בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כ

*הבהרה: הפרק מכיל טקסטים המתארים ארוטיקה נשית*

אחרי הכול-יש לנו משימה לבצע!

הכול מתערבב לי יחד!
מצד אחד, הפחד להיראות ככה בתוך הרכב בשעת לילה מאוחרת, החשש מהשמועות שתופצנה למחרת בכל רחבי הקיבוץ…התגובה הראשונה שיגיבו אבא ואימא… ועוד כשזה בא ממישהו אחר ולא ישירות ממני…
תדמיתה של אור שברגע אחד עלולה להפוך לאנטי חינוכית, ובכך לסכן את תפקידה הפדגוגי…
הנזק עלול להיגרם והוא עכשיו כפסע מאיתנו. הכול תלוי במזל וקצת אולי גם בנו, בי ובאור. ואולי גם בנחישותו של מי שניצב ברגע זה ממש מחוץ לרכב.
מצד שני, הנה סיטואציה מדליקה ומחרמנת כשאור כמעט אונסת אותי בשכבה עליי. הפנים שלי דבוקות לצווארה, ובאף עולים ניחוחות כאלה מטריפים שקשה לנקודה הרגישה להישאר יבשה. שוב, יש לומר…
על השדיים הגמדיים שמתחככים בגופי ומוסיפים לי עוד ריגושים אני בכלל לא מדברת… ועל הבטן המתוקה שלה שעולה ויורדת בקצב אחיד, ובכל ירידה היא מועכת קצת את בטני שלי, גם…
אני מבטיחה לעצמי שכשהכול יגמר ו"המטרידן" ייעלם ויעזוב אותנו בשקט, אני אגמול לאור על מה שכאן קרה מקודם שהביא אותי לעילפון החושים כמעט. אני רוצה להעניק לה סקס מצוין בחזרה, שתדע לה שאני אף פעם לא נשארת חייבת לאף אחד מצד אחד, ומצד שני… פשוט כי בא לי עליה כל כך שזה חייב לקרות כאן ועכשיו ותיכף ומיד!
צליל נקישות האצבע על הזגוגית עודו מהדהד כשמישהו מנסה לשווא לפתוח את דלת הנהג! אנחנו עוצרות את הנשימה עוד יותר, ויכולות בברור להקשיב לדופק שהולם והולם לו… לא עוברות עשר שניות ופתאום אותה יד מונחת על ידית הדלת השנייה, זו שממנה יצאתי אני לפני כך וכך זמן. הדלת נפתחת , משמיעה חריקה כמו מקודם ובאותו הרגע ממש באופן הכי אינטואיטיבי שאפשר, אני נחלצת מתחת לגופה של אור ומושכת בשתי ידיי את השקית הלבנה שהיא תקעה ליד תיבת ההילוכים, ומעיפה אותה קדימה… ישר על הבנאדם שהגיח פנימה לאוטו! הצעקה שנשמעת ממנו באה יותר מהפתעה מאשר מכאב המכה שקיבל. השקית לא כבדה במיוחד… "עוף מפה! עוף!" אני צועקת ממלוא הגרון.
הבנאדם אכן יוצא החוצה במהירות! אבל אז אנחנו שומעות אותו קורא אלינו מבחוץ: "רק רציתי לברר אם הכול תקין פה. ראיתי רכב עומד בצד הדרך מונע עם אורות וכל זה… בחיי שלא ניסיתי לפגוע בכם או להבהיל…"
"הכול בסדר. אנחנו בסדר, תודה." עונה לו אור אחרי זמן-מה של דומייה מתוחה מאוד.
"טוב… אז לילה טוב לכם… או לכן… או מה שלא יהיה."
"לילה טוב."
לשווא אני מנסה לעבד את הקול שלו בראש, יודעת מצוין שאני מזהה אותו אבל קשה לי לחבר את הקול לפנים!

רק אחרי שאנחנו שומעות את המכונית נוסעת מאיתנו הלאה לדרכה, אפשר סוף-סוף לנשום לרווחה ולהירגע.
מה זה להירגע… "את חושבת שהוא ראה אותנו?" אני שואלת בדאגה.
"לא מאמינה. אולי הוא ראה משהו, אבל לא היה לו זמן לזהות אף אחת מאיתנו." ואחרי חצי דקה של שקט באוטו היא מוסיפה:"תישמעי… איזה אינסטינקטים מהירים יש לך… אני עדיין בהלם."
האמירה הזו פותחת לנו פתח לשחרור אמיתי ומלא. אנחנו פורצות בצחוק כזה, שמגלם את כל החרדה והמתח שהיו מנת חלקנו בדקות האחרונות שנראו כמו שעה. "עוף מפה! עוף יא סוטה מין מציצן…" היא מחקה את הצעקה שלי עם תוספות כל מיני… ואני לעומת זאת מנסה לחקות אותו עצמו: "בסך הכול רציתי לטעום את טעמן של שתי בחורות, שניחוח החרמנות נודף מהן ומכסה את השטח כולו."
"ימי… ימי… ימי…. איזה ניחוח מגרה… אני כבר לא עומד בזה…" מוסיפה אור בטון גברי במיוחד ושתינו פשוט מאוד מתגלגלות, עד שכבר אין לנו אוויר ומתחיל הכאב בצלעות.

אני לא שוכחת את ההבטחה שהבטחתי לעצמי עוד קודם, ומחליטה לנצל את המומנטום שנקרה בדרכי. ידיי מזדחלות להן בבטחה ומפלסות דרך אל עכוזה של אור. יד אחת מוצאת את עצמה משתחלת דרך המכנס, ברווח הקטנטן שבין הגוף לבד, וממשיכה משם אל התחתונים. כל אצבע יודעת מצוין מה עליה לעשות שם בפנים…
"מותק… אני חושבת שכדאי שנזוז."
"אחר כך. רק אחרי שתראי כמה אני רוצה אותך."
"אוי…" היא מחניקה אנקה תוך כדי ניסיון לענות לי. אני לא מתכוונת לתת לה להשתלט על העניינים!להיפך! לכן, כשיד אחת חופרת דרך התחתונים את דרכה ישר למקום הלח והקורא לי, יתר הגוף מתרומם מעלה, ואני שולחת את הלשון פנימה לתוך פיה ודופקת לה כזו נשיקה צרפתית… שהיא לא מבינה מאיפה זה בא לה. אני חשה איך כל העור שלה מתרגש לקראתי, ונעשה חידודים-חידודים. הלשון שלי בתוך חלל פיה חווה תשוקה מתגברת, בזמן שאצבע אחת שם בפנים "לא עוצרת באדום" ומחליקה פנימה והחוצה בתוכה. אני מסתערת עליה באטרף של חרמנות, ומזיינת אותה כאילו אין מחר. ואולי כי באמת לא יהיה בנינו מחר… מאיפה שאדע?!
"אוי… כמה את יודעת לעשות טוב… כן… יפה שלי… כן… אוי, כמה שזה טוב… כמה שאני רוצה אותך בפנים… בתוכי, יו…."
"אני בתוכך עכשיו מדהימה שלי… אני בתוכך ואני לא אצא עד שתגיעי לרצף של החיים שלך… את שומעת אותי? כן?"
"כן… עוד… עוד… יו, שם! בדיוק שמה מותק… זאתי הנקודה הכי רגישה שלי. וואי איך מצאת אותה… כן…" והיא נאנחת וגונחת ומייבבת. ואני כבר חרמנית רצח ממש, והפה הלהוט שלי גומע ובולע אותה. ואילו היד, שלא חופרת אותה למטה, היד השנייה, זו החופשייה, מושטת אל שדיה ה כאילו בתוליים ומחרמנת ומשחקת ולשה אותם, ומזקירה מאוד את הפטמות הצועקות. בתוך כל הלהט הזה אני מחייכת חיוך רחב, ונורא מבקשת לעצמי למסגר את הרגע המדהים הזה כדי לתלות אותו מעל מיטתי כשהלילה הזה יבוא מתישהו לקיצו! אז בינתיים מה שנישאר לי עד ששיאי הפורקן של אור בוא יבואו, זה להסניף את הריח המטריף של הבושם הנהדר מצווארה, ולהסניף את הריח המטריף האחר, זה שבלוטות הזיעה מפרישות בגוף, ולהנציח אותה כמו שהיא, יפה, נחשקת, מייבבת, מתחננת ו… מקומרת פנימה, קשה, מאובנת ועצורת נשימה… ו… מעלה על שפתיה חיוך יגע ונינוח.
אבל לי זה לא מספיק, אני רוצה לראות עוד ממנה ככה. אני קרבה ומנשקת את צווארה, היא מסיטה את פניה ונותנת לי נשיקה רטובה ונעימה ברמות גבוהות. "אוף איתך… תני לנשום. רגע…" היא מחייכת ומתחננת, אבל אני כבר מורידה מעליה את המכנסיים המיותרים במשיכה אחת, ונושכת לה קלות בבטן. מלבד צחקוקים קלים, היא עוברת בהדרגה לנשימות מעמיקות והולכות כששתי ידיי מסירות ממנה גם את תחתוניה, וכל הפנים שלי נטמעות אצלה ברטיבות הגדולה. היא מרימה את שתי רגליה וסוגרת אותן מעל כתפיי, כששפתיי מוצאות את הדגדגן שלה ויונקות ממנו צוף מדומה. זה כבר כנראה יותר מדי בשביל אור. הצעקה שהיא פולטת פתאום מתוך מעמקי גרונה, יכלה להעיר את כל המועצה האזורית שלנו… שישנה לה את שנת הלילה בנחת.
"את משוגעת לגמרי!" היא מנסה להשחיל לי מבעד להתנשמויות המהירות. "את פשוט לא מכירה את הרגישות שלי בנקודה הזו!"
"עכשיו אני כן מכירה."
"את פשוט לא מבינה… אני… גמרתי עכשיו. אבל ברמה כזו שאני לא מכירה מבעבר משום מקרה. איך שאני מסוחררת. יו…" היא מניחה כף יד על המצח ועוצמת את העיניים, ונושמת עמוק ולאט-לאט.
היא עושה לי מקום, אנחנו יושבות על המושב האחורי של "סוזי" כששתינו עירומות, משלבות את כפות ידינו זו בזו ומחייכות, פשוט מתענגות ומנסות לסחוט את הטיפות האחרונות מ 'אגם התשוקות' הזה שבתוכו טבלנו.
אחרי דקות ארוכות למדי של דומייה, מגיע הזמן להתקפל ולזוז! אחרי הכול, הרי הצבנו לעצמנו מטרה שבגללה בכלל הגענו הנה. אנחנו מחפשות כל אחת את בגדיה, אפילו עוזרות זו לזו, ובעזרת המנורה המרכזית והעמומה של האוטו, מתלבשות ועוברות קדימה להמשך הנסיעה.

בהגיענו לצומת היציאה מהקיבוץ, בדיוק עומדות לחלוף על פנינו שתי מכוניות אחרות מכיוון צפון. אנחנו ממתינות באיתות שמאלה שהן תעבורנה, ואחר כך שמות פעמינו לכיוון צפון. הצומת הקטן מואר היטב, ובהתקרבנו אין כל זכר לאדם הממתין לטרמפ. אין זכר לבנאדם כלשהו בשעה מוזרה זו של הלילה.
"מכאן ואילך זה כמו לחפש מחט בערמת שחת." היא רוטנת ספק לי, ספק לעצמה. האמת היא שאני די מסכימה איתה! אנחנו בכלל לא יודעות כלום! לא יודעות אם הבנאדם יצא מהקיבוץ(אולי החברים שלו מחביאים אותו בחדרם עם ערימה של בקבוקי בירות… ), לא יודעות אם מישהו הוציא אותו מתוך הקיבוץ בנסיעה צפונה, או שהוא הורד כאן בצומת מוקדם יותר, ובינתיים היה מספיק בר מזל כדי להתקדם הלאה בנסיעה… בקיצור הכול יכול להיות!
מתוך איזו אינטואיציה, מחליטה אור על דעת עצמה להמשיך ולנסוע. אני שותקת ונותנת לה להכתיב קצב נהיגה איטי למדי, קצב חיפושים. "תסתכלי את ימינה ואני אסתכל שמאלה!" היא אומרת. בנסיעה איטית למדי, שבמהלכה נצפות כל מיני חיות בר שחוצות את הכביש בריצה, או מגיחות לרגע בצידי הדרך מאחורי איזו 'סירה קוצנית' או 'ערער' שמשמשים להן כרי-ציד נוחים, אנחנו גומעות משהו כמו שלושה וחצי קילומטרים בסך הכול ומגיעות אל הצומת הבא. גם הצומת הזה מואר ואפילו יותר מקודמו, בגלל ריבוי האפשרויות שבו! כאן אנחנו חונות לרגע. "נראה לך שדייב עבר כאן הלילה?" אני שואלת אחרי זמן-מה. "אולי. הכול אפשרי."
"אהה, זו בדיוק הבעיה." ברגע שאור מתמתחת ושולחת את זרועותיה לצדדים בפיהוק ענק, אני מבינה מצוין את הרמז. "יאללה… זזנו הביתה?"
"יודעת מה? אני מוכרחה קודם להשתין, כבר ים בזמן אני מתאפקת ומתאפקת ו…" אני מניעה את כתפי בתנועה שאומרת לה: 'למה להתאפק אם אפשר שלא?!'
אור מכניסה לניוטרל ומושכת את בלם היד מעלה, פותחת את דלתה ויוצאת החוצה. היא חוצה את קדמת הרכב וחולפת על פניי בכיוון האזור החשוך יותר, לתור אחר הפינה האידיאלית. פתאום אני שומעת בחצי אוזן את קריאתה ומייד נדרכת ומחפשת אחריה, היא מגיחה מהחושך ורצה אליי. "מצאתי אותו! מצאתי אותו, סמדר…"
"מה? איפה הוא?"
"שם! טוב… זה לא בדיוק הוא אלא…"
"אלא מה? מה מצאת? נו… תפסיקי למתוח אותי! אני אקבל התקפת לב." אבל אור עודה מתנשמת מההתרגשות. פתאום, לפני שהיא תספיק להמשיך את דבריה, אני מזהה גוש דומם מונח על האדמה ליד ספסל האוטובוס. מייד גם אני יוצאת מהאוטו ורצה ישר לכיוון אותו גוש. זה מתברר לנו כתרמיל ושק שינה מגולגל שצמוד אליו עם חבל דק. "אני מניחה שלא לזה התכוונת"
"נכון. זה רק משלים את מה ששמעתי!"
"שמעת? אימל'ה… אור… איך לא מתת מפחד?!"
"כי ברחתי כל עוד רוחי בי ברגע ששמעתי אותו."
"נו… מה שמעת? את והדראמות שאת עושה לי…אוף…"
"זה היה קול של גבר ששר, לא מתחייבת על השפה. לי זה נשמע כמו ג'יבריש!"
"וואי… אימל'ה, אור… מה נעשה? זה נשמע מפחיד לאללה."
"האמת? לא מפחיד כל כך כשאני מנסה לשחזר. זה נשמע יותר כמו מישהו שיכור ששרוע בין השיחים שלושת רבעי מעולף."
"מה נעשה? אי אפשר להשאיר אותו ככה."
"בואי, נתקרב אליו יחד בכוחות משותפים." היא לוקחת את ידי ממש כמו ילדה בת שש, ומובילה אותי ככה בביטחון קדימה לתוך מפלצת החושך האיומה. הנוכחות שלה ומגע ידה בשלי, עושים את שלהם וככה אנחנו ניצבות בערך במקום שאליו היא הגיעה קודם לכן.
"בערך? זה בערך המקום? לאן זה מוביל אותנו בדיוק?"
"ששש… תהי שקטה! די לקטר כבר, אחרת לא נישמע כלום." אנחנו ניצבות שם בחושך בין השיחים הגבוהים, דרוכות לקול גברי שיצוץ ויבהיל אותנו עד אימה… אבל כלום בינתיים. מסתכלות זו על זו ואז… נחירה רמה עולה ומנסרת את השקט. כרגיל, זה בדיוק מה שנחוץ כדי להוציא משתינו את שדי הצחוק ההיסטריים שברור איך הם מתחילים, אבל ממש לא-איך הם נגמרים! וזה כבר הופך הרגל שהצחוק בא לנו כפקק שמשתחרר בעקבות לחץ שנכנסנו אליו.
"וואללה, איזו שינה הבנאדם תפס…"
"כן, אה? הוא לא התעורר מהתקפת הצחוקים שלנו…" אנחנו קרבות וניצבות ממש מעליו. הוא שכוב על האדמה על גבו, עיניו עצומות ואפו כאילו מרחרח לכל הכיוונים. אני נותנת לו סיבה אמיתית לעשות את זה, כשהפרח שאני קוטפת מהאדמה לידו, מתחיל לדגדג לו את האף והלחיים. "זה הוא, כן?"
"כן. זה דייב. הוא נראה מכאן קטן ובלתי מזיק. בכלל הגיוני לך שהוא זה שהתחיל בכל הבלגאן?"
אור מעיפה בי מבט זועף. "אני רוצה להזכיר לך, שלא הוא זה שהתחיל בכל הבלגאן, אלא אתם. המסכן רק שימש כלי בידיים שלכם."
"או.קי. אז מה את בכלל רוצה ממנו? תסתכלי לאיזה מצב הוא הגיע."
"טוב… אני מניחה שהוא שילם את חלקו. בואי נרים אותו וניקח אותו לרכב." הצלחתי! 'יש'… אני מנשקת אותה במהירות נוכח החיוך שנמסך על פניה, ושתינו מעירות אותו המום ומבולבל, ובטוח שהגיע ל 'אימא של גני העדן'…
"where are you girls taking me?"
"girls? … על איזה ילדות הוא מדבר? אני יכולה להיות אימא שלו…"
"אל תגזימי את לא בגיל ארבעים. חוץ מזה, מה איכפת לך? תיהני מזה."
"are we in paradise?" הוא שואל בישנוניות-מה.
"oh yes we are, and you know what? We both were given as a present to you. We were told to give you good time." הבחור מבסוט לאללה. הוא פורץ פתאום בשירה אוסטרלית עממית, כשהוא נתמך בשתינו וזרועותיו שעונות על כתפינו.
"now be carful with your had. We are putting you inside the car, ok?"
וככה, כשאנחנו מגיעות לאוטו, אנחנו מורידות לו בזהירות את הראש ומשכיבות אותו במושב האחורי, איפה שלא כל כך מזמן נעשו דברים… שטוב שהוא לא ער להם!
אור פותחת את תא המטען, ואני מביאה בינתיים את הציוד של דייב מהמקום בו ראינו אותו קודם, וזורקת אותו פנימה על כל תכולתו. אחר כך אנחנו יוצאות אל הדרך חזרה הביתה.

בהגיענו למרכז המגורים של המתנדבים, אין כל נפש חיה שם שתוכל להסביר לנו איפה הוא מתגורר. אני מעיפה מבט אחורה לנסות לבדוק איתו, ורואה שאין עם מי לדבר, הבחור ישן כמו דוב בחורף.
"וואי… אם כאן כולם ישנים, זה אומר שממש מאוחר עכשיו."
"מאוחר? תיכף בוקר… אולי אין טעם לישון בכלל?!"
"מה נעשה איתו, אור?"
"לפי דעתי, אפשר להכניס אותו לאחד החדרים שהדלת תהיה בו פתוחה, לא? מה דעתך?" שתינו מגחכות.
"יאללה, אין ברירה. הולכים על זה." היא עוצרת ליד דלתות כמה מהחדרים הקטנים באחד מהבלוקים, ואני יוצאת החוצה ומתחילה לעבור על הדלתות. כבר הדלת השנייה נפתחת לי חרש! אני משאירה אותה טיפ-טיפונת פתוחה ושתינו ניגשות למלאכת הוצאתו של דייב מהמכונית. וזה לא קל בכלל. זה הרבה יותר קשה מאשר היה להכניס אותו פנימה. הבחור פשוט מסרב לשתף איתנו פעולה. הוא מקלל ומתחיל להניף את זרועו לצדדים, רק שנניח לו להמשיך לישון! "fuck you yourself!" אני מסננת מבין שפתיי בתשובה לקללות שלו. "תראי איזה כפוי-טובה… מה לא עשינו בשבילו?!"
"כן, אה?!"
"טוב, מה עושים? אי אפשר להשאיר אותו כאן עד הבוקר."
"יאללה, מאמץ אחרון. בואי ניתן את כל מה שיש לנו!"
בעזרת הדלת השנייה של המכונית שנפתחת, אחת מאיתנו דוחפת את הגוף שלו קדימה והשנייה מושכת בזרועותיו אחורה, עד שהוא נמצא כולו בחוץ, מתנדנד ונוטה ליפול. נשאר רק להובילו ולהכניס אותו בחשאי לתוך החדר החשוך. "hey… its not my fucking room, is it?" הוא מפליט פתאום מתוך החושך, אלא שאנחנו כבר סוגרות את כל דלתות הרכב וחומקות משם.

על הכביש בצידי המדרכה המובילה אליי הביתה, אנחנו חונות. אור מושכת את בלם היד כדי להיות לגמרי איתי ברגע הזה. בהתחלה אנחנו לא אומרות כלום, אלא פשוט מתבוננות אחת לשנייה בעיניים. ידה מושטת ראשונה לפניי ומחליקה עליהן בעדינות נעימה. אני עוצמת את העיניים ומקשיבה רוב קשב לנשימות שלה. אני גם שומעת אותה מחייכת אליי, וזה עושה לי לחייך אליה חזרה. כמו מגנט למטיל זהב, השפתיים שלי נמשכות ישר לשפתיה ופוגשות אותן ומנשקות אותה. הזמן עוצר מלכת ורק שתינו קיימות ביקום.
"טוב, מתוקה, מאוחר."
"אוף… יהיה לנו אי פעם משהו דומה את חושבת?"
היא נושכת את שפתיה דומם ואינה עונה, אבל הגבות שלה מתרוממות בחוסר ידיעה כזה. שוב, בפעם האלף הלילה, חולפת במוחי המחשבה להגיד לה כבר את האמת על גידי ורוויטל, לשחרר כבר את הסוד המחניק הזה שרובץ לי על הלב, ולהביא אותה לידי כך שתאמר לי 'שמעכשיו היא תעשה הכול להעיף אותו מחייה, ולהכניס אותי לשם במקומו'… ובפעם האלף ואחת הלילה הזה, המחשבה הזו נמוגה אל תוך ערפל ההרהורים.
אני נפרדת ממנה בנשיקה אחרונה ובגוש ארור ומחורבן שחוסם לי את האוויר בגרון, מטשטש את עיניי וגורם לי להבין, שמעכשיו ואילך, שום דבר כבר לא יחזור לקדמותו!

הסוזוקי בלנו הכסופה, משאירה ענן בנזין ריחני מאחוריה. אני נתקלת ב"חגורת הנפץ" שרץ אליי בקשקוש זנב עליז למדי ועושה את דרכי לכיוון הבית.
מעניין כמה שעות נשארו לי לישון, לפני שאצטרך לקום כדי לקבל את ילדי הגן בבואם עם ההורים…

_______________________________________________________