בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לב

גידי חלק א'

המבע השחצני שהיה לנער הזה בעיניים לא יוצא מהראש שלי… "ההוראות בפנים… כדאי לך לעשות את מה שכתבנו כאן אחרת תסבול… אתה כבר תדע איך למצוא אותנו…" חי בסרט המנוול הקטן… וואלה, עוד רגע הייתי מעיף לו סטירה של איש שמבוגר ממנו חמש-עשרה שנים לפחות ושולף אותו מהסרט הזה…
מצד שני…
מצד שני גם החיים שלי כרגע לא סוגים בשושנים.
"מי זה היה? מה הוא רצה ממך? מה המעטפה הזו?" נשים… כל דבר הן צריכות לדעת. לכל עניין הן חייבות לדחוף את האף… מזל שהתעשתי בזמן, עניני עבודה-תמיד תופס. מקסימום היא הייתה מקטרת על השעה שבה אני צריך להתעסק בעבודה במקום להקדיש אותה לניצן… ומייד הייתי עונה לה שככה זה מנהל ייצור. שהעבודה לא נגמרת בשעות העבודה ושבהתאם לזה גם היתרה בבנק… ושתנסה להיזכר מהיכן בא הכסף לשלושת-רבעי מתכולת הבית על הריהוט ועל ציוד המטבח המתקדם שיש לה. דבר אחד וודאי. זה לא הגיע ממשכורת ההוראה המצחיקה, אפילו אחרי התוספת שקיבלה בעקבות החברות בוועדה הפדגוגית ההיא שקשורה איכשהו לשימוש בסמים או באלכוהול… אז שתפסיק לבלבל את המוח.

"שוב את חוזרת לזה? מה יכולתי לעשות?"
"תפסיק עם התירוצים, טוב?! מה אתה ילד קטן? באמת נו…"
"אני לא מאמין שדווקא ממך אני שומע את זה… את חושבת שאני יכול להשגיח על כל עובד ייצור בשטח המפעל כל רגע נתון? אני יכול גם להדריך מטפלות עם ילדים שההנהלה מכריחה אותי לעשות להם סיורים מסוכנים, וגם ובאותו הזמן לפקח על מי שנוסע במלגזה עמוסה באולם הייצור?!"
"אה, אז עכשיו ההנהלה אשמה… אתה לא מבין שכל מה שקורה בתוך אולם הייצור צריך להיות תחת השגחתך?!"
"רגע אחד… את חושבת שלא כואב לי על סמדר?" אור בדרך לענות אבל עוצרת בעצמה. ואני ממשיך בתנופה בה התחלתי. "למה אני צריך להיחקר גם בבית הפרטי שלי אחרי שכבר יומיים אני נחקר בלי סוף בעבודה?! באמת… תניחי לי."
"סליחה. אתה צודק, באמת הגזמתי." היא מניחה את ידה על העורף שלי כשהיא מבינה סוף-סוף שנסחפה. "אבא, אם… זה לא מצליח לי. אם, תעזור לי עם החלק הזה. אוף…" רגע של נחת כשמכאן האישה נותנת לי מנוחה לשם שינוי, ולילדה אני מראה איך להרכיב את החלק הנכון בהרכבה, וזוכה לראות את הגאונית הקטנטנה שלי בהפגנת חוכמה ייחודית. אלא שאז אני עושה טעות…
"אפשר היה לחשוב לרגע שיש לך כאן איזה עניין אישי… האובססיביות שבה את מאשימה אותי פשוט מביאה אותי לתובנה ש…" אור פותחת עליי עיניים שנראה כאילו הן עצמן עומדות לבלוע אותי. היא לא נותנת לי לסיים את המשפט. "עניין אישי? איזה עניין אישי יכול להיות לי כבר, אה?! על מה בדיוק חשבת? לא! אל תשתוק עכשיו! אם כבר התחלת אני רוצה לשמוע הכול!"
"not in front of the kid!!!" אני אומר לה ורואה מייד איך ניצן מרימה זוג עיניים גדולות וחכמות ומתבוננת בי במבע מאשים. "very nice, now are you happy?"
"אם… אני יודעת שאתם מדברים עליי. תפסיקו כבר, זה בכלל לא נעים לי."
שקט.
אור מתבוננת בז'ורנאל הדוגמנות שלה, אולי "לאישה", אולי משהו אחר… לא השטח שלי ולא היה אף פעם. היא מציצה אליי מדי פעם בהרגשה שהשיחה הזו לא הושלמה. ואני?! בוהה בכלום ומנסה להמציא תירוץ להתבודד עם המעטפה החשודה עם "הוראות ההפעלה" שממתינה לי ואני כבר סקרן לדעת מה יש שם.
ניצן נעזרת בי פעם שנייה ואני מבקש בליבי סליחה מהנסיכה על חוסר הסבלנות שלי אליה. מאז שהשמוק הקטן הופיע לי עם המעטפה אני לא אני. אור מרגישה בזה והנה לה עוד תירוץ להתעלק עליי.
בסוף אני לא עומד בזה יותר. קם והולך וסופר בלב ספירה לאחור מתי אשמע את המילים: "לאן אתה הולך? למה אתה לא יושב איתנו יותר? מה יש?! אנחנו לא מספיק מעניינות?!"
"זה קלקול קיבה או משהו כזה… לא טוב לי."
מניח יד מלאת צביעות על הבטן ואיש קטן בתוכי חוזר בפעם המאה בימים האחרונים, על מה שנשמע כמו "די. מספיק. זה לא ילך. המעבר הפיסי הנה לא ישנה כלום בנינו…"
"אכלתי משהו מקולקל." כשהיד עוד מסמנת עיגולים דמיוניים על בטני אני נכנס הביתה, משאיר את אשתי ובתי במרפסת וממהר לקחת את המעטפה המסתורית איתי לשירותים.

לאחר שהיא נפתחת בידיים רועדות, אני מושיט יד אחת פנימה לתוך המעטפה ומרגיש ערימה של צילומים. מה זה יכול להיות התמונות האלה?! ממתי?! מה הן צופנות בחובן?!
בהתחלה הן לא ממש ברורות, אחת אחר השנייה נראות כמו גושים מטושטשים חסרי פשר…
אבל אז לאט-לאט זה מתחיל להתבהר ולהתברר, הגושים הופכים לגופים, הכתמים נהיים לאיברים מוצנעים יותר ומוצנעים פחות… תווי הפנים מוכרים. יותר מידי מוכרים לי. זה איום ונורא… המצבים האלה מביכים אותי ונדמה לי שעכשיו באמת לא טוב לי, פיסית ממש. לפחות לא אצטרך להעמיד פנים לאור ברגע שאצא החוצה מהשירותים. אני מתרומם בבת אחת מהאסלה, מסתובב עם פניי לניאגרה, מתכופף והקיא יוצא ממני בשטף מפליא. אני… שבדרך כלל נזקק לתקיעת אצבע או שתיים כדי להקיא כשלא טוב לי, "זוכה" לזרימה חופשית…
להעלים… לשרוף אותן. אני חייב להצית את כל המעטפה הזאת על תכולתה… רגע. רגע, הנה פתק.
אני מתחיל לקרוא:
"שים לב!"
ובלה בלה… בלה… "וכדאי מאוד שתעשה את מה שאנחנו דורשים, אחרת" ובלה בלה… בלה… "וגם לא רק היא אלא הנהלת המפעל… כל הדירקטוריון… תחשוב כמה זה יביך אותם ושלא לדבר עליך…" ובלה… בלה… בלה… "זהו, אז ההחלטה בידיך והעותקים בידינו ולך יש רק כמה ימים בודדים להוכיח לנו ולעצמך ש" בלה… בלה… בלה… "אתה יודע איך להשיג אותנו למרות שאתה לא צריך אותנו בשביל זה, אלא רק את אשתך. אל תתחכם איתנו, לא כדאי לך!!!"
__________

מוריד את המים ויוצא מהשירותים חולה על באמת.
איך לעזאזל הכנסתי את עצמי לסיבוך הזה… איך אני יוצא ממנו עם הכי פחות נזק?! זה בכלל אפשרי?! אם הייתי יכול להניח את היד על החבורה החצופה הזו…

ובערב, כשאור חוזרת מהחדר החשוך של ניצן לאחר ההשכבה…
"בואי מותק, שבי איתי. שבי."
"אחר כך. אני רוצה להיכנס לפייסבוק."
"מה לפייסבוק עכשיו?!?"
"יש לי כל מיני דברים לבדוק ולעדכן, נו…"
"תעדכני מחר, מה בוער?"
"לא."
הנחישות שלה מרתיעה אותי, אני כבר מכיר את המלכודות האלה אליהן אנחנו תמיד נופלים. אני אלחץ והיא תתעקש ואני אלחץ יותר והיא תעמוד בסירובה, וכשאבוא ללחוץ עוד טיפה הכול יתפוצץ לשנינו בפרצוף.
"או.קי סבבה. כנסי לפייסבוק ותיהני. מה אני יכול להגיד…"
וכך עוברות להן שעה וחצי וכבר עשר ועשרים.
בין מבזק פרסומות אחד למבזק פרסומות אחר אני נרדם כרגיל מול הטלביזיה, שפוך בבגדיי על הספה. כשאני מקיץ לרגע מסטול ומיוזע ומציץ לפינה, אור עדיין יושבת מול המחשב מכורה לו לחלוטין…
ברור שבסיטואציה רגילה כבר הייתי חותך למיטה ובמקרה הטוב מתעורר ברגע שהיא הייתה מרימה את השמיכה ומשתחלת לה פנימה, אבל לא הלילה. לא!
"מתאים לך קפה?"
"לך לישון, אני אכין לעצמי."
"למה? זה בסדר. אני ממילא מכין לי שחור חזק." אור עוצרת מהקלדתה ומסתכלת אליי.
"אתה בסדר? שחור חזק? לך לישון."
"די… כמה אני יכול לישון?! כל הזוגיות שלנו מתמסמסת לה בגלל שאני נשפך תמיד הרבה לפנייך. החלטתי שהלילה אני נשאר איתך ואנחנו משוחחים קצת כמו פעם." אני לא מחכה לתגובתה אלא קם מרבצי וניגש למלא פינג'אן במים מהברז ומניח אותו על הכיריים, ומצית להבה מתחתיו.
"אתה זוכר את פנינה רצון?" שואלת אור מבלי להסתובב ולהפנות אליי את פניה.
"פנינה רצון? לא. תזכירי לי."
"היא עמדה בראש וועד הבית שלנו. אישה לבבית כזו… מתחשבת… אופטימית…"
"כן. עכשיו נזכרתי… מה איתה?"
"גיליתי אותה כאן בשעה האחרונה, בזמן שאתה נחרת וגרמת לזגוגיות לרעוד."
"גילית אותה? למה, היא התחבאה עד עכשיו?"
"אוי גידי באמת… תתקדם. גיליתי אותה בפייסבוק. זה מה שיפה פה, אתה לא מבין?"
"יופי… יופי. אז עכשיו אחרי שגילית אותה, מה תעשי עם זה?"
"כבר עשיתי. גולם אחד. שלחתי לה הצעה לחברות."
"ואת אומרת לי להתקדם? תקשיבי לעצמך. קודם הכרת אותה והיית בקשר איתה ואם הייתן רוצות להיות חברות אז זה כבר היה צריך לקרות. במקום זה את נזכרת עכשיו, אחרי שכבר אין קשר ביניכן, להציע לה שתהיו חברות? וזה ההישג הגדול של הפייסבוק?"
"תהיה לי בריא… שאלוהים יקשיב סוף-סוף לנזקקים באמת…" היא ממלמלת ואני מגחך והמים לאיטם מבעבעים בפינג'אן. כף גדושה קפה ופחות מזה סוכר, מערבב ונותן ליציר כפיי להתבשל עד לנקודת הרתיחה ורגע לפני הגלישה סוגר את הגז.

אור מצטרפת אליי סוף-סוף ואני מאושר.
היא מנמיכה מייד את הווליום בשלט הטלביזיה, ממלמלת משהו שמצד אחד אינו ברור לי ומצד שני ברור לי שאלה דברי ביקורת עליי. אני לא טורח להיפגע או לשחק ברוגז איתה. לא. עכשיו אני צריך להיות אדיב ומפנק.
"אתה רוצה להיות חמוד? תעסה לי את כפות הרגליים." ללא התנגדות הן מונחות על ברכיי ואני מתחיל בעיסוי בעדינות וברגישות כמו שנהגתי בעיקר כשהייתה בהריון מתקדם, כשהיו האצבעות שלה נפוחות והכאב גדול. עכשיו הן דווקא רזות וחמודות להפליא, ולעיתים כשאחת האצבעות משנה ממסלולה ומטיילת לאורך הרגל בכיוון המפשעה, דואגת אור באלגנטיות לקחת אותה עם ידה ולהחזיר אותה למקומה. בקלות רבה מידי אני יכול לסטות מהנושא ולנסות לרצות אותה במשחקי אהבה, בתקווה שאולי אולי הלילה זה יצליח לי והיא תשתף פעולה. ומי יודע אם נירדם כלל כדי שאוכל להרגיש שאת הבוקר הבא אתחיל עם חיוך רחב וציפורים שרות בלב. כן. זה מה שזיון אחד סוער וטוב כמו שבעל ואישה זקוקים לו מדי פעם בפעם, מסוגל לעשות לבנאדם על הבוקר. ולשנות לו בכך את כל היום ואולי יותר מזה. "תעשה טובה ותתרכז בעיסוי, חרמן אחד…."
"את מאשימה אותי שאני חרמן? את מתעללת בי ונועלת את שערייך בפניי ומה את מצפה?"
"אם אתה חרמן לך תעשה ביד ותעזוב אותי בשקט. טוב?!" ברור שאני חורק שיניי. מניאקית… זה צער בעלי חיים! זאת התעללות לשמה. כמה זמן עוד אחזיק מעמד… הלב סופג והראש מתפוצץ, אבל הידיים חייבות להמשיך ולעסות את רגליה. "בוא, תעסה לי ככה את הרגליים כל יום כי זה נהדר, ונראה. אולי יצא לך משהו טוב בסוף…" ככה היא אומרת אחרי רגעים ארוכים של עיסוי בשתיקה, בהם רק נהימות העונג שלה נשמעים בסלון.
"איך את מתרשמת מהחברה שיהיו תלמידים שלך?"
אחרי כל מיני משפטי התחלה שעלו וירדו אצלי במוח, אני מאלץ את עצמי לשאול את השאלה הצמחונית הזו ואחריה מרגיש דפוק.
"אתה מתכוון, אחרי הפגישה המביכה?"
"אני מתכוון לשאלה ששאלתי-איך את מתרשמת מהם?"
"תלוי, לא יודעת. יש ויש."
"ואחרי הפגישה ההיא את חושבת שתצליחי להיות מחנכת טובה?"
"אני צריכה להיות המחנכת שלהם לא חברה שלהם."
"כן, אבל את מכירה את עצמך יותר טוב ממני. להישאר מרוחקת וקשוחה… קשה לי להאמין."
"יש לי ברירה כאילו? מה אתה מציע, שאני אוותר מראש?!"
"אני לא מציע, רק שואל. מתעניין, את יודעת…"
"אהה… מתעניין זה טוב… יופי. כן , שם… אה…"
"את לא חושבת בדיעבד שהיית קשה איתם?"
"לא. מה אתה רוצה, אני אפילו לא התחלתי לממש את חלקי בעניין."
"מה זאת אומרת? אני לא מבין."
"הייתי נוכחת אמנם בתחילת המפגש, אבל את רוב העבודה עשה המדריך שלהם."
"אה, כן? ואת העונשים לא את נתת להם?"
"תתפלא. החברים שלהם מהנעורים הם אלה שהחליטו על העונשים." ועוד לפני שאני מספיק להשחיל משפט נוסף, היא ממשיכה. "אם תשאל אותי הם קצת החמירו איתם. קצת הגזימו."
"חח… שנאמר… עם חברים כאלה מי צריך אויבים…"
"הרעיון שלעצמו הוא נהדר, אלה נערים ונערות שחיים איתם באותו בית חינוכי והקלון שדבק בהם דבק בכולם. מפה הרעיון נולד."
"מתאים לקיבוץ לחשוב ככה. תגידי… מה הם קיבלו? איזה עונשים?"
"מאיפה ההתעניינות הזאת פתאום? מה לך ולהם?"
"סתם, את יודעת… את החוליה המקשרת בינינו ואני לא שקט שככה את צריכה להתחיל שנה חדשה."
"אתה בטוח שרוויטל לא שלחה אותך לרחרח? לבדוק אם אפשר להפחית לה בעונש…?"
"רוויטל?!? מאיפה הבאת את זה?!"
"גידי, אל תיתמם בבקשה. זה לא בשמיים אם מפעילים קצת את הראש. אתה והיא עובדים יחד… רוויטל שייכת לנעורים עדיין ולמרות הכול…"
"אני יודע… אני יודע שמלאו לה שמונה-עשרה. נו… שמעתי על זה, אבל מה פתאום בגללה?!"
"לא התעניינת ככה קודם, מה קרה? רצף כזה של שאלות…"
"טוב. אני אסתום את הפה אם זה מה שאת רוצה."
אז אני מעסה ומעסה והיא מתמוגגת וכייף לה, ואחרי שתיקה ארוכה חסה עליי.
"הם צריכים לתת הרבה שעות-עבודה למען הקהילה. אז אתה תוכל להיעזר ברוויטל יותר ממה שתכננת במשרד. שאני אתחיל לדאוג כבר מעכשיו שאתה לא מגיע הביתה?" כמו שאור אומרת את זה, נדלקת לי מייד נורה מעל הראש… רק חבל שהרעיון לא שלי.
"את חושדת בי ככה וככה. גם אם הייתי מגיע הביתה בשעות מוקדמות כל יום, עדיין היית מאשימה אותי שאני מזדנב אחריה ודלוק לה על הטוסיק וכל זה…."
"ואתה לפעמים כזה ילדון קטן ופגיע… אתה לא מזהה מתי אני מנסה להציק לך?"
"מנסה ומצליחה. רגע… כולם צריכים לתת שעות-עבודה לקהילה?"
"כל אלה שהיו שותפים להילולת השתייה נו… לא שאני מצפה שתזכור משהו כי בעצמך נשפכת."
"תודה שאת מזכירה לי באמת… גם אני אוהב אותך. וזהו? אלה העונשים?"
"לא מספיק?"
"כן. אני יודע… לא נעים גם ככה."
"סתם… מתחתי אותך. זה לא הכול."
"נו?! מה עוד?"
"הכי גרוע זה שנשללה מהם האפשרות ללמוד נהיגה על חשבון הקיבוץ."
"באמת? ההורים שלהם יצטרכו לממן להם את הרישיונות?" היא מהנהנת לחיוב. "אבל מאיפה? אין להם כסף פרטי."
"אל תגזים, הקיבוץ של היום זה לא מה שאתה חושב. הכי עשירים הם המנהלים שלך בדירקטוריון ובהנהלת המפעל."
"אבל לפי דעתך זה העונש המוגזם, נכון?"
"כן. הייתי מסתפקת במתן מספר שעות-עבודה לקהילה וזהו. זה חמור מספיק."
"אז למה את מחכה? תפעילי את ההשפעה שלך."
"מה פתאום?! זה בכלל לא ענייני. זה ניתן להם במסגרת הקיבוץ."
"אבל היית שותפה למפגש הזה, הם צריכים לשמוע את דעתך בעניין. הם חייבים." אור מרגישה משהו בקול שלי כנראה… "חייבים? הם לא חייבים כלום. אתה מוכרח להבין את ההבדל גידי. אני מייצגת את משרד החינוך. נקודה."
"אז למה הם זימנו אותך להיות נוכחת מההתחלה?"
"קודם כל בגלל צירוף הנסיבות. אני גרה כאן כתושבת ובמקרה אני גם מתעתדת ללמד אותם בבית החינוך."
"ובאימא והאבא של המקרים גם הזדמנת לזירת האירוע באותו לילה גורלי…"
"בדיוק. אתה צודק, אלא שדווקא זה לרעתם של הילדים, לא לטובתם."
"מי אמר?"
"הם. הקיבוץ."
"נו… אז את יכולה לבוא ולהגיד שהיית עדה לאירועים ושלפי דעתך מספיק לתת להם כמה שעות התגייסות לקהילה וזהו. לא צריך להגזים."
אור שותקת ואני חדל מעיסוי כפות רגליה ואנחנו לוקחים לנו איזו אתנחתא קטנה, ולוגמים בשקט מספלי הקפה, שהלך והתקרר בלהט שיחתנו.
לא ברור לי אם זה רק אני, או שגם אור מרגישה שהבאתי יותר מדי מעצמי לעניין הזה. אחרי הכול זה באמת לא הזיז לי את קצה הזרת עד היום בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
______________________ ______________________________ _____________