בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כו

תחילתה של יוזמה מסקרנת

"…אוהבת. אוהבת. אוהבת. אור."

אני מתבוננת באותיות האלה על מסך הטלפון הנייד ולא מאמינה, חוזרת שוב ושוב על קריאת הטקסט כולו וזה עדיין לא נקלט.
יכול להיות שמישהו מהחברה מנסה לעבוד עליי? אולי איתמר…? רגע… בשביל זה הוא חייב לשלוח אס אם אס מהטלפון של אור עצמה. אז לא. זה לא איתמר. זה אומר שההודעה באמת נשלחה ממנה, מה שאומר ש…
איזה דחף מקרב את השפתיים שלי למכשיר הנייד ואני מוצאת את עצמי מנשקת אותו, קר ככל שיהיה. נשיקה מלאת תשוקה, מכל הלב, עם הלשון שמרגישה את טעם הפלסטיק הקשיח והתפל, ואת הברזל החמצמץ.
אני מנשקת את המילים שהקדישה וסימסה לי אור.
מנשקת את אור. נקודה.
להט מלא אושר מפעם בי ומתפשט ומחמם את כל ישותי, אני כל כך מאושרת שבא לי להרים צעקה אדירה בחדר ולא אכפת לי מה יחשבו או יגידו. אבל מהר מאוד נוכחת שבכלל אין לי צורך בקול הפיזי. הצעקה הזו נעשית בתוכי והיא חג לכל השרירים ולנימי הדם ולכל הצינורות שבי באשר הם.
קיבלתי מתנה שמקבלים בערך פעם אחת במשך חיים שלמים, וגם הזכות הגדולה והחד-פעמית הזו לא נופלת לידי כל האנשים. זכיתי להתאהב ולהיות נאהבת בידי אותה בת אדם מדהימה וזה קורה לי עכשיו.
נראה לי שהחל מרגע זה יהיה מתוח לי על הפנים חיוך תמידי, כזה שבדרך כלל מריצים עליו ימבה דאחקות.
פתאום אני מוצפת ברגשות כלפיה, כמו סערה חוזרים הרגעים המופלאים מאתמול בלילה. הריח המטריף שנודף ממנה ומוציא אותי משיווי משקלי שוב ושוב, הנשיקות איתה על מושב האוטו כשהחיים על פני כדור הארץ נעצרו כליל מבחינתנו. המגע שלה, הליטופים, הרטיבות, הרעד בכל הגוף, השמחה שעוד ידעה גבולות אתמול ועכשיו נראה שנפרצו ואינם.
או.קי… זה לא שפתאום אני לא מודאגת בכלל והכול דבש… ויש גם עניין לא פתור איתה בנוגע לאיתמר…
אבל דאגות וחרדות ונגעים למיניהם לא יחסרו לי מחר ואחרי מחר וגם אחרי-אחרי מחר. כל מה שאני רוצה כרגע, זה פשוט להתמוגג מחוויית האהבה לבחורה היפה שאני הולכת לראות בבוקר, ולחבק ולהצמיד שפתיים לשפתיים שלה ולהיות איתה לישות אחת, היא ואני, שתינו.

כבשה מאתיים עשרים וארבע… כבשה מאתיים עשרים וחמש… כבשה מאתיים עשרים ושש… כבש…
לא, זה לא ילך, אני ממלמלת לעצמי ומתהפכת (בזהירות על הקרסול )עם כל הגוף לכיוון הנגדי. שוב עוצמת עיניים ומחייכת. אם לא הייתי נתקלת בשובי מבית החולים בהודעה הכתובה הזו, סביר להניח שהייתי עכשיו ממררת בבכי ומציפה את הכרית, עד שהייתי נאלצת להחליף לה את הציפית באחרת. אחרי הכול, זה החל כיום שהקיץ מלילה קסום(הקיץ?! חחח… מי ישן בכלל?! ), אבל נמשך והסתחרר לתוך מערבולת טראגית ומאיימת, מין מחזה אימה… וכל הרגשות שצפו ועלו כתוצאה מכך, ורגשות החמלה האלה מכולם… ואחר כך איתמר… אוי…

כבשה שמונים ואחת… כבשה שמונים ושתיים… כבשה שמונים ושלוש… כבשה, לא … זה בכלל טלה. לא סופרים אותו. שמונים וארבע… כבשה שמוני… כבשה שמו… כבשה… אוהבת אותך, אור חרוב מקסימה שלי…

כשהעיניים נפקחות בבוקר, קרני השמש כבר שוטפות היטב את חלל החדר שלי ומאירות כל פינה בו. סימן אם כך שכבר די מאוחר אל תוך יום חדש. בלי כל קושי מתרחב לו החיוך על שפתיי, מייד כשאני נזכרת במה שמצפה לי היום.
ברגע שאני פותחת את דלתי מסתער עליי גוש הפרווה העליז שמסתובב בבית ערני להפליא, וכמעט מפיל אותי מתוך חוסר מוכנותי. רק בשנייה האחרונה אני מצליחה לייצב את גופי ולהתיישר, ולהעניק לו את תשומת הלב הנדרשת. דלת חדרו של ירון חצי פתוחה, ואני מבחינה בו יושב מרוכז מול המחשב ומשחק. "בוקר טוב."
לוקח לו כמה רגעים לקלוט שמה שהוא שמע היה נכון והוא מעיף בי מבט.
"אמרתי בוקר טוב."
"מה נכנס בך?" הוא שואל אגב הסתכלותו על מסך המחשב.
"כלום. אסור לי להגיד לאח שלי בוקר טוב?"
"והחיוך הזה מה? את מרגישה טוב?"
"מצוין." אני לא משקרת וממשיכה איכשהו לדדות למקלחת.

"הקומקום שלך" צועק לי ירון מחדרו, כשאני שקועה עמוק מאוד בהתבוננות חוזרת בחלק מהתמונות שהביאה לי ליאת אתמול. מסתבר שהתנתקתי מהמציאות ופרח מזיכרוני הצמא לספל הנס-קפה. בדרכי להכין אותו, אני עוצרת שוב בפתח חדרו ושואלת אותו כמעט בטבעיות אם גם לו מתחשק. "תגידי, מה נפל עלייך פתאום? זה קשור לפציעה מאתמול?"
"למה להיות שלילי כזה על הבוקר? אתה לא יכול להגיד פשוט כן או לא?"
"אני לא מבין מה הנחמדות הזאת שקפצה עלייך. אף פעם לא מעניין אותך ממני, מצידך שיחטפו אותי פלשתינאים ויגררו אותי איתם לשטחי הרשות. וזה ציטוט שלך, להזכירך."
"וואלה? אני אמרתי ככה?" עושה רושם שהבנאדם התייאש, הוא מסתכל עליי עוד רגע ומצקצק בלשון.
"שזה כן או לא?"
"שוקולית. עם הרבה שוקו וקצת חלב ואחד וחצי סוכר, בספל השחור עם הידית המנומרת. ואם נשארו קוראסונים בקופסה, את יכולה לחמם כמה." 'בבקשה ותודה' זה לא משהו שאני צריכה לצפות לו מירון. כאילו… רק על ההתייחסות אליי מגיע לו צל"ש, אז בואו לא נגזים, או.קי?!
"ירון, אתה יכול לעשות טובה קטנה?" ראשו מציץ חסר סבלנות. "תביא את השתייה לחדרים. אני מפחדת שזה יתהפך לי בדרך."

שוב אני חוזרת לתמונות ומתרכזת בהן כמו איזו נרקומנית-צילומים, לוקחת פעם שלוק מהנס-קפה, פעם ביס מקוראסון.
דפיקות נשמעות פתאום על דלת הבית, וברגע שירון מזמין פנימה את מי שזה לא יהיה, אני עטה על הדלת שלי ומספיקה לסגור אותה. מהר-מהר מנסה לשוות לתמונות צורת חבילה אחת, כדי לדחוף אותן יחד חזרה אל מתחת למזרון, ובאותה הנשימה אני בוחנת את המראה שלי ממול הראי שעל הקיר. דפיקות ליבי ממש חזקות וקשה לי לעמוד בזה. תיכף הלב מתפקע לשניים. אבל יחד עם ההתרגשות מגיע גם האושר ומתפשט במהירות הבזק בכל הגוף. האצבעות ממהרות לסדר פסים בשיער, ואני מותחת את החולצה מטה אבל גם משאירה איזה רמז לפיסת בטן. להיכנס מתחת לשמיכה ככה או להישאר כמו שאני, במכנסיים הממש קצרות האלה שחושפות כל מה שאפשר לחשוף?! אוי… הרגליים… הן לא לגמרי חלקות, פאק… וגם הציפורניים… לא צבעתי, טוב… עדיף להתכסות…

הן לא מאחרות להגיע. קולניות וחסרות סבלנות ומשום-מה יש לי נטייה לחשוב שזאת לא אור. אולי אפילו לא בחורה…
"אה… למה את לא עונה? עוד הייתי חושב לרגע שירון 'מורח' אותי."
"איתמר… היי."
"עוד היי כזה ואבדנו… מה?! נרגעת מאתמול או שעדיין אונסים אותך?" אני מנסה להעלים את הרגשת האכזבה, ומקפלת קצת את ברכיי כדי שיוכל להתיישב על המיטה. "מה קורה? איך הכאבים היום?"
"הכאבים? כואבים." מעבר לזה אני לא מצליחה להוסיף דבר כי כולי פקעת עצבים. אבל ממש לא בא לי להיות רעה לאיתמר, אני מתה שהביקור הזה יהיה קצר ביוזמתו, שרק יגיד לי שהוא חייב לרוץ לאן שהו ושיחזור מאוחר יותר. אני אהיה מאושרת ואבליג ואסתום את פי ואהיה הכי נחמדה שאפשר, ורק אחרי שייצא אני ארשה לעצמי להתפרק.
"אם להיות רציני רגע, אז רציתי שתדעי שאת היום הזה אני לא אתן לך להעביר לבד עטופה במחשבות כמה חרא לך. החלטתי שאני מצידי משקיע בזוגיות שלנו ומפצה אותך על כל התקופה ההיא שהייתי מניאק." תוך כדי דיבור הוא מתיישב על המיטה וכבר שולח יד לכיוון פניי.
"לא, אל תיגע. רק אל תיגע בי, תעשה לי טובה." הוא נעלב אבל מחזיק את עצמו.
"אפשר להיכנס מתחת לשמיכה איתך? תעשי לי מקום, בחיאת…"
"איתמר… אני מעריכה את מה שאתה מנסה לעשות, באמת, אבל…" הוא מנסה לקחת יוזמה ונתקל בהתנגדות אקטיבית ונחרצת, להפתעתי הוא מפסיק מהר מהצפוי.
"מה, מותק? מה יושב לך על הלב?"
"אני מוכרחה להיות לבד, באמת. כאילו… אתה כאן וזה אחלה, זה פרגון ביג טיים, אבל לא מתאים לי."
"וואלה? מה… קשה לך פתאום לחשוף את עצמך מולי כשאת סובלת וכאלה?" אני תופסת טרמפ על זה ומהנהנת הנהון גדול. הוא מפנים ושותק ואחר כך מוסיף. "איך השתנית לי יאללה… נהיית בנאדם זר."
בתוך תוכי אני בלחץ נוראי, רק שילך כבר ושלא יהיה עוד פעם מפגש כזה בינו לבין אור. המזל הרי לא יהיה לצידי פעם שנייה. איתמר קם ממקומו בהכנעה וניגש לכיוון הדלת, מייחל לרגע שאתחרט פתאום ואקרא לו לחזור ולהיות איתי, בקול סקסי כזה. רגע לפני שהדלת נסגרת אחריו הוא נזכר במשהו. "יש משהו שאת צריכה לדעת. אנחנו פועלים כדי לשנות את ההחלטה של המורה לגבי הרישיונות נהיגה."
"באמת? מה, אתם הולכים לדבר איתה?"
"לדבר? הצחקת אותי. היא לא רוצה לשמוע אותנו בכלל."
"אז איך?" הוא בוחן אם זה בסדר שייכנס וישב להסביר לי, אבל אני מבינה שאצטרך איכשהו לצאת מזה. "אתה יודע מה, איתמר? בהזדמנות אחרת, טוב?"
"למה, את לא סקרנית? בואי תני לי רק להסביר לך מה הרעיון ואני עף." בתגובה אני מתעוותת פתאום וכביכול נאנקת מכאבים. כשהוא נבהל ורוצה להתקרב אני מרחיקה אותו בתנועות ידיי. "טוב, הבנתי. אני הולך. את בטוחה שתהיי בסדר? כואב לי לעזוב אותך ככה."
"אי… כן. אל תדאג, אל תדאג! אני אתגבר."
"טוב. תהיי חזקה. את יודעת שאני אוהב אותך נכון? הלוואי שהיית נותנת לי הזדמנות להראות לך."
"ביי איתמר, תסגור אחרייך את הדלת, טוב?"

הלך.
אני זורקת את הראש אחורה על הכרית ועוצמת עיניים. למולן אני משחזרת את כל מה שהיה פה עכשיו ואת מה שנאמר. זה לא יכול להימשך-אני חייבת להגיד לו את האמת בקרוב.
בעודי שוכבת בעיניים עצומות מצלצל הנייד.
"בוקר טוב יפתי."
"וואוו… מישהי קמה במצב רוח טוב הבוקר."
"אכן, מה את עושה היום?"
"רגע, סמדי, אני רוצה להבין. כאילו… את לא מאושפזת? חזרת?"
"ברור. אמרתי לך שאימא שלי סתם היסטרית לא? לא מצאו כלום."
"ומה, טרטרו אתכם הרבה זמן?"
"לקח המון זמן עד שבכלל התייחסו אלינו, אבל מרגע שנבדקתי כאילו… זה רץ צ'יק-צ'אק."
"אחלה. אז קיבלת כדורים לשכוח הכאבים?"
"אנטיביוטיקה, זה מה שקיבלתי. לכאבים נתנו לי משהו מפה עוד אתמול."
"משהו שמרגיע או סתם חארטה כאילו?"
"אני יודעת…?! עוד לא החלטתי." אחרי שתיקה קצרה זו אני שממשיכה. "לילוש… אני מחזיקה בבטן משהו שאני מתה לספר לך אבל פוחדת לפתוח פה לשטן וכאלה."
"קדימה מתוקה. השטן ירד לג'ורג'יה, נשבעת לך. ראיתי אותו עובר לידי על הטוסטוס שלו."
"וואלה? טוב… אז קיבלתי אישור לזה." דממה.
"כאילו… אישור לדבר ההוא שאני חושבת?"
"כן. לגמרי לזה."
"היא אמרה לך שהיא אוהבת אותך? מתי הספקתן?"
"זה האס אם אס הכי מתוק שאי פעם יופיע לי בטלפון הנייד. אני שומרת אותו מעכשיו עד המוות."
"מה אס אם אס… איזה חוסר רומנטיקה, איחס."
"לילי… תפרגני קצת. לא קל לאור כל פעם לחמוק הנה. ועוד להביא איתה ווידויי אהבה וכאלה…"
"תעשי לי טובה… לבעל הנאמן שלה יש את כל הזמן שבעולם לזיין מהצד… אז למה שלה לא יהיה?"

"אז אני מבינה שאת לצידנו?!" אני שואלת, למרות שהצירוף 'לזיין מהצד' נראה טמא בעיניי כרגע והייתי רוצה לראות אותנו מתפתחות למשהו יפה יותר.
"לא בלב שלם, אל תשכחי שיש ילדה בתוך הסיפור הזה שנקרעת באמצע."
"איך אפשר לרגע לשכוח את הבון-בון? אבל איתי או בלעדיי היחסים בניהם דפוקים כאילו, לא?!"
"לא. כן. לא יודעת. לא בא לי לשפוט אף אחד."
אני די מאוכזבת מזה שדווקא ממנה בא קור כזה. נורא קיוויתי שליאת תהיה הראשונה שתחבק אותי ותשמח בשבילי. כמה שאני מנסה להדוף את זה, מחלחלת התחושה שהיא מקנאה בי. לא מעכשיו אבל ברור שעכשיו זה מתעצם, ממש מתסכל אותה שאצלי מתפתחת לה זוגיות ואצלה לא ושהיא נשארת כאילו מאחור. "קבעתן להיפגש? היא אמורה לבוא אלייך?"
"כן. היא כתבה שתגיע הבוקר. אני מקווה."
"מתרגשת?" שואלת לילי ואני מזהה את החיוך שלה מתגנב. אחרי שאני עונה בחיוב על שאלתה, היא נזכרת סוף-סוף לשאול "רגע… לא אמרת שהיא נכנסה כאילו כשאיתמר היה אצלך במיטה?"
"אמרתי."
"נו…? איזו מצחיקה… לא נראה לך שיש כאן סתירה?"
"לכל מטבע יש שני צדדים. אני סקרנית לפחות כמוך אם לא יותר."
"אני לא מבינה, היא רואה אתכם שוכבים מתחת לשמיכה כאילו… ובכל זאת מצהירה שהיא אוהבת אותך? מה היא חושבת שעשיתם שם, שיחתם דוקים?"
"לא יודעת. אולי היא פספסה משהו, אולי היא מבינה שאני מנסה לחתוך עם איתמר ומאמינה בי."
"כן, בטח…"
"מזל באמת שלא בא לך לשפוט אף אחד. כאילו… די. עדיף שאני אשתוק."
"לא, עדיף שאני אשתוק." והיא שותקת ונתקלת בשתיקה שלי מנגד, ושתינו שותקות ושותקות עד שליאת נשברת. "יש לי משהו אחר להגיד לך שלא קשור בזה."
"מה?"
"יש איזו התארגנות של חברה שפועלים לביטול העונש שקיבלנו."
"יו… את השנייה שמספרת לי אחרי איתמר, אבל מי זה חברה?"
"זה לא לטלפון, אבל אני יכולה לרמוז לך כאילו שזה קשור לצילומים שהבאתי לך."
"מה…? איך…?"
"חומר למחשבה. יאללה ביי, נדבר כשאני אגיע אלייך."
"אה… מה ביי? כאילו… ככה את משאירה אותי?"
"את מעדיפה שאני אבוא? ומה אם אור תבוא גם?"
"צודקת האמת. אבל תני לי לפחות עוד משהו, זה לא פייר."
"מה הבעיה שלך כאילו? תעשי אחד ועוד אחד ועוד אחד ותקבלי שלוש."
יותר מזה היא לא מוכנה להגיד לי ואנחנו נפרדות. בדרך לשירותים וגם כשאני כבר יושבת על האסלה ועוצמת את עיניי בהתרווחות לצלילי הקילוח, אני מנסה את כוחי בניחושים הכי דמיוניים. רוויטל ועוד גידי ועוד רישיון נהיגה שווה שוט אחד חינם?
שירותים ועוד זיון מהצד ועוד טסט שווה צילום סטילס?
אולי אור ועוד גידי ועוד רוויטל שווה גט? הלוואי כאילו… אבל מה קשור?

בעודי עסוקה בהתארגנות של אחרי, נשמעים דיבורים ואני נעצרת עם הרוכסן באמצע הדרך להיסגר.
זאת היא. שוב הלב פועם במרץ רב ותיכף אני אצטרך להחזיק אותו שלא יעוף לי, ואז נשמעות דפיקות על דלת החדר שלי. "אני כבר יוצאת מהשירותים."
"היי, אז אני בחדר שלך מחכה."
"סבבה." מורידה את המים ומחככת את ידיי בסבון הריחני, ובתוכי מתפשט לו חיוך נפלא.

אור היפה מסתובבת אליי ברגע שדלת החדר נפתחת. על כורסת העור החומה, היחידה בחדרי, היא יושבת כשחיוך ביישני עם שפתיים חלומיות מתפתח ובא לקראתי, מלווה בעיניים בורקות שקשה שלא להבחין בחוסר השינה שהן מסגירות אצלה. היא לבושה טריקו כחולה עם לוגו לחברה אמריקאית, מכנסי אימונית שחורים פשוטים למדי ולכפות רגליה השלובות זו על זו, אותם הכפכפים(הפרחים-משהו )בהם ראיתי אותה בפעם הראשונה.
________________________