עכשיו, הייתי מתייחסת ל הכול באופן אחר. הבעיה היא שאתה מתנהג ככה כבר שנים וזאת אני שלא העזתי לפקוח עיניים עד היום."
אנחנו ממשיכים ומטיחים זה בזו עוד ועוד רפש, ככל שהיד צוללת עמוק יותר וחופנת עוד מהחרא שרובץ בינינו, ככה הוא מסריח יותר ושחור יותר ופוגע יותר בעצבים החשופים.
לא. בפירוש אני לא מרגישה על הגובה. גם לא מרגישה שאני הולכת ומתנקה.
מה שאני כן מרגישה זה שמה שמגיע לו מגיע לו ושאין מה לעשות, ושהדברים היו חייבים להיאמר ושאין לי שום סיבה להצטער עליהם או לרחם על גידי. לא אני אשמה בכל הדברים האלה שקרו.

"אבל… מה פתאום?!? לאן את מצפה שאני אלך?"
"אתה כבר תחשוב על משהו, אני סומכת עלייך שתהיה מקורי. אולי תנסה את הילדה ההיא שעובדת איתך. בטח יש לה מקום בשבילך בחדר שלה…" ותוך כדי שאני דוחפת לו לתרמיל כמה זוגות תחתונים הוא נשמע היסטרי.
"ומה תגידי לניצני? לאן תגידי לה שאבא שלה נעלם, ככה סתם מבלי להיפרד ממנה?"
"אני אסרתי עלייך לראות את ניצן? אתה תוכל לבקר אותה לפי תיאום מראש. פשוט לא תגורו ביחד באותו הבית. מה מסובך פה כל כך?"
"ומה אם אני אסרב? מה תוכלי לעשות?"
"אוי… גידי. די עם השקרים. תבוא ותגיד פעם אחת טעיתי. אני מצטער." על קצה הלשון עומד לי המשפט, שכבר ראיתי את התמונות. שהוא לא באמת יודע איך להסתיר ממני דברים. ושאכן בא לי להקיא על התמונות האיומות וגם עליו וגם עליה.
"אור, תחשבי רגע אחד בהגיון, נו… אני מתחנן אלייך, אור. אני לא מכיר פה אנשים. לאן אני אלך? איפה את רוצה שאני אגור, נו?"
"על זה היית צריך לחשוב קודם, לפני שנפתח לך הרוכסן מעצמו כשהפרחה שלך התפשטה." וכשאני מסיימת לארוז לו את כל מה שהוא צריך כרגע, אני פשוט דוחפת לו את התרמיל המאובק וניגשת ופותחת את הדלת ומחכה. הוא מסתכל עליי במבט ממש אומלל ומתחנן שאחזור בי ושננסה ללבן את הבעיות כשנרגע, אבל אני לא מנידה עפעף. בסוף הוא משתכנע ונוטל את מפתחות הרכב שלו מהאצטבה, שם הניחם קודם ויוצא החוצה ויורד במדרגות מובס.

אני מתיישבת בכבדות על הספה ומנסה לתכנן מה הלאה. קמה ועושה סיבוב ברחבי הבית שכולו עדיין ספוג מנוכחותה של סמדר. עולה על המיטה, פושטת מעליי במהירות את החלוק הבהיר ואחרי רגע אני מתגלגלת ערומה על הסדינים, סופגת אליי את עוצמתה הנערית ואת חיוך השמש שלה. כשדי לי מזה אני מרימה צעקת אושר אחת ממעמקי גופי, ועכשיו לראשונה זה מזכך ומנקה אותי באמת.
"סמדר, מותק. קבלי בבקשה – גידי עזב את הבית הללויה…
אוהבת אותך. תחזרי אליי."
לוחצת send ומתרפקת על הכרית בהמתנה דרוכה לתשובתה.

_______________  ____________