בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לד

אור חלק א'

לילה חם.
היתושים המעצבנים האלה עוקצים יותר פה מאשר בחדר השינה.
גידי היה צריך להיות כאן במקומי.
לא אני זאת שמגיע לה להתהפך מצד לצד בניסיון למצוא תנוחה נסבלת לגוף כשיש את המשענת הקשה הזו שמגבילה. לא הייתי צריכה בכלל לקום ולנטוש, אחרי שהתעצבנתי כמו שהתעצבנתי לא היה סיכוי שהוא יחזור על הניסיונות הפתטיים שלו, הוא רק היה שוכב בפינה שלו ולא מזיז אצבע בלי רשות ממני. אני הייתי מרוויחה מיטה נוחה לישון בה. המיטה שאליה אני רגילה.
…נמרח עליי מאחורה ומגפף אותי, בטוח שהוא מגרה אותי… שתכף אני אתנפל עליו חרמנית… בטוח כל כך שאני אשתף איתו פעולה ושיהיה לנו זיון כזה כמו שאין בהוליווד אפילו… כל כך הרבה אגואיזם ויוהרה עצמית באדם אחד… וכל כך הרבה התבכיינות שאין לה בסיס.
בבת אחת נחשפות הפנים שלו בכיעורן, אחרי שנאחזתי בכל מה שהיה לרשותי כדי לכסות את העיניים ולא לראות נכוחה. כל סימן שעלה על פני השטח מיהרתי לנפנף בזלזול שזה סתם לא משקף, שזה בגלל הלחצים, בגלל המעבר מתל אביב לחיפה ומחיפה למושב ומהמושב הנה…
ומה איתי?!? עליי לא פעלו לחצים? אני לא הייתי נתונה לחרדות? השינויים לא איימו עליי בחיי היום-יום? בטח… רק הוא קיים בעולם הזה. "אין לך מושג בפני מה אני צריך לעמוד. את היא זו שכל הזמן רוצה לעבור ממקום למקום… על השקים אני זה שחתום אז אל תבלבלי את המוח…"
אגואיסט…
רק זה נחשב?! ומי נתנה לו את החוסן לחתום על השקים?! מי הייתה זו שאחרי יום הוראה שופע במעשים משפילים, הניחה הכול בצד והתחילה את החלק השני של יום העבודה?!? כביסה, כיורים גדושי כלים… ספונג'ה… מילא זה אבל למה רק אני?!?
זה מוכרח להיפסק! אני צריכה לנתק הכול וזהו זה.
שנינו הרי הסכמנו שהמעבר הנה הוא המבחן האחרון בהחלט, שלא יהיו אשליות בינינו אם לא נצליח לפתור את הבעיות בקיבוץ. והסכמנו לא למשוך את זה עוד ועוד.
ניצני?!?
שטויות. אנחנו לא מגוננים עליה יותר- רק פוגעים בה. אם כבר להגן עליה אז זה לחסוך ממנה את הוויכוחים והמריבות והדיבורים באנגלית… מגיעה לה ילדות טובה יותר מזו.

עין אחת נפקחת בקושי, כאילו הדביקו לי בלילה את העפעפיים בדבק אחד לשני. גידי מסתובב בשיער פרוע ופרצוף זועף בסלון, נתקל בקצה השולחן ומקלל קללה ארסית. בטח זה מה שהעיר אותי מהשינה. אני עושה את עצמי ישנה, עדה לנעילתו את נעלי העבודה ולריח… אוי הריח… בא לי לצעוק עליו "תחליף גרביים… אלוהים… איך אפשר לשים על הרגל גרב מאתמול?!?" למי אני נשואה למי…?
מתהפכת על משכבי מצד לצד ומתאמצת שלא לנשום את הסירחון שהחל להגיע לכל פינה בבית. צעדיו נשמעים כאן, נשמעים שם… הוא מכין לעצמו קפה של בוקר ודופק עם קצה הכפית על הספל כאילו אין מחר. וכאילו לא היו לנו אין ספור וויכוחים רק על המנהג ההזוי הזה שלעצמו.
ואז הוא ממלמל אליי כאילו הייתי ערה וניהלנו דיון. "יופי. בסופו של דבר, את, שנשארת בבית ממילא וכל היום המיטה עומדת לרשותך… ישנה הכי טוב בעולם וחולמת לך חלומות פז. ואני, שלא עצמתי עין כל הלילה, צריך ללכת לעבודה… ככה זה. אני בטוח שאת מרוצה מעצמך עכשיו."
מתאפקת לא לענות לו מה אני חושבת עליו כרגע, וכבר יכולה לשמוע איך תרסיס הלבנדר מתסיס את עצמו בכל חלל הבית ברגע שגידי יצא ויסגור את הדלת אחריו.

יצא.
צעדיו מתרחקים וכעבור שעה קלה אני שומעת גם את רחש מנוע המכונית, דלתותיה נפתחות ונסגרות ולבסוף היא מתרחקת. עכשיו זו המלחמה האישית שלי עם עצמי להתנער מהספה ולצאת ודבר ראשון להפיג את הריח הרע מחלל הבית.
כשהלבנדר אט-אט חודר בקסמו לנחיריים דומיננטי ומחייה, אני חוששת-אולי הגזמתי עם הריסוס…
אחר כך מציצה בשעון ורואה כמה מוקדם. אפילו לא שש בבוקר. הבעיה, שלחזור לישון ועוד במיטה יהיה הימור מסוכן מידי. אני מסוגלת להירדם חזק ולא להעיר ככה את ניצני. שלושת-רבעי שעה זה לא משהו. להספיק-זה לא יספיק. וככה אני מוצאת את עצמי מכינה ספל נס קפה, ותוך כדי, מנערת את הסדינים מהספה ומשליכה לסל הכביסה ואת הכרית משליכה על גבי המיטה.
המכשיר הסלולארי שלי משום-מה על הרצפה. מעניין מה הוא עושה שם ואיך הגיע לרצפה… יכול להיות שנפל לי ואני לא זוכרת…?
"אהובתי.
מתגעגעת אלייך כמו איזה לא יודעת מה. אוף… אני מה זה מתה לנשק אותך עכשיו. למה את לא יכולה להיות לידי כאילו. אוף… די. אור. אני רוצה אותך לידי 24 שעות ביממה ולא פחות מזה. את יודעת שלסדינים שלי יש את הריח שלך עד עכשיו? אני משתגעת שאני מסניפה אותם. כל מה שזז אצלי בגוף זז בקצב שלך. יפה שלי. בואי ניקח את ניצני איתנו ונעוף מפה לאי בודד ונגדל אותה רק שתינו לבד… אני מבטיחה לתת לך ללמד אותי ולהיות המחנכת…" יו… אני מתה ממנה. מתי היא הספיקה לשלוח לי את זה?! רבע לאחת אתמול?! מייד אני מרגישה איך כולי נמסה פנימה. כל הכעס שהיה בי על גידי נעלם כלא היה. "…אבל קרו דברים היום. דברים גורליים שדורשים שניפגש דחוף. יש משהו שאני פשוט חייבת לספר לך ומוטב כמה שיותר מהר. טוב. אז אני אסיים פה עם נשיקה רטובה על השפתיים שלך. וניפגש נראה לי בבוקר. אוהבת אותך."
עוד זמן מה אני בוהה בהודעה ומשתוקקת לנשק את צג המכשיר, כאילו היפיפייה שלי יושבת שם מכווצת בין המנגנונים המיניאטוריים, יהיו אשר יהיו. "קרו דברים גורליים… פשוט חייבת לספר לך…" מסוקרנת עד כדי חוסר ריכוז אני מנסה לשים חיץ בין זה לבין המטלות שממתינות לי כרגע.
כשנשארה לי רק חצי שעה להעביר עד להשכמתה של הקטנה, אני שוב משתרעת על הספה, שעכשיו היא לישיבה בלבד, מנומנמת למדי אני שוקעת לי בהרהורים מתוקים שמכילים את ההכרות הקצרה עם תלמידת התיכון שחטפה לי את הלב וטלטלה אותו ועדיין מטלטלת ברגע זה ממש. החספוס והביטחון העצמי השופע שמגיע לעיתים עד כדי חוצפה, המראה הנערי-בוגר שלה, השפתיים שיודעות את העבודה, הנמשים… הגזרה… הכול יחד. הדקות הארוכות כמו נצח על המושב האחורי של 'סוזי'… איך כשהיא נגעה בי שם זה הזכיר לי את רותי נבון שרה 'חשמל זורם בכפות ידיך' ואיך כשאמרתי לה את זה, פצחנו שם בשירה כאילו היינו על כוכב משלנו, מבודדות מהעולם. ואיך… ואיך שאני חושבת שאני פשוט הולכת ומתאהבת בה עד קצות האצבעות, עד עומקי הנשמה ועד בלי די. ומה אני עושה לעצמי מה?! לאן כל זה מוביל?! איזה סיכוי יש לי לעבור לגור איתה… ולהיות עדיין המחנכת שלה?!? מה אני עושה? הם יעיפו אותי מכאן לכל הרוחות. יש לי ילדה לפרנס. מתי אני אמצא עבודה אחרת? הרי רוב הסיכויים שהמערכת פה תדאג לחסל לי את הקריירה. ישר זה ידלוף לעיתונות שתעשה מהסיפור סלט פירות. אני כבר רואה את הכותרות זועקות: "א. מחנכת תיכון, נשואה ואם לילדה, ניהלה רומן סוער עם אחת מתלמידותיה."
דמעות מלוחות שנקוו בתוך עיניי, זולגות משם מטה ומחלחלות לשפתיי והראייה מטושטשת לי. לפתע העתיד נראה לי מדאיג להחריד. מצד אחד זו האהבה הגדולה ביותר עליה יכולתי לחלום. אהבה שמטלטלת אותי ומסעירה ומרגשת אותי ובא לי לצבוט את עצמי לוודא שאני לא חולמת בהקיץ. שזה יופי וזה נהדר אבל יש גם אחריות והחלטות קשות שעומדות על הפרק, וישנו שיקול דעת שאני מוכרחה להפעיל למען ניצני. או האהבה הגדולה ועתיד לוט לחלוטין בערפל, או וויתור תבוסתני ומריר שכל כולו הפעלת השכל הישר וכל כולו שיקול דעת קר ומגעיל.

"אימא."
אני מזנקת ממקומי ונוכחת שלחצי השעה שעמדה לרשותי, נוספו בגנבה עוד כעשרים דקות פיראטיות. עשרים דקות שיאלצו אותי להיות אסרטיבית ולחוצה מאוד-מאוד עם ניצני, על מנת שלא נאחר לגן. וזמן לעצמי לטיפוח לא יישאר כלל. רק לבחור איזה בגד ארעי ולהעביר לפנים שטיפה קלה בלבד.
"בוקר טוב ילדה יפה של אימא, איך ישנת?" היא נראית די ערנית ואפילו החיוך קורן החוצה ממנה. "יש לי הרגשה מצוינת שקמנו על צד ימין שלנו היום. אני צודקת?"
"אם… אימא, אם… נכון שהיום נלך לבקר את סמדר?"
"רק אם תקומי צ'יק צ'אק כמו בקסם של הקוסם מארץ עוץ. את זוכרת איך ילדים קמים מהמיטה בבוקר לפי הסיפור?"
"איזה סיפור?"
"הקוסם מארץ עוץ. לפי הסיפור הם קמים צ'יק צ'אק. כמו באחד מקסמיו של הקוסם עצמו."
"צ'יק צ'אק?"
"אהה. צ'יק צ'אק. קמים, עושים יפה פיפי בישיבה על האסלה כמו גדולים, רוחצים פנים, מצחצחים שיניים, מסתרקים… וכל היתר." אלא שאז מגיע כמובן השלב הבעייתי. היא נתפסת לשתי מילות הקסם ומוכנה להעביר את כל הבוקר בלהגיד אותן ולצחוק. וכאן אני מתחילה לאבד את זה. "נכון שביקשת ללכת לבקר את סמדר היום?" היא מייד עונה עם הראש בתנועות גדולות. "אז קדימה, ילדה! החוצה מהמיטה לשירותים ולאמבטיה. אין לנו את כל היום."
"אם… ואז נלך לראות את סמדר?"
"לא, מותק. זה אחרי הצהריים לא בבוקר."
"אבל את אמרת ש…"
"ניצן, אני מזהירה אותך. אל תתחילי." היא פורצת בבכי וכל התיזה על רגל ימין נמצאת בלתי נכונה.
ובכל זאת אני מגלה אסרטיביות ודואגת שהדברים יעשו, תוך כדי שהיא "חולבת" ממני עוד ועוד הבטחות הנוגעות להמשך היום. שעל הדרך לבית של סמדר גם נעבור בכלבו והיא תוכל לבחור שלושה דברים לטעמה, ושאם סמדר תרגיש יותר טוב אז היא תקרא לה מהספר שהיא, ניצן, תבחר בעצמה בספרייה היום ביחד עם שאר ילדי הגן. "את שומעת את מה שאני שומעת?" אני משתיקה לרגע את פטפוטי הסחיטה שלה שבאים תוך כדי ההסתרקות המהירה. "אם… לא. מה זה?" ניצני שואלת בתום לב נוגע.
"טיק-טוק… טיק-טוק… טיק-טוק. זה השעון שמטקטק ומטקטק ואומר שמאוחר ושאנחנו מוכרחות לרוץ לגן." וכך, לבושה קצת ברישול לצערי, אני מספיקה להשחיל את כפות הרגליים לתוך כפכפי הגומי שממתינים לי בסבלנות בלובי ליד הכניסה הביתה. אוחזת בידה הקטנה ואנחנו יוצאות יחד מהבית, והולכות לגן אחרי שנעלתי את הדלת פעמיים.

שבתי הביתה מעוד פרידה מתישה למדי.
היא מייד מקשרת את היעדרותה של סמדר מהגן כסייעת לגננת ואז הכול שוב מתחיל. "מתי נלך לבקר אותה? הבטחת והבטחת… ואמרת…" מזל גדול שדינה נחלצה לעזרתי ואמרה שאולי כל הילדים יחד איתה ילכו לבקר את סמדר בבוקר. החל מאותו הרגע ניצני הפכה לילדה אחרת, היות ודינה התנתה את הביקור הזה בהתנהגותה המופתית.
אני מארגנת מעט את הבית, מעלה חלק מהריהוט למעלה, מעבירה טאטוא קל וסמרטוט רצפה לח. מפעילה מכונה ראשונה ונכנסת להתקלח. מממ… במקלחת המים החמים מענגים ומלטפים לי את הגוף וסמדר לוחשת לי ליחושי אהבה ומביאה אותי לחייך חיוך שבטח לא הייתי רוצה להצטלם איתו לתמונת פספורט. זה בית משוגעים בליינד!
ניחוח הפינוק נודף לי מתוך השיער כשאני מנגבת אותו היטב, והתחושה נהדרת. כל הגוף סקסי אליי ומלטף ואני מתרגשת כמו ילדה בת עשר שהולכת לפתוח מתנה ביום הולדתה. תיכף אתקשר אל סמדר. ציפורים מרחפות לי בקלילות ברחבי הבית ומצייצות ואני שרה איתן.
ובאין חזייה ותחתונים לגופי, רק חלוק הגוף הסגלגל הבהיר, זה עם הנרקיסים המצוירים הפורחים בביצה, עוטף את גופי ומשרה עליי נשיות מושלמת, אני קופצת על גבי המיטה בחדר השינה.
נוטלת בידיי את הסלולארי ומחייגת אליה.
ממתינה, ממתינה… ממתינה… עוד שנייה אסגור כש…
"מה קורה?"
"מה קורה? כלום. סתם. הלב פועם לי בקצב של אחד למאתיים."
"שזה כאילו אומר מה?"
"לא יודעת. ניסיתי להתחכם וכנראה מעדתי… ניסיתי ל…"
"זה בסדר. אני אוהבת אותך כמו שאת." כשהיא אומרת את זה, ניגרות מעיניי שוב הדמעות שכאילו חיכו בפינה, ואני נותרת ספיצ'לס. "את עסוקה יפה שלי?"
"כן, עסוקה בלחכות לך."
"רגע… את לבד בבית?" אני מנסה לענות לה במעין הנהון קולי שיוצא מצחיק וגורר איתו צחוק הדדי בריא. "או.קי. הבנתי, מצוין. תני לי בין חמש לשמונה דקות זמן פציעות… ואני אצלך."
"הייתי אומרת לך -קחי את כל הזמן שבעולם. הרי את יודעת. אבל אני עצמי לא מסוגלת כבר לחכות."
אחרי רגע המתנה בו אנחנו מתמוגגות מהמשפט שיצא לי, שמכיל את תמצית ההרגשה של שתינו כנראה… היא נוהמת משהו סקסי להחריד במכשיר ואנחנו נפרדות בנשיקה למכשיר.

כשבבית עוד נותר ניחוח הלבנדר במינון הרצוי, מחלחל לאיטו לחורים שעושים לנפש עיסוי מפנק, אני יורדת מהמיטה עוטה לגופי את החלוק בלבד, ושמה פעמיי לדלת.
פותחת אותה והנה סמדר ניצבת בפתח וחיוך מדבק פרוש לה על פניה. אנחנו עומדות תחילה זו מול זו ומחייכות, כל אחת כמו ילדה שהרגע קרעה את נייר העטיפה החגיגי והמתנה נגלית לעיניה לראשונה. "אז מה כאילו?! תתני לי לעמוד בחוץ כל הבוקר?"
היא נכנסת פנימה ומביטה סביבה בעניין רב ובחיפוש אחר מאפיינים שיקשרו את תוכן הבית אליי, מבטה נעצר על האהיל המשתלשל מהתקרה דווקא בפינת המטבח. "ואוו… אור… איזה יופי." ידה מושטת לגעת בגלילי הנחושת הסגולים דמויי הפרפרים. הם נוגעים זה בזה ומתחככים ומשמיעים כמובן את הצליל שאני כה רגילה אליו אבל בכל זאת אוהבת. "זאת בעצם הפעם הראשונה שאת מבקרת כאן. בפנים הבית אני מתכוונת."
"זאת הפעם הראשונה שהזמנת אותי להיכנס" היא מתגרה. "בפעם הקודמת, לפני יומיים שלושה להזכירך, עמד בפתח גורילה עם פנים חמוצות שכעס על זה שאני גונבת אותך ממנו באמצע הלילה."
"גורילה?!?" אני מסתובבת אליה ומצקצקת בלשוני בנוסח נו-נו-נו… "לא יפה ככה." ושתינו כמובן צוחקות יחד צחוק משחרר-משהו. אחר כך היא מניחה לאהיל וממשיכה להתבונן סביבה וניגשת לארון הזכוכית שתלוי על הקיר במסדרון. "תגידי, תמיד מריח כאן כל כך נעים, או שזה כאילו במיוחד לכבודי?"
אני חושפת את שיניי בחיוך רב הבעה שמסקרן אותה עוד יותר. היא עושה תנועת שאלה גדולה עם עיניה ומחייבת אותי לענות לה ולו באופן יחסי. "לא. זה… עזבי. זה הזוי. פדיחה לי אפילו להגיד מה הסיבה האמיתית."
"טוב. אז תגידי מה הסיבה השנייה."
"אני אגיד לך מה, הסיבה השנייה היא מעכשיו הראשונה ותבטיחי לי שלא תשאלי למה. טוב?"
"טוב. אז מה הסיבה הראשונה כאילו של עכשיו?"
"את. את הסיבה הראשונה והשנייה ואם כל הסיבות כולן." ולמרות שהיא עושה את התנועה ההיא עם האצבע על העין של 'על מי את באה לעבוד?!?' אני לא נכנעת ומזכירה לה את מה שהבטיחה קודם. אז היא ממשיכה בסקירת הבית ועיניה, באופן לא מפתיע, נתפסות לאוסף הקומקומים שלי. "אפשר?" אני מאשרת לה בתנועת ביטול מחויכת לפתוח את דלתות הארון. נשענת על השיש במטבח אני נהנית להתבונן בסמדר שעה שהיא מתפעלת מהמוצגים הזעירים שכה יקרים לליבי."לא סיפרת לי עליהם, מקסימים."
"נכון, רציתי שתיווכחי בזה במו עינייך. תמונה אחת הרי שווה אלף מילים."
"מה?! כאילו… כל קומקום יש לו סיפור?"
"לגמרי. סיפור משלו ועבר משלו… ולכל אחד מהם אני קשורה באופן שונה. אבל זה לא אומר שאני אוהבת את אלף יותר מבית נניח."
"אשכרה כמו משפחה." אני מנידה בראשי להסכמה עם חיוך ענק ומתמוגגת מהמפגש המיוחד בין הקצוות החשובים של חיי כרגע, למעט ניצני כמובן. וכך היא סוקרת את קומקום הנחושת דמוי הנפוליאון מפאריס, את קומקום החרסינה עם הסרט האדום, את הקומקום המרוקאי המסורתי עם הפייה הארוכה במיוחד, ונקשרת בחיבה לזה בדמות חתול האנגורה הלבן. "יו… אני חייבת אותו בבקשה. ליומולדת שלי." היא נותנת לי כזה מין מבט מבקש שתיכף אני מתפתלת לרצפה. אבל מייד מפסיקה את מה שעובר עליי כי לא נעים לה. "די. די. צחקתי ממי. כאילו… מה, אני יודעת כמה הם יקרים לך. לא באמת התכוונתי שתוותרי על אחד מהם." והיא מתנתקת מהארון, אחרי שכל קומקום שוב ניצב במקומו ואחרי שסגרה בזהירות מרבית את דלתות הארון, ובאה עד אליי וקרבה עוד והעיניים השובבות שלה חודרות לעיניי שלי ואפה קרב וקרב ונשימתה מדגדגת לי את עור פניי, ושפתיה הן הראשונות לגעת בשפתיים שלי ולנשק נשיקה שתחילתה כביכול תמימה ושטחית אבל מייד מושכת אותנו למערבולת רומנטית מסעירה. ידיה מושטות לפניי ואוחזות בהן, והנשיקה מתארכת ומרגישה לי כמו להיות בתוך קסם נפלא שלא מהעולם הזה. עיניי נעצמות בכדי להיטיב ולחרוט את הרגע המדהים הזה איתה, כששתינו נהיות נפש אחת שלמה בשני גופים שהופכים בעצמם כמעט לגוף אחד. מתק השפתיים הנעריות שאני יכולה להישבע שטעם דובדבן עולה מהן, הרוק שמשחק מפה לפה והלשונות הבשרניות חפצות החיים שנעות ומתפתלות, וטועמות אותנו ומגרות אותנו ונותנות בהחלט רצון מיוחד לעוד הרבה יותר מכל אלה. כל בעיות היום-יום נעלמות כאילו לא היו מעולם. הזמן עוצר מלכת וזה הרבה יותר ממאמר הקלישאה השחוקה. היטב אני חשה את זה כאן ובינינו. מבעד חלונות הבית שחלקם פתוחים ומוגנים על ידי הרשתות, מגיעים ציוצי הציפורים שעל ענפי העצים שבחוץ, ומלבדם, למעט אולי האהיל המסתובב בעזרת משב רוח קליל במקום תיליו, לא נשמע כל רחש אחר שיפריע את האינטימיות שלנו.

סמדר מבקשת רשות לפרוש לרגע לנוחיות ומצחיקה אותי ככה על הדרך.
בזמן שהיא שם, אני עוצמת לרגע נוסף את עיניי והשפתיים נושכות את עצמן להיווכח שאני לא חולמת. איזה מזל עצום נפל בחלקי… מהיכן שלחת לי אותה אלוהים יקר שלי? דווקא עכשיו כשהכול יכול היה לקרוס לתוך שיממון וריק שתוצרתו היה הפחד לשנות וההשלמה עם מה שהיה לי… דווקא אז החלטת להעמיד אותי בניסיון והבאת את סמדר לפתחי לבדוק עד כמה אני חפצת חיים. האם 'יהיו לי הביצים' להושיט את ידי ולקטוף מפרי עץ הדעת. ונראה לי שאני חפצת חיים. הקשה מכל עוד לפניי אמנם, אבל בעזרתה של סמדר אני אצליח להתגבר על הכול. אנחנו נצליח.
אני קופצת כשרעש המים היורדים באסלה מנתקים אותי פתאום מקו המחשבה בו הייתי. שולפת מתוך המקרר בקבוק מיץ-פז אשכוליות ומוזגת את תוכנו לכוסות הזכוכית הגבוהות, אליהן זרקתי כמה קוביות קרח בזמן שהרהרתי. המצחיקונת תרה בבלבול אחר האמבטיה ונתקלת בדלת חדר הכביסה בטעות, אני ניגשת ופותחת לפניה את הדלת הנכונה. "תשאירי אותה פתוחה שיתאוורר גם שם. ומגבת נקייה תמצאי בארון השמאלי בדלת הקיצונית."
כשהיא חוזרת אליי אני מגישה לה את הכוס שלה ואנחנו מקישות כוס לכוס. "לחיי האהבה."
"לחיי השינויים הגדולים שבדרך" אני נענית לה.
היא מביטה בי וקרבה עם עיניה לעיניי וחיוכה מתרחב. "יש משהו שאת רוצה לספר לי?"
אה… יש. כן. החלטתי שאני עוזבת את גידי ועוברת לחיות איתך. זאת אומרת, אם את רוצה אותי. זה מה שהייתי רוצה ברגע זה ממש לשחרר מהבטן, ולשמוע איך המילים מהדהדות את עצמן החוצה ומשאירות אותה פעורת פה. אבל בפועל יוצא מעט מאוד. "יש. אבל… אני עוד צריכה זמן. אני עובדת על זה."
שוב החיוכים מתרחבים ואנחנו לוגמות את המיץ הקר בעונג רב ובשתיקה הגותית שכזו.
"בואי, את החדר של ניצני עוד לא ראית." אני לוקחת את ידה כשהמיץ עודו עימנו ואנחנו מתייצבות בפתח החדר. חשוב לי שהיא תבחין בכל התאורה המיוחדת ולכן אני ניגשת ומסיטה את הווילונות, והחדר מתעמעם קצת. סמדר פוערת את פיה מהשתוממות לנוכח המצגת שנפרסת על התקרה. "אדיר. זה לא ציור ממש, נכון?"
לא, מה פתאום?! אלה מדבקות שמשיגים בכל חנות לקשקושי ילדים כאלה. זה מאוד 'חם' כיום. אבל אני די גאה בעצמי על העיצוב. יפה נכון?!"
"את אלופה. זה נראה כאילו לקוח מתוך 'הנסיכה נרניה' וכאלה." אחר כך היא ניגשת ומסובבת את המובייל שמשתלשל מטה מהתקרה וממששת את הבד ממנו עשוי הסדין שפרוס על המיטה של ניצן. "איזה מרגש להיות אימא… רק שתדעי, אורי. למרות גילי שנראה כאילו יש לי חלב על השפתיים, את לא יודעת איך אני מחוברת לילדים. אני חולה, חולה עליהם."
"לא יודעת? מה קרה לך? אני רואה את החיבור שלך עם ניצן. עם כל ילדי הגן, אבל במיוחד איתה. לא ראיתי דבר כזה. את יודעת איך על הבוקר הם כולם…" ופתאום אני נזכרת שהם בכלל רצו לבקר אותה בבית. "אה… זה בסדר. דינה התקשרה ושאלה אותי ואמרתי לה שאני הולכת. היא בקשה לנסות יותר מאוחר והסכמתי."
"אז התחלת להגיד שאת אוהבת ילדים."
"כן. הייתי רוצה מאוד ללדת. הייתי מתה לתינוק ממש עכשיו, את לא יודעת כמה."
"היית רוצה שיהיה לך ולי תינוק משלנו?"
"אני לא יודעת. כאילו… איך? מה, זה אפשרי בכלל?"
"אוי סמדר… לפעמים את מפתיעה אותי. יש את בנק הזרע שזה משהו מאוד גדול וממוסד, שהאנונימיות היא חלק מהעניין. את לא צריכה לדעת מי התורם או להכיר אותו, אם לא בא לך. ויש גם קומבינות ויש אפשרויות אחרות."
"ואפשר כאילו… להיכנס להריון ממש? ואז אנחנו מוכרות בתור אימא ואימא שלו?"
"בדיוק. או שלה. אימא ואימא שלה." ואנחנו מתפרקות לגורמים מצחוק, שתכליתו-שנסחפנו עם התוכניות והרעיונות הרבה מעבר לאיפה שאנחנו כרגע.

"יש רק עוד חדר אחד בבית הזה שטרם הראיתי לך."
אני מובילה אותה לחדר השינה ומייד מסיטה את הווילון גם שם, ממניעים אחרים לחלוטין. היא מגישה לי את כוס הזכוכית הריקה שלה ואני מניחה אותן על הכוננית בצד ונפנית אליה ומחליקה את כף היד בשיער שלה. עכשיו נשימותינו עמוקות ומרגשות. אם ניתן היה, הייתי חותכת את האוויר בסכין חד. גם כעת הנשיקה הסוערת מגיעה והיא הרבה יותר מחרמנת מאשר זו שמלפני דקות ארוכות. ללשונות שלנו יש כעת אמירה בוטה. אמירה? במקרה זה זו צעקה של ממש. אני דוחפת את סמדר קלות ומפילה אותה ישר עם גבה על המיטה. עולה ברך אחר ברך על המיטה וכל גופי מעליה, ואני מתכופפת ומחפשת את שקעי צווארה, וכשאני מוצאת אותם- הם מהווים מוקד לנשיקותיי ולמסע לשוני הלחה ואפילו לביסים הקטנים שבא לי כל כך לנשוך אותה שם. סמדר מצידה מושיטה שתי זרועות חזקות ותופסת את צווארי וגם ידיה שלה מתקשקשות להן בשיער ראשי.
אנחנו להוטות מאוד ונרגשות ואני משתוקקת כבר לבלוע אותה. כל העצמות שלי בוערות ממש מתשוקה ויש לי חשק להעלות את חולצת הטי-שירט הצהובה שלגופה העליון כלפי מעלה, ולטעום את מליחות הבטן הקטנה בעלת עשרות הנמשים. אני רוצה להסיר ממנה במשיכות זיגזג את מכנסי הבד שמגיעות לה מתחת לברכיים, ולגלות איך היא מצניעה את חלקי גופה הקדושים על ידי תחתונים וורודים ודקיקים שבוודאי ספוגים כבר עכשיו במיצי ההורמונים שהספיקה להפריש. אני משתוקקת לפתוח את שרוכי החזייה הקטנה בעזרת שיניי בלבד, ולגלות איך שדיה חיכו לי תאווי ביסים משגעים לפטמותיהם הזקורות. יותר מכל אני כבר רוצה להניח את ראשי בין אותם שדיים נחשקים ולנער את בלוריתי שם, ולהאזין לקולות הנעימים שהיא תתחיל להוציא מקרבה ברגעים שגופה יכיל אותי…
"רגע. אור. רגע."
"מה, מותק?"
"אני… יש לי משהו להגיד לך."
"מה?! זה לא יכול לחכות?"
"לא. ממי. אני מה זה מצטערת… הייתי צריכה להגיד לך כשהגעתי."
"זה מה שכתבת באס אם אס?"
"כן. אם אני לא אוציא את זה עכשיו, אני מתפוצצת."
שתינו מתיישבות אחורה יותר על המיטה, משעינות את גבינו לקיר וסמדר לוקחת נשימה ארוכה במיוחד. אני שמה לב איך כולה רועדת, כשהיא פותחת את פיה להגיד לי את הדברים החשובים.
__________________________________________________________