בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כה

מוקפת באהבה

שעה ארוכה אני מסתכלת על התמונות בזו אחר זו ולא יודעת אם לצחוק או לבכות, הן נראות חושפניות ביותר, וכמעט שאפשר לשמוע מתוכן את הקולות הייחודיים שעולים ממעשים שכאלה בדרך כלל.
"מגעיל אה?" ליאת משתפת אותי.
"את האמת? אני פשוט לא יודעת אם לרחם עליה או לא, כאילו… בסדר. היא ביקשה את זה וכל זה, אבל בכל זאת… שמישהו יצלם אותם ככה והתמונות אחר כך יעברו מיד ליד… "
"נכון, אבל סמדי… תראי איך הם לא דופקים חשבון בכלל לשום דבר. הם יודעים שמצלמים אותם ולא מזיז להם כלום. כאילו… ראבאק… תעצרו לפחות, תסתכלו למצלמה בכעס או משהו, תראו שאכפת לכם ממה שקורה כאילו."
"את יודעת מה הכי נורא פה?" אני שואלת.
"מה?"
במקום לענות לה אני משתיקה אותה בבת אחת.

"בנות, אפשר להיכנס?"
אנחנו מזדרזות כמובן לדחוף את התמונות מתחת למזרון של מיטתי, המקום הראוי הראשון שעולה על הדעת באותה שנייה, ומאפשרות לאימי להיכנס פנימה ולהניח את המגש עם שתי כוסות המיץ וקערת העוגיות המלוחות, על גבי השולחן.
"מה את אומרת עליה, ליאת?" לילי המופתעת לא ממש יורדת לסוף דעתה של אימא. "תראי איזה ניסים ונפלאות… הכול הרי היה יכול להיגמר אחרת לא עלינו."
"נכון. גם אני לא מעכלת את זה שהמלגזה עצרה שנייה לפני. ועוד שהגלילים הענקיים האלה… כאילו, בקלות הם יכלו למחוץ את סמדי." ואז היא מחבקת אותי שוב ועוטפת אותי בשתי זרועותיה.
"טוב, די. הלו… אני כאן לא? לא הסתלקתי לכם אז די עם ההנצחות האלה." ואני מוכרחה למחות דמעה מציקה שזוחלת ויורדת ותופסת תאוצה בדרכה החוצה מהעין. אני בטוחה שאימא מצידה הייתה מתה להוסיף איזה משפט מרגש משלה ולחבק אותי גם, אבל מההכרות עם מצבי הרוח המתחלפים שלי היא מיטיבה להתאפק.
"תראי לי את הקרסול." היא לא מחכה לשיתוף הפעולה מצידי וגוחנת לעברי ומחליקה יד על הנפיחות המדאיגה. "כואב?"
"אח… כן. אי… די אימא, נו… את לא מוסיפה כשאת לוחצת לי כאן. אח…"
היא מסתכלת בדאגה רבה על הקרסול מקרוב ומושיטה ידה לכיס המכנסיים. כשהנייד שלה בידה, נכנסת אימא לתוך 'ספר הטלפונים' שבנייד, וכעבור רגע קל משננת "רונה ניב. אחות."
בזמן שהיא מקשיבה לצלצול המתמשך מהעבר השני של הקו, פונה אליי בנחרצות. "תתכונני מותק, אם היא מאשרת לנו את חסות המרפאה, אנחנו נוסעים למיון."
"מה, הלילה כאילו?"
"לא הלילה, עכשיו." היא עושה לי סימן להמתין ויוצאת החוצה מהחדר, כשאת הדלת היא משאירה פתוחה קצת בכוונה, לדעתי.
"אוף… כזאת היסטרית לא פגשת בחיים שלך." אני מתלוננת.
"ממי, אולי היא צודקת? תראי כמה התנפח לך, זה נראה מסוכן. כאילו… תתארי לך שאחר כך יבוא איזה רופא ויגיד שאם הייתם באים מוקדם יותר לבית החולים אז הנזק הבלתי הפיך היה נמנע?! כאילו, כבר היו דברים מעולם. לא?!"
"בסדר, אז זה נפוח, אבל מה לדעתך יעשו במיון ועוד בתורנות לילה? אין פה אוקוס-פוקוס. רונה האחות הסבירה לה מוקדם יותר שאין הרבה מה לעשות חוץ ממנוחה." כעבור שתי דקות של שקט בהן אני לא שומעת כל חדש מאימא, ידיי עושות מעצמן את דרכן אל מתחת למזרון שלי והעיניים מסמנות לליאת לסגור מהר את הדלת. "גידי."
"מה?" מתפלא ליאת. אני מתמהמהת קצת עם תשובתי לה בהסתכלי שוב בתמונות, מנסה להיצמד למקום שבו עצרנו שתינו רגע לפני שאימא תיכנס ולשחזר מה בדיוק התחלתי להגיד לה.
"זה שהוא מוכן להמר בכזאת מגעילות על המשך הנישואים שלו ועל הבת שלו. על הבת שלו, ליאת, את קולטת כאילו? את קולטת מה יקרה אם זה יגיע לידיים של ניצן מתישהו?" לילי משתתפת ברגשות שלי דרך הנהון ארוך ושתיקה, ואני ממשיכה. "את רוויטל כאילו, אני די מבינה מזווית הראייה שלה. זה שהיא בת זונה חסרת לב זה משהו אחר, אבל מבחינתה כאילו מה אכפת לה?! היא עושה מה בראש שלה. היא השיגה אחלה זיון לעצמה ועל הזין שלה כולם. לא?"
"כן. זה די ככה לצערי. כאילו… לה באמת אין כלום להפסיד כי היא יודעת ממילא מה חושבים עליה, אז מה חדש כבר בתמונות האלה, חוץ מזה שרואים איך היא נהנית מקרוב יותר? זה באמת הוא שמהמר כאן על הכול." וכאן היא פתאום נעצרת ומביטה בי.
"מה? מה החיוך הזה פתאום?" אני מחייכת אליה חזרה.
"סתם… עזבי."
"ליאת… נו מה?"
"חחח… פתאום ראיתי את זה כאילו מהצד שלך." אני תוקעת בה מבט עוד יותר עמוק והיא ממשיכה. "אולי כל זה יכול לפעול לטובתך?"
"מה?! שאור תבוא לבכות לי על הכתף כאילו? לזה התכוונת?"
"כן. תחשבי על זה רגע. אם כבר היה בניכן משהו רציני באמת, אז היא יודעת מצוין כאילו, כמה את רוצה להיות שם איתה. כמה את בטח מחכה שהיא תגלה חולשה כדי שתעשי את הצעד הזה מצדך לכבוש אותה."
אנחנו מספיקות רק להסתכל אחת אל השנייה בחיוך, כשאימא דופקת דפיקות מהירות על הדלת. "סמדרי, קדימה מותק. אנחנו תיכף זזים לכיוון המיון, יש אישור של רונה." מייד אני מתחילה להתארגן וליאת מחבקת אותי. "בהצלחה מתוקה. אני מקווה שלא תצטרכי להתאשפז, אבל אם כן אז אני אגיע אלייך מחר לביקור." וכשאני אוספת במהירות את כל התמונות יחד ומשחילה אותן חזרה לתוך המעטפה, היא מבקשת למנוע ממני להחזיר לה אותן. "מה פתאום, מצחיקה אחת… כאילו, חשבת שיש רק את התמונות האלה?"
"מה זאת אומרת? יש עוד?"
"יש תמונות שעוד לא ראית ומעניינות לא פחות, וחוץ מזה כאילו, יש כמה עותקים. זה העותק שהכנו לך." שוב אני תוקעת את המעטפה החשובה הזו מתחת למזרון, מחליטה עקרונית שזה המקום הכי בטוח עבורה.
לבושה בבגדיי אני נתמכת ונעזרת בליאת בצאתנו מתוך החדר, ובמדרגות אבא מחליף אותה עד שאני נכנסת בזהירות לתוך הרכב.

במיון כמו במיון-איחס אחד גדול.
בהתחלה כשאנחנו נכנסים פנימה למחלקה ההומה אנשים, אני נשארת לשבת על אחד מספסלי העץ הבלתי נוחים גם לאנשים בריאים לגמרי, ולא מצליחה למצוא לעצמי תנוחה שבה הרגל לא תכאב נורא. אבא ניגש לחכות בתור כדי למלא את הטפסים הנדרשים, ואימא מצידה מתעקשת להשיג לי כיסא גלגלים ויהי מה. ככה יוצא שאני יושבת שם דקות ארוכות מאוד לבדי ומפליגה במחשבותיי. באופן הכי טבעי אני חוזרת להרהר בתמונות הייחודיות ששוכבות להן לבטח מתחת למזרון מיטתי, ויכולות להוות חומר נפץ לא פשוט בהמשך. הפרצופים המביכים שעושה רוויטל גורמים לי לנסות בכל כוחי להיאחז באיזה בדל זיכרון, ואולי זה יוביל אותי לפתרון שאלת השאלות בנוגע אליי אותו לילה. נאנקת מכאב לרגע, אני מנסה ליישר את הרגל עם הקרסול הנפוח, ופסיכולוגית לפחות, נראה לי שהוקל לי פתאום כשהמחשבות נודדות משם לאור היפה והמקסימה.
"בואי, תעברי לשבת על הכיסא הזה." אימא מפתיעה אותי פתאום ושולפת אותי מהבועה בה הייתי. אני מתרוממת בזהירות ומתיישבת על כיסא הגלגלים בפעם הראשונה בחיי. זה מוזר לי כל כך… כייף מצד אחד ומביך מאוד מנגד.
אחרי קרוב לשעה שלמה של המתנה, סוף-סוף אחות אחת מתפנה לטפל בנו. אני מובלת למיטה שלידה ארונית קטנה ומייד האחות דואגת לפרטיות ומסיטה סביבנו ווילון בד שצבעיו חיוורים למדי. עכשיו זה מרגיש כאילו רק שלושתנו, אימי, האחות ואני נמצאות על אי מבודד באוקיאנוס השקט. טוב… בערך.

"או.קי, בואי תעברי לשכב על המיטה ונשמע מה קרה לנו." אומרת האחות ומסתכלת אליי. אימא כמובן מתפרצת ומתחילה לספר(לא שחשבתי שיקרה אחרת… )בזמן שאני עושה מאמצים ונשכבת על גבי המיטה, אבל נתקלת מייד בכף ידה של האחות המסמנת לה 'עצור' חד-משמעי. "גברתי, הבת שלך נערה בוגרת והיא בהחלט מסוגלת לספר בעצמה מה קרה."
אני מספרת לה מאלף ועד תו מבלי להיכנס לשמות כמובן, ומקנחת בעובדה שאני לא ממש מבינה מה אני עושה פה בעצם. "סליחה, אחות, תסתכלי על הנפיחות שנהייתה לה שם, והכאבים לא נותנים לה מנוחה."
"כואב לך? איפה במיוחד?" נרתמת האחות ליוזמה שאימא מגלה בייאושה. אחרי שהיא נוכחת במוקד הנפיחות העיקרי ובמידת הכאב, היא חושבת בינה לבין עצמה בקול ואני צריכה לסבול את הליטופים המנחמים של אימא בינתיים. "למרות שאני די בטוחה בסוג הטיפול שנדרש כאן, הייתי רוצה שרופא יראה אותך. אם כבר הגעתן עד פה זה בטח לא יזיק, נכון?" אנחנו מהנהנות בהסכמה והיא נעלמת מעבר לווילון לכך וכך זמן.
כשהרופא מגיע הוא לא מרבה במילים, הוא בעיקר מקשיב לדברי ההסבר של האחות, ששמה אורלי, כך אני מגלה עכשיו, ומתקרב וממשש לי את הרגל ולוחץ קצת ובוחן איפה אני 'קופצת' יותר, ואחר כך אומר לה את מה שהיא כבר ידעה מצוין לבד.
עד שאבא מגיע אלינו כועס וממורמר על הטרטור שהוא חווה באשנב הקבלה, נשאר לו ללוות אותי עם כיסא הגלגלים עד האוטו ואחר כך להחזיר אותו למחלקה. "אנטיביוטיקה? בשביל זה היינו צריכים את כל המסע הזה הנה?" הוא רוטן לאימא. "אל תתחיל גם אתה בבקשה, הספיקה לי 'השטיפה' מהבת היקרה שלך."

באין כיסא הגלגלים איתנו, מה-גם שבמדרגות הוא לא היה מועיל לי ממילא, שוב אני נעזרת בשניהם בדרך לתוך חדרי ומרגישה נכה.
אחרי שאני נעזבת לנפשי, לא לפני שאימא מכריחה אותי לעבור טקס משפיל של בליעת הקפסולה הראשונה מהחפיסה לנגד עיניה, אני מגלה פתאום ששכחתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי כאן בבית ולא לקחתי אותו איתי. המוזר הוא שבכל השעות האלה בהן נעדרתי לא הרגשתי בחסרונו אפילו לרגע.
כשאני בודקת, אני מופתעת להיווכח בהודעת האס אם אס האחרונה שנקלטה והיא מאור חרוב:

"היי סמדר. את בטח יודעת שהייתי אצלך עם ניצן. ישנת.
אני חושבת עלייך כל רגע פנוי וכל רגע לא פנוי ואת לא יוצאת לי מהראש
ולא מהלב. אם חס וחלילה היה קורה לך משהו קשה בתאונה הייתי מאבדת
שליטה על עצמי. לא יודעת מה היה קורה.
אם עוד לא הבנת אני מאוהבת בך עד הגג ואת חסרה לי כמו שהמים חסרים
לדג. כמו חמצן. אשכרה כמו חמצן. לא יודעת מה יהיה. אני מפחדת. מאושרת
אבל מפחדת. אני אגיע אלייך בבוקר וכדאי מאוד שתהיי ערה לראות אותי.
אוהבת. אוהבת. אוהבת.
אור."
_______________________