בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כז

שלא יגמר לעולם…

סוגרת את הדלת אחריי ומחייכת נבוכה.
פתאום זה מרגיש לי כאילו הפגישה הראשונה בנינו, אני מרגישה כאילו נכנסתי לסוג של בליינד-דייט . אור מנחשת מה עובר עליי."מה יהיה? רגע אחד אני עוזבת אותך לבד ותראי מה קורה." זה מצליח לשבור את הקרח, אבל רק קצת.
"אז בפעם הבאה אל תעזבי אותי לבד" אני עונה, ונעזרת בידה לשיווי משקל בעוברי לצידו האחר של החדר לכיוון מיטתי. לאחר שהתיישבתי על המיטה, מקפידה להישאר עם רגליי מתנודדות להן נוגעות לא נוגעות בבלטות, קרובה לשפת המיטה ובקשר עין כל הזמן, משתררת שתיקה שנראית כלקוחה מתוך מערכת יחסים אחרת מזו שפיתחנו שתינו. תנודת מחוגי השעון שתלוי על הקיר נשמעות עכשיו חזקות מאי פעם, כל דפיקה מהדהדת ולא מרפה בשקט שנוצר. ככל שמעמיקה הדומיה, נשמעים גם קולות המשחק העולים מחדרו של ירון, חורקים, מזמזמים ומעצבנים. נדמה ששתינו מקשיבות כמה שניות יחד לאותם הקולות ופתאום פורצות בצחוק משחרר.
"אולי תסגור את הדלת, ירון" אני צועקת בקול רם, חצי מבקשת חצי מצווה, אחרי שהצחוק נמוג. מיותר לציין שלדבריי אין כל מענה מצידו, לא מעשי וגם לא מילולי. ספק אם הוא בכלל שמע אותי. לא יודעת איך ולמה, יוצאים לי פתאום קולות המחקים כמעט במדויק את קולות משחק המחשב. אני מעוותת אותם באופן מכוון וזה גורם ליפיפייה שמולי לצחוק. "יפה לך, אולי יש לך עתיד בזה." היא מציעה.
"אולי באמת."
"תגידי, איך את מרגישה? כואב לך?" משנה נושא פתאום והופכת רצינית.
בזמן שאני עוד מהרהרת בתשובה היא קמה מהכורסה פתאום, מניחה לכפכפים להישמט, ניגשת אליי יחפה וקרבה מרחק אפס. אני מרגישה את חום הגוף שלה ואת הדופק בליבה קרוב עד לכדי מישוש. אם לומר את האמת, זה טיפ-טיפה מהר לי מידי. כף ידה כבר חולפת בשיערי בגלישה נעימה ועיניי נעצמות מעצמן. "האמת היא שהבוקר קמתי כמעט בלי כאבים" אני עונה, ובתוך תוכי נדמה לי שאולי איזה אושר עצום שמתחולל בי, פשוט הכהה אותם גם אם היו כאלה. "אני מאושרת לשמוע, הדאגת אותי נורא. את יודעת שבקושי עצמתי עין ביממה האחרונה?"
"מה, בגללי?"
"לא בגללך. כשאומרים את המילה בגלל ישר עולה בדמיון משהו רע, ואם אני חושבת עלייך לא יכול להעלות לי בדמיון משהו רע בכלל." אחרי הפסקה קצרה היא מוסיפה "בואי נגדיר את זה ככה, כשהתהפכתי במיטה כל הלילה, את היית זאת שעליה חשבתי והסיבה לזה שלא עצמתי עין." המילים האלה נאמרות כשהאצבעות של שתי ידיה מעסות לי את הקרקפת בנחישות הנגועה בחיבה, לשות, לוחצות ופוגשות אלה את אלה. זה מענג ומעביר בי גלים של תשוקה אליה. "ומה עם גידי, הוא לא עשה לך עיסוי כמו שאת עושה לי עכשיו, כדי שתירדמי?" לרגע אני נבהלת נורא כשהיא מפסיקה את העיסוי ובוהה בי, איך יכולתי להיות סתומה כל כך?! מה השאלה הדפוקה הזו? מאיפה היא צצה לי? אבל מייד אני נרגעת. "בדיחה גרועה. לא זכורה לי הפעם האחרונה שגידי עינג אותי עינוגים לשם עינוגים, רק מה שנוגע לסיפוק הצרכים האישיים שלו מעניין אותו."
בתסכול האמיתי שעולה מתוך דבריה יש משהו מאוד נוגה. מעבר לתחושות שמפעפעות ועולות בנינו, אני רוצה לחבק אותה כבנאדם המזדהה עם כאב האחר. מבלי לשלוט בזה, מזדנבת לה החוצה דמעה חמקנית מאחת מעיניי וזה הרגע הכי נכון לבואה של נשיקה מתמשכת ומלאת אמוציות, כזו שהתבשלה באופן איטי ומובנה במשך ימים אחדים. כשהשפתיים נצמדות פועם ומגיב לכך גם יתר הגוף, הדם זורם בכל שלוחותיו במהירות מסחררת, מעורר וממריץ אותי ומתפשט לאורכי ולרוחבי. כשהלשונות שלנו נכנסות לפעולה ותורמות משלהן לנשיקה, אז גם בין רגליי מתפשטת ובאה רטיבות חמימה שמעידה עד כמה אני משתוקקת לקרבתה. אצבעותיה כבר אוחזות בשולי החולצה שלי ומרימות אותה קצת למעלה, מאפשרות לפנים שלה להיטמן בגבול שבין שני שדיי המגורים, ולפטמות להזדקר כל כך שתיכף הן נוגעות בגופה. גופי נדרך כמו קפיץ ברגע שאני חשה בשפתיים שלה שמנשקות את החזה החשוף, אותו לא הלבשתי הבוקר ממש לכבודה. כשאור סוגרת לרגע את פיה על אחת הפטמות והלשון בתוכו רוקדת, שפתיי שלי שואפות אוויר פנימה בשנייה של יתר-עונג, שקשה לי קצת לעכלו. היא נותרת ככה עם ראשה מתחת לשולי החולצה ומחרמנת אותי יותר ויותר, ואז בזהירות הראויה לשבח מתחילה להדוף אותי לאחור לכדי שכיבה. אני מסייעת לה בהרימי את הגוף ומתקדמת יותר למעלה המיטה, שם יהיה מספיק מקום לשתינו לתמרן. ואז מטפסות ועולות ברכיה על המזרון ואני מוצאת אותה כורעת מעליי. "אם באיזה אופן את מרגישה שאני מכאיבה לך, אל תהססי להגיד לי, טוב?! חס וחלילה שלא יקרה מצב שנהיה להוטות ו… את יודעת…" מוסיפה אור בחיוך נבוך כזה. אני מצידי רק מחייכת חיוך ענק ומהנהנת בהסכמה עם ראשי, לדבר אני לא יכולה כשפעימות הלב נמצאות בהיסטריה מוחלטת. אבל אז אני מזדעקת פתאום. "רגע, רגע. אנחנו מוכרחות לנעול את הדלת." היא לא נותנת לי בשום אופן לקום לשם, וכעבור שנייה דורכות רגליה על רצפת החדר וקליק קטן מסדר את העניינים. אפשר להמשיך הלאה רגועות יותר.

"אני מפחדת."
"ממה?" היא שואלת מבלי לעצור כשגבה מתקמר מעליי, משיגה שליטה מלאה בנעשה בנינו.
"שזה ייפסק באותה מהירות שזה הופיע. שמכשולים כל מיני ישימו לנו רגל ושלא נוכל לממש את התפתחות היחסים." אור עוצרת ומחייכת חיוך מדהים עם עיניים אסיאתיות כאלה שמאוד קרובות לעיניי שלי. היא מנשקת לי את קודקוד האף ומשם יורדת ומעסיקה לי את הפה כדי שלא אמשיך ואביע משפטים מדכאי גירוי כמו זה. איני מסוגלת לעמוד בפני הנשיקה הזו שהיא מחרמנת לפחות כמו הראשונה, והלשונות חוקרות ומשתרבבות כשהשפתיים משמיעות קליקים דביקים ומצחיקים. "כבר כתבתי לך באס אם אס ועכשיו תשמעי ממני את ההצהרה הזו בקול שלי, אני לא רק אוהבת אלא ממש מאוהבת בך. כמו אני לא יודעת מה, חדרת לי לנשמה ולתוך הלב והשתכנת לך שמה בתוך החדרים כולם. הבנת?"
"את רואה? בדיוק מזה אני מפחדת כל כך, קשה לי להאמין שזה באמת קורה לנו."
"ששש… ששש… אל תעשי את זה. את מונעת מעצמך את הרגעים הכי יפים שאי פעם תוכלי לזכות בהם. חבל. בואי תחיי את עכשיו, מה אכפת לך?! את כל כך יותר מידי צעירה בשביל לדאוג ככה."
"אין לך בכלל מושג מה עשית לי אתמול בלילה."
"לא? אז אולי תתני לי קצת מושג? שתפי אותי. אני פה." אצבעותיה עוברות ומפנות שיערות בודדות שמסתירות לי את העיניים. "אני רוצה לשמוע אותך נהנית. שתפי אותי במה שעבר עלייך כשקראת."
כשהיא נשכבת על צידה, אני מתהפכת ומתגלגלת לפרופיל ואנחנו מביטות אחת לשנייה בעיניים. על רקע צבע הדבש שאולי רק נדמה לי ואולי לא, בולטות גולות העיניים בצורה של שתי ילדות קטנטנות כאילו. הייתי אפילו מרחיקה לכת וטוענת שאלה ניצן אלף וניצן בית. "אני רואה לך את ניצן בעיניים" אני מגלה לה. אור לא עונה אבל חיוכה הולך ומתרחב לממדי ענק. ניכר בה שהיא מתמוגגת מהגילוי היצירתי הזה. לאורך רגלי השמאלית החשופה במכנס הקצר, נדה כף רגלה הלוך ושוב, מזכירה לי בלי הרף כמה נעים לי איתה וכמה ששתינו שלמות עכשיו עם הרצון ללכת עם האהבה הזו עד הסוף. "אם כבר הזכרת אותה, אז דעי לך שהילדה הזו חולה עלייך. אני עוד לא ראיתי דבר כזה. היא פשוט לא מפסיקה לדבר עלייך. סמדר פה וסמדר שם, ומתי תיקחי אותי אליה? ומתי אני אראה אותה?" לאחר כמה שניות שבהן אנחנו מתמוגגות, היא ממשיכה, "מזל שזה ככה ולא אחרת. לא הייתי רוצה להעלות בדעתי מצב הפוך. זה עלול היה לגרום לסיבוכים קשים."
"רגע, מי אמר שזה יימשך באותו אופן גם עכשיו?"
"אני לא מבינה, למה שלא?"
"לא יודעת… אולי היא תקנא, אולי היא תיטור לי טינה, אולי לאבא שלה יהיה חלק בזה. לא נראה לך?"
פניה מרצינות ותשובתה משתהה. לי זה בוודאי לא עושה טוב, אבל אז היא עונה סוף-סוף. "אני לא אתכחש שיש מצב לתגובה כזאת. זה הגיוני אחרי הכול. אבל… למה להקדים את המאוחר ולחשוב מחשבות שליליות?! בואי נזרום ונשמור על אופטימיות. טוב?" וכמעט מבלי לחכות ממשיכה. "את חייבת לי משהו. אני רוצה לשמוע איך הרגשת אתמול בלילה כשקראת את מה שכתבתי. ולאט לאט. לא בוער לנו." כף ידה משייטת להנאתה ולהנאתי על גבי בטני וכף רגלה ממשיכה גם היא בשיטוטה על רגלי, משמשת לי השראה בתיאוריי. "האמת היא שאני מה זה נהנית עכשיו… הלוואי שזה לא ייגמר לעולם."
"את רוצה שזה לא ייגמר לעולם?"
"בטח. אני רוצה לצאת החוצה ולהלך איתך יד ביד בשבילי הקיבוץ, ולחייך כשכולם יתקעו בנו מבט כזה עם העיניים שלהם שיקפצו מהחורים הגדולים. אני מתה להיכנס איתך לחדר האוכל באמצע ארוחת הצהריים, כשהמקום הכי הומה באוכלים, ושם לעמוד על שולחן ולהכריז בשיא החגיגיות שאת ואני הן זוג אוהבות לכל דבר."
כאן אני עוצרת ומתפקעת מרוב תשוקה אליה. אנחנו חופנות זו את זו שוב בנשיקות רטובות ולוהטות, ופתאום ידה עושה צעד משמעותי ומהבטן מטיילת לאורך גופי המשתוקק אליה. רגע מתעכבות האצבעות על כיפת השד ומעסות את פטמתו הקשה הלוך ושוב, מתחככות איתו בלהט ובמרץ, יוצרות אצלי זרמים וניצוצות. רגע אחר כך הן כבר נמצאות בין רגליי הנפשקות עבורן, זזות לאט ומשמיעות בצבוצים מביכים. נדמה לי שהסחרחורת תיקח אותי תיכף ליקום ולמימד אחרים ואני יותר מכל מפחדת שהיא תיעלם לי. בגלל זה אני מחבקת ומתגלגלת איתה מצד אחד של המיטה לצידה השני, ולמרות שכן מתעורר לי לרגעים כאב חד בקרסול הנפוח, אני מבליעה אותו בתוך ים התענוגות.
אור עוצרת את הגלגול בשלב שבו אני שוכבת על גבי במרכז המיטה, פושטת ממני את חולצתי ומעיפה אותה בתנופה קלה לרצפה. היא מסתכלת בעניין ובנחת על פלג גופי העליון והערום שמחכה ומצפה לה, ומציפה את צווארי בנשיקות עסיסיות. אני מרימה את שתי רגליי וסוגרת אותן מאחורי ראשה כשכל הגוף שלה בא אליי. פניי מתכסות בנשיקות שלה ואיני יכולה שלא לצייץ ציוצים חלושים כאלה חסרי שליטה. הם נשארים חלושים עד לרגע שבו קורה דבר שמוציא אותי מהאיזון. הלשון החמקמקה שלה משתרבבת לתוך אוזני וזו נקודת שיא אצלי, בשנייה אני נרטבת כאילו היינו כבר שעה שלמה בחרמון ארוך ורציף. ככל שקצה הלשון חופר עצמו פנימה והשיניים נוגסות בקלילות בתנוכים, כמו מקצוענית לכל דבר ועניין, היא מפיקה מתוכי את אותם קולות שאין לי כל יכולת או רצון למנוע. חיוך רב משמעות עולה על פניה, את כפתור המכנס חולצת ואת הרוכסן פותחת ובעזרתי האדיבה מסירה מעליי גם את המכנס המיותר. כשאני נשארת רק בתחתוניי היא נהנית לטמון את פניה לעומקם, שואפת מניחוחותיי ומתגרה אש. כשרגליי יורדות למיטה, זזה אור קצת אחורה ופניה עכשיו קרובות יותר לנקודה שעליה היא מתכננת להשתלט. חיש קל מוסרים ממני התחתונים ומושלכים גם הם הצידה, ואז אנחנו שוב מתנשקות נשיקות משולחות רסן ופראיות כאלה. משם מצמידה את פניה בין שתי רגליי שנפתחות לקראתה, ויורדת ומלקקת בתענוג נמרץ את הדגדגן הלח ואני עוד רגע מתעלפת. ככל שהיא נמרצת יותר בתנועות הליקוק, ככה אני מייבבת ונאנקת מרוב עונג ומרוב התקרבות לרגע הפורקן.
היא חדלה מכך לכמה רגעים כדי לתת לי להסדיר את הנשימה, ובטח גם כדי לנוח בעצמה. בזמן הזה מרכינה את ראשה כך ששיערה יתפזר וידגדג לי בקצותיו את האזור שזכה להפוגה. כשהיא שבה לטעום אותי ואני שוב זוכה להתכווצויות של חום ואושר אין-אונים, נוספת פתאום אצבע אחת שלה שמפלסת את דרכה בזהירות אבל בבטחה פנימה. האצבע נכנסת פנימה לתוך המנהרה, קלה ונוחה היא הדרך פנימה וגם החוצה במהירות הולכת וגוברת, גוברת ומתעצמת, עוד ועוד ואני מבליעה את צעקותיי והאצבעות שלי ננעצות בכל כוחן בעורפה של אור, ננעצות וננעצות ואני מתנשמת ומתנשפת בקושי, גופי מתקשח כולו ואני מתה לצעוק. לשנייה ארוכה למדי נשימתי נעתקת ממני ובסופה אני משתרעת לצידה מותשת ומאושרת אך חסרת אוויר.

"אני לא רוצה לחזור לגידי, רק מהמחשבה לשכב לצידו אני מרגישה שאני אבגוד בך." אבל מצידי לא מגיעה תגובה. אין לי איך להגיב לזה, כאילו נשאבו ממני המילים. "סמדר…?" היא בוחנת את פניי שיודעות טוב מאוד שהן נבחנות, אבל המבט נותר אי שם בתקרה. "תגידי כבר משהו, את מלחיצה אותי."
"מה? מה להגיד?"
"לא יודעת. תגידי מה נראה לך. את לא חושבת שאני בוגדת בך כשאני עם גידי?"
"מה זה קשור מה אני חושבת כאילו? את אשתו."
"נכון, אבל עכשיו דברים קורים. קורים לי, קורים לך ולשתינו, וכשדברים קורים אז צריך לשנות גם מסגרות והרגלים. את לא חושבת?" לעצמי בלבד אני מוסיפה- שדברים קורים גם לו, לגידי.
"את לא חושבת שזה מהר מידי? מצחיק אותי שדווקא אני צריכה להרגיע את הלהט שלך-הבוגרת משתינו." ובתום המשפט אני מסתובבת על הבטן ומעניקה לה נשיקה נעימה. היא מחייכת ולא מוסיפה להציק ואנחנו נותרות שותקות ומהרהרות כל אחת בבועתה האינטימית. כשאני אוזרת די אומץ סוף-סוף יוצאת שאלת השאלות לאוויר העולם. "אם את בוגדת בי עם גידי, אז אולי גם אני בגדתי בך עם איתמר אתמול, לא?"
"אני לא חושבת שאני נמצאת במקום שאני יכולה לשפוט אותך."
"אבל כאב לך לראות אותו במיטה שלי?"
"אם כאב? כן. אבל…"
"זה הכול. זה מה שרציתי לשמוע. אז שני דברים. קודם כל, את לא יכולה לצפות ממני להגיד לך משהו על גידי כל עוד את מסרבת לדבר על איתמר. שנית, כאילו… זה בסדר גמור שתבקשי ממני לחתוך איתו כי את אוהבת אותי וזה הדדי, ואני רוצה לבקש ממך סליחה כי כן בגדתי בך איתו."
"ששש… ששש… די. לא בגדת באף אחד. מערכות יחסים לא נגמרות בשנייה אחת." כשאני מסתכלת אליה במין מבט בוחן כזה, היא מבינה שאמרה לי משפט שהייתה צריכה להגיד לעצמה.
"בסדר. בסדר. הבנתי אותך. הנה אני אומרת את זה גם לעצמי."
"אז יש הסכמה?" היא מהנהנת בראש ואני ממשיכה. "יופי אז עכשיו די לדיבורים, זה הזמן לחזור למעשים."

למרות שהיא מעט חסרת שלווה, ואני יודעת זאת כי לא נתתי לה להשלים משפט שעיקרו היה הרצון שלה לא להכביד עליי במצבי הבריאותי, אני משכנעת אותה להניח לי לטפל בה ולעשות לה נעים. אחרי שהתרצתה, גופי העליון מתחפר תחת חולצתה ושדיי נוגעים בבטנה. פניי אל פניה וידיי חופרות ומפלסות דרכן מתחת לגבה בפתיחת אבזם החזייה. "את לא מבזבזת זמן…" עולה חיוכה כשהיא מרימה את גופה לסייע לי בשליפת החזייה החוצה. מהנהנת לחיוב, אני מנופפת בחזייה לפניה שתדע מה מצפה לה. כשזו האחרונה כבר זרוקה אי-שם בין בגדיי שלי, מופשלת הטריקו הכחולה מעלה ומגלה לפניי את שני עפריה הקטנים בהם התאהבתי. עיניה מסתכלות ומחייכות כששפתיי מנשקות את כיפות העופרים נשיקות עסיסיות, וכששיניי נוגסות בהן ביסים רכים הופך המבע בהן למבע היכול להגיד הן התייסרות והן עונג עצום. אני בוחרת לקוות שאור אינה מתייסרת כרגע אלא נהנית, וכעבור שניות אחדות היא עונה על תקוותי באנחות עמוקות המתגלגלות מבטנה החוצה. רק מלשמוע אותה נאנחת ככה שוב אני נהית מגורה ומוצאת שהנוכחות שלנו יחד, משרה על שתינו יצריות וחרמנות בלתי פוסקים. לסימן ממני מרימה אור את זרועותיה מעלה ומניחה לי לפשוט את חולצתה, ואני נוטלת פסק זמן עצמאי לבחון מקרוב את גופה המקסים. היא משתפת פעולה בצורה מושלמת ואינה פוצה פה, רק מניחה לי להתבונן, להתרשם ולהתגרות ממראה עיניי. פני אלה עם עיניים אסיאתיות, אף כפתורי ושפתיים בשרניות, עוטה בלורית גלית עם פסי בלונד המתחברים יחד לצוואר נשי זקוף ומושלם. כתפיה עגלגלות והחזה נערי ודובדבני, בשל ומתחנן. במכנסי האימונית הארוכים היא ישובה על עכוזה, אחת מברכיה על גבי השמיכה והשנייה מקופלת מעלה, משמשת משענת לזרועה. כף רגלה האחת פשוטה לאחור ושנייה חושפת אצבעות רזות וארוכות, ציפורניה בצבען הטבעי, אסטטיות ונקיות וסקסיות יותר מאברים אחרים. "אני הולכת ומגלה אותך מחדש" לוחשת לאוזנה בהרימי קצוות משיערה המסתירות את אוזנה, מקרבת את נחיריי לצווארה ומצמידה אותם ממש. כמו בתוך חלום משגע אני חשה כשהניחוח המטריף של הבושם שכל כך מושך אותי אליה תמיד, מבצבץ ועולה בשיא חושניותו וחודר עמוק לנחיריי. עיניי נעצמות על מנת להיטיב ולחוש את הרגע המיוחד הזה, ועוד רגע ואתרומם ואתעופף לי בחלל החדר. "את מי את אוהבת יותר? את אור של אתמול או את זו שגילית עכשיו?" היא מתגרה בי בשעה שפסק הזמן מגיע לסופו. גופה הודף אותי לשכיבה והיא מתיישבת עליי. אני מנצלת את ערומה העליון לעיסוי שדיה, נהנית מלישתם בשתי כפות ידיי וממוללת אותם באצבעות מיומנות . ההנאה הגדולה יותר היא בהביטי בפניה בזמן שאני עושה זאת, אור עוברת לעיניי תהליך מובנה של התפתלויות גופניות, עיוותי פנים, גניחות, יבבות ועיקומי מצח המעידים על סף הגירוי הקרב ובא.
לאחר שנתתי לה די זמן להיות מעליי אני הופכת אותה עם גופי, ובשכבה על גבה מושיטה את ידיי ומושכת ממנה את מכנסיה, מותירה אותה בתחתונים וורודים עם רקמת רקפות בפריחתן. גופי קרב אל גופה, פניי אל פניה, שפתיי לשפתיה והשאר מובן מאליו. הנשיקות ארוכות וחתוליות, צרפתיות וריריות, קולניות,לשוניות ומגרות. אור נוקטת יוזמה ומסירה לבסוף את זוג תחתוניה בעצמה, היא נותרת על גבה בשעה שאני נשכבת עליה. אני מביטה בה בתשוקה ועושה כמצוותו של הגוף, מחליקה את כולו על גבי גופה הערום הלוך וחזור, חשה איך מפשעותינו נפגשים ומתנשקים בתורם, איך אנחנו מרטיבות זו את זו במיצינו, מגרות ומתגרות ונאנחות ומייבבות והופכות לנפש אחת אוהבת.

הדפיקות האסרטיביות על הדלת תופסות את שתינו בשלבים מתקדמים של שינה, כשראשי מונח לו כמו תינוקת מעט מעל החזה שלה, ואחת מידיה מונחת פרקדן על גבי בטני. אנחנו פוקחות עיניים אפופות ומוטרדות ולוקח זמן להבין מה זה היה. לשמע מקבץ הדפיקות הבא, נדרכת אור וכמעט מזנקת ממשכבה להתלבש, אבל אני תופסת את עורפה חזק ולא מניחה לה לחמוק. "סמדר." נשמע קולה המוטרד ומייד שוב "סמדר." אור מסתכלת אליי ועושה לי להרגיש אשמה.
"מה?"
"למה את לא עונה לי? שעה אני דופקת."
"רק התעוררתי, אימא. מה את רוצה?"
"מה זאת אומרת רק התעוררת? ירון סיפר לי שיש לך אורחת."
"מניאק קטן ומושתן… אפס… שטינקר אחד… " אני מסננת מבין שיניי ואור נראית מודאגת מאוד.
"את פותחת לי או לא?"
"למה?"
"כי הבאתי לך ארוחת צהריים."
"אני לא רעבה כרגע, תשאירי במטבח ואני אוכל אחר כך, טוב?"
"הייתי רוצה שתפתחי את הדלת עכשיו בבקשה."
"תמשיכי לרצות עד מחרתיים. זה לא יקרה." אני עונה לה במרירות עיקשת. אור לוקחת את היד שלי הצידה בעיקשות, ומתרוממת וקמה מהמיטה להתלבש. "לאן, אורי?"
"אני מוכרחה לצאת מפה לפני שנסתבך" לוחשת.
"לא, אני לא רוצה שתברחי עכשיו. מצידי שאימא שלי תדחוף…"
"לא, סמדר. לא ככה יפה שלי, טוב?"
"מה זאת אומרת לא ככה? אז איך כן?" אבל היא מחרישה ומוסיפה להתלבש.
"סמדר, תפתחי בבקשה את הדלת!"
"די כבר, נמאס מהדיקטטורה שלך. לא רוצה לפתוח טוב?!"
"אם זה מה שאת רוצה, בבקשה. זה מה שתקבלי. אני רציתי ללכת איתך בטוב אבל כנראה שלא מגיע לך." עונה אימא בכעס אחרי כמה שניות של המתנה.
________________________________