בזמן שחיכיתי לליאת פרק- לא

מחוץ לתמונה…

יד אחת אוחזת בזהירות במעקה הבטון ואני מניחה רגל כואבת על המדרגה ויורדת. עוד רגל, משפרת את אחיזתי בקביים ונעצרת לנשום אוויר ולתת מנוחה לקרסול הצעקני. מעניין איך אימא הייתה מגיבה אילו ראתה אותי הולכת מהבית…
"נו, איתמר… תענה לי. בבקשה…" ליאת מסננת אל בין הצלילים. "היי, זאת שוב אני, מחפשת אותך כמו לא יודעת מה. תחזור אליי כשתשמע, טוב?! בבקשה איתמר, זה דחוף."
די מביך ללכת ברחבי הקיבוץ ככה עם הקביים הגבוהים מהעץ, אנשים מסתכלים בהפתעה ובסקרנות, חלקם מרכלים מאחורי הגב… לא בטוח שדווקא מתוך כוונות רעות.
"הו סמדר, שלום. איך את מרגישה? שמענו מה שקרה… את בסדר עכשיו? כן? יופי. תודה לאל. דאגנו. העיקר שתהיי בריאה." כעבור שני עצים ושיח אחד, שוב.
"שלום, גיבורת היום… מה שלומך ילדה? זה רציני? יש נזק? לא? אהה מזל באמת. כבר שמענו דברים לא עלינו… הבריאות היא מעל הכול. אל תשכחי." נשיקה ועוד נשיקה מכל הנשמות הטובות של המשק ומכל מי שפתאום יש לו חשק…
העלייה קשה במיוחד ואני נעצרת מיליון פעם לנוח. לא נעים לי מליאת. האמת… בכלל לא האמנתי שכל כך מהר אני אזכה לטייל שוב בחצר, עד שבא המכתב וטרף את כל הקלפים…
הרגליים שתיהן נורא כואבות, והכתפיים שלא רגילות למוטות העץ הגבוהים יותר ממני התעייפו זה מכבר. אם יש משהו שאליו אני נצמדת בתוך בליל העייפות והחרדה מגורלו של איתמר, ומהכעס על אימא… זאת אור. אור חרוב, שככל שאני מציירת לעצמי את הפרופיל האצילי שלה אני רק הולכת ומתאהבת בה יותר ויותר.
הנה שדרת הברושים הגבוהים שתמיד צילם מאפשר צלילות נפש ברגעי העלייה לעבר בניין הנעורים. מכל הנוף הזה נראה לי לפעמים שזאת כאילו העלייה המפורסמת לאקרופוליס.

"אני עוד לא קולטת איך הייתה לה החוצפה לתת לו להיכנס אליי בלי רשות… ועוד בזמן שאני ישנה… כאילו… הלו?!? תתארי לעצמך שהוא היה עושה את מה שהוא כתב שם…"
"נו די, סמדי. הוא לא באמת היה עושה את זה, אנחנו מדברות על איתמר כאילו. איתמר… זה שאת עצמך היית אומרת 'אני חולה על הבנאדם הזה'… או 'וואי ליאת, אם יקרה לו אי פעם משהו אני אבודה' וכאלה…" אני שומעת אותה וצועדת בעקבותיה וחשש כבד בליבנו שמשהו נורא מחכה לנו היום. "אבל אני מסכימה איתך שהיא לא הייתה צריכה לתת לו כאילו להיכנס כשישנת. זה היה חסר טקט."
"חסר טקט?!? זה היה מעשה מטומטם. בא לי… בא לי כאילו… לא יודעת. תארי לך שהוא היה אונס אותי? כאילו… מה נשאר לו תאכלס?! מה יש לו להפסיד לפי מה שהוא כתב? אה…? שום דבר."
"סמדר, די!"
"בסך הכול היה צריך להרים את השמיכה, ישר לשים לי יד על הפה… "
"די נו… איזה נודניקית את…"
"ואני כאילו, הייתי מתעוררת מהשינה ולא יכולה לצרוח והוא כבר היה גומר והורג אותי, או משאיר אותי בהלם."
הנייד עושה לליאת טובה ועוצר אותי משטף זיבולי המוח… היא מסתכלת במספר שמופיע על הצג, בטוחה לרגע שהנה איתמר חזר אליה. "היי…" נשמעת מאוכזבת. "לא. הוא עוד לא חזר. אנחנו בדרך לנעורים עכשיו. מה?! אה באמת? ו… הוא לא שם? בדקת טוב כאילו? יה מה נעשה? חכה שנייה טוב?" ליאת פונה אליי. "זה שון. איתמר לא בנעורים, הם שם כרגע והוא איננו, מה נעשה סמד?" האמת שאין לי תשובה לתת לה. "שון, תשמע חכו שם, אנחנו באות. עוד כמה דקות אנחנו אצלכם, טוב? אל תלכו לשום מקום."

שון, מגה-בול וקונצי יושבים על ספסל העץ במרפסת הנעורים. קונצי מניף כדור סל כתום שחוק על קצה הרגל ומסובב אותו במומחיות, ואז בתנופה אחת מהירה מרים אותו ומגה בול תופס אותו קצת מופתע וצוחק. אנחנו מתקרבות לאיטנו והם מבחינים ונפנים אלינו.
"אמרו שסמדר גוססת על ערש דווי…"
"תאמין או לא, לפי הכאבים הייתי מבקשת עכשיו המתת חסד." אחד אחד הם מחבקים ומנשקים אותי בחיבה רבה.
"וואי… אני מקווה שבאמת את לא עושה נזק יותר גדול לרגל. למה היית צריכה לבוא?!"
"נראה לך כאילו שהייתי מסוגלת להישאר בבית אחרי מכתב כזה?"
"אבל בשביל זה יש חברים, לא?!" אני מנידה עם ראשי לשון המתוק ולא עונה.
"ליאת המכתב אצלך? תביאי לקרוא."
"מה פתאום?! לא הבאנו אותו, זה מכתב אישי." הבנים מסתכלים קצת באכזבה זה אל זה.
"מה אישי?! חשבנו שאנחנו חברים קרובים כאילו…"
"כן, בשביל לעזור לכם לחפש את איתמר אנחנו טובים, אבל לקרוא את המכתב לא?!"
אני מאוד מבולבלת. כועסת עליהם אבל מצד שני לא בא לי להיות כפוית טובה. ליאת לעומתי יודעת בדיוק מה לענות. "תגידו לי, אתם סתומים כאילו?! אתם בנעורים או בפעוטון?! עוד לא קלטתם שמדובר בעניין הכי רגיש שאפשר לדמיין? כאילו, אנחנו כאן כדי להתייעץ ביחד אם הצעד הבא צריך להיות פנייה למשטרה, או ללכת להנהלת הקהילה לספר לה. ואתם מתייחסים למכתב הזה כאילו זה חוברת פלייבוי או משהו דומה. ממש מפגרים. תסלחו לי."
"אני מציעה לחפש פעם נוספת בכל החדרים."
"חיפשנו. זה מיותר." אבל אני מחליטה לא להסתפק בזה ונכנסת פנימה וליאת בעקבותיי. עוברות מחדר לחדר, דופקות על הדלתות וקוראות בשמו מתוך חמלה, פותחות אותן בזהירות בלב חרד למדי… מדמיינות איך בשנייה שהדלת תיפתח די הצורך תתנדנד לה שם גופת… אוי אלוהים… המחשבות… ברר… מהמרפסת בחוץ מגיעה המולה פתאום. "בנות. הוא כאן."

חיוך אינפנטילי מרוח לאיתמר על הפרצוף.
אנחנו בקושי רב מצליחות להשתלט על עצמינו ועל הנשימות הכבדות, מתבוננות בו ומחפשות בכוח סימני מצוקה שאינם שם. בא לי לצרוח עליו לנוכח החיוך המטומטם שנמרח על פניו מקצה לקצה. הוא מבחין בהתרגשות שסביב בואו ובטח מרגיש מנצח. בטוח שקראנו את המכתב שלו ואנחנו בשיא ההיסטריה. סופסוף הוא משך תשומת לב כמו שמגיעה לו…
"איתמר, למה לא חזרת אליי?" שואלת ליאת באיפוק רב.
"כי זה לא לטלפון."
"מה קרה לך?! השתגעת? אתה קולט מה עבר עלינו?" איתמר מעצים את חיוכו וחוכך את שתי ידיו בסיפוק עצמי בולט. "טוב, ככה זה… לפעמים הבנאדם צריך לירות פצצת תאורה לשמיים החשוכים כדי שסופסוף יבחינו במצוקה שלו." אני מקבלת את הקריזה ומושכת בזרועו של איתמר ומאלצת אותו להיכנס איתי לבד פנימה.

"עכשיו אתה הולך להוציא הכול! כל מה שעבר לך בראש והתכוננת לעשות אתה מספר לי, ברור?"
הוא שותק נכלם לפרק זמן ואז עונה בהיסוס כזה. "…יש לי הרגשה שקראת, נכון?!"
אני מהנהנת בראשי. "טוב… אל תסתכלי עליי ככה, נו… זה לא היה באמת."
"מה לא היה באמת? המכתב הזה מעביר את כל מה שהרגשת אחד לאחד."
"אבל הוא לא היה מכוון שתקראי. לא ראית שקימטתי אותו?!"
"נו די, איתמר. מה לא היה מכוון?! אם לא היית רוצה שאני אקרא ואדע את זה, היית מעלים או קורע אותו לגזרים." הוא מרכין ראשו ומסתכל לרצפה ונראה מהרהר במה שאמרתי.
"בול שיט זה מה שזה, בול שיט. נראה לך שאני מסוגל לפגוע במישהו?"
"איתמר, אני חושבת שאתה צריך עזרה. באמת. אתה לא מוכרח להתמודד עם זה לבד."
"אוי באמת… אל תתנשאי עליי."
"מפגר אחד, זאת אני, סמדר. נראה לך שאני אתנשא עלייך? אני כאן כדי שתוציא את מה שיושב לך בגרון. כדי שתבכה, ממני אל תעיז להתבייש, שמעת?!"
"אז זה נכון מה שאומרים כאן?"
"לא יודעת מה אומרים כאן. תגיד מה ואני אגיד לך אם כן או לא."
"אתן מזדיינות את והמחנכת?" לאחר שתיקה ארוכה שבה אני לא מסתכלת לעיניו, הוא ממשיך. "כמה זמן זה כבר נמשך, אה?!" אני חשה איך העצבים עולים ומטפסים לי למוח, המשפט הפתטי האחרון הוא כמו אגרוף שננעץ לתוך בטני.
"חבל לי שהדברים הגיעו אליך ככה דרך אחרים. התכוונתי לספר לך."
"את לא יודעת כמה שזה מביך. שהחברה שלך בוגדת בך מילא… אבל כשזה עם מישהי אחרת…"
אין לי מה לענות. באמת שאין. אני נותנת לו להוציא ולגדף ולנבל את הפה ולהתנקות מבפנים, ומשמשת לו בעיקר כאוזן קשבת. "אבל זה בסדר ממי, את לא צריכה לדאוג לי כי מעכשיו הכול יהיה בסדר. העניינים ישובו להיות כמו שהיו."
איתמר קם ממקומו ופוסע לדלת, הוא מוחה את עיניו הדומעות בשולי חולצתו ופותח את המנעול.
"איתמר, שב. לאן אתה הולך, נו…?!"
"בואי מתוקה, אני רוצה שכולם ישמעו."
"מה, נו? שב. לא גמרנו את השיחה הזאת. אוף איתך…"
"לא יודע מה איתך, אני גמרתי את השיחה המעפנית הזאת כי מצאתי פיתרון מעשי ויש לי הודעה חשובה לבשר. אם את רוצה לשמוע כדאי שתבואי."

ליאת פוגשת אותי סקרנית ביציאה למרפסת.
"מה?!"
"תאמיני לי, לא יודעת. הוא יותר מוזר ממה שהיה במכתב כאילו…"
"טוב, תקשיבו חברה, זה הולך ככה!" איתמר קוטע את שיחתנו המתלחששת לה.
"תסתכלו בבקשה על סחבק, כי סחבק עשה מעשה שכולנו נרוויח ממנו." הוא נראה מרוצה מעצמו וממתיק את סודו בהשתהות ארוכה ובהמתנה שמישהו מאיתנו יפריע לו.
"אולי סחבק מוכן לספר לנו מה עשה לכבודנו, במטותא?!"
"סחבק מוכן ועוד איך. זוכרים את הצילומים המפורסמים?"
אני נזכרת מייד בערימת התמונות התחובות מתחת לכרית בחדרי.
"זוכרות את המראות הסנסציוניים שתפסה המצלמה בדרך מקרה?"
"איתמר… אוי לך…. " נזעקת ליאת. הבנים צוהלים ונותנים כף אחד לשני.
"סליחה?! למה אוי לי? מי היא שתבוא ותיקח מאיתנו את הזכות ללמוד נהיגה כמו כולם?"
"אתה פשוט בן-זונה… היה לנו הסכם נכון?!"
"מה שהיה לנו זה שעלינו… סליחה, אני עליתי על מכרה זהב, אבל כולכם נמושות מוגי לב. אז מישהו היה חייב לקחת את העניינים לידיו."
"כן… מישהו שלגמרי במקרה יש לו אינטרס מובהק לסגור חשבון אישי…"
"רגע… רגע… איזה הסכם? על מה אתם מדברים?"
"אני… התכוונתי לספר לך."
"באמת? מתי?!?" אני מתפרצת על ליאת.
"זה ממש לא משנה אם היא הייתה מספרת לך או לא ומתי, הדבר נעשה. מאיפה אתם חושבים שסחבק מגיע עכשיו?"
לאושרו אין גבול ככה נראה.
"לא נכון…" מפליטה ליאת מפיה אנחה כאילו חרב עליה עולמה.
הוא מהנהן בראשו בנקמנות חסרת מעצורים. "כן נכון. ועוד איך נכון. אני אישית דפקתי להם על הדלת, וכשהאדון הפוטוגני הציץ החוצה מסרתי לידיו את המעטפה. ההוראות בפנים אמרתי לו. כדאי שתקרא אותן ואחר כך… אתה כבר תדע ליצור איתנו קשר."
…סחבק… פורץ בצחוק אכזרי שמושפע יותר מדי מסרטי מתח.
אני מתבוננת בליאת ובקושי מבינה מה קורה. ליאת חיוורת ממש, לא מעזה להסתכל חזרה אליי.
______________________________________________