בזמן שחיכיתי לליאת פרק- כד
חפירות בחדר השינה
אם היה עומד לרשותי זמן מיותר הייתי עסוקה בלחפש אשמים.
הייתי מאשימה קודם כל את אימא שהחליטה לאפשר לכל מי שבא לו לראות אותי, אפילו אם מתוך דאגה ואכפתיות, להיכנס אליי לחדר בלי לתאם ובלי לשאול אותי אם זה בסדר. הייתי מאשימה את איתמר שניצל רגע של חולשה ו"כפה את עצמו עליי" כדי להתנחל לי במיטה. הייתי מאשימה את עצמי שלא התעקשתי מספיק למנוע מאיתמר לממש את רצונו, ושנתתי ליצר המיני להוביל אותי לצרה הצרורה הזו. יכול להיות שהייתי מאשימה אפילו את הפשוש הקטנה, כמה שקשה לתאר, שגילתה מין חוסר נימוס כזה של ילדים, שמתיר להם לעשות 'מה בראש' שלהם כדי להשיג את מטרתם, ומבלי לדעת פתחה תיבת פנדורה קטנה.
ונשארה אור… אפשר להאשים מישהי בזה שהיא נראית חבל"ז? בזה שהנוכחות שלה מוציאה אותי מריכוז? בזה שכמעט נדרסתי בגלל שחשבתי עליה? או שאולי איבדתי את האובייקטיביות שלי? אולי מה שאני מרגישה אליה מעוור לגמרי את עיניי?
אם לסבתא היו גלגלים… היא הייתה מתגלגלת איתם עד לסיום הסיפור הזה, וחוזרת משם עם תשובות לכל מיני שאלות… אבל לסבתא בקושי יש רגליים לשאת את עצמה ולכן היא נעזרת בהליכון.
ולי, זמן בטח ובטח שלא נותר כדי לצאת נקייה מכל העניין!
בגלל זה, כשניצן נעמדת בפתח החדר עם כל הדלת פתוחה לרווחה, אז גם אימא שלה רואה הכול.
"סמדר." היא לוחשת לי, "סמדר."
חג' מתעורר לחיים והזנב שלו מכה בכל מה שנתקל בדרכו. מאושר בכל ליבו לפגוש את ניצן ואור, הוא מסתובב בניהן ולשונו מרטיבה את הרצפה בטיפות רוק, פעם מנסה לקפוץ על זו ופעם משעין חצי מגופו על זו. מתחת לשמיכה יש יד אחת שמחזיקה את איתמר שלא יעיז להיחשף, היד הזו רועדת עם הצחוק שלו ומכאיבה לי בכתף הפגועה. אני מעבירה לו מסר דרך האצבעות: "אוי לך אם תצא עכשיו החוצה… לא לוקחת אחריות על מה שיקרה…"
"סמדר." היא לוחשת שוב לאוזן שלי, ואחר כך נותנת לי נשיקה קרובה לעין העצומה שמחייכת.
"ניצני, אמרנו נשיקה אחת ודי."
"אם… אימא סמדר ישנה, נכון?"
"כן, ואנחנו לא רוצות להעיר אותה, נכון?"
"נכון. אם, אבל אימא אני רוצה לספר לה שגם אני חולה."
"לא, ניצן. בואי נלך וניתן לסמדר לישון. קדימה."
אני נלחמת עם עצמי לא להתפתות ברגע האחרון ולחבק את הפשוש, ונלחמת עם איתמר שמנסה להסיט לי את היד ולעלות. הכי נוראה זו העובדה שיד אחת שלו עדיין נעולה בין רגליי… קיים בי פחד שמצפון תיפתח הרעה…
הקטנה מנסה את מזלה בלחישה אחרונה לעור התוף שלי, ובהתאפקות שראויה לצל"ש אני בולמת אינסטינקט לגרד באוזן. ואז, כשהיא מוותרת סוף-סוף ואני נושמת לרווחה, איתמר מתרומם מלמטה בבת-אחת, ידו נחלצת איכשהו מתוכי והוא משליך את גופו מעלה ותופס את ניצן. הוא מלווה את האקט המופרע בצעקת קרב אינדיאנית שמסתימת בצחוק, אבל ניצן די נבהלת. בהתחלה לפחות. בשתי ידיו הארוכות והחזקות הוא מניף אותה ישר על גבי המיטה, והיא נוחתת עליי ונדמה לי שתיכף אני מתפרקת. בעקבותיהם גם גוש הפרווה העליז מזנק על גבי המיטה בשמחה, ומלקלק פעם את איתמר ופעם את ניצן.
"ילדה, למה יש לך שיער כל כך ארוך?" איתמר שואל, ומצליח לסחוט חיוך ראשון ממנה, אחרי שהיא חוזרת לעשתונותיה.
עדיין עם גבי אל אור… אין לי אומץ להסתובב. "אימא, אם… תנחשי מה?" אבל לקול קריאתה מבוששת תשובת אימה לבוא. אני רוצה ולא רוצה להפנות את מבטי אחורה ולראות אם היא עומדת שם ומה תגובתה… "אימא… לאן הלכת?"
אחרי רגעים ארוכים של שקט היא עונה. משהו בקול שלה מסויג וחסר סבלנות. "בואי ניצן, תני לסמדר לישון!" מה לישון, על מי היא עובדת? הרי שתינו יודעות שהיא רואה הכול… מדבר בי קול פנימי. "ניצן! אני לא מתכוונת לחזור פעמיים על כל דבר, אמרתי בואי אז בואי!"
"שלום גם לך, המורה."
"שלום." רק בשל החיוך הזחוח והשחצני הזה אני רוצה לחנוק אותו עכשיו. עדיין כשגבי מופנה אליה אני מרגישה כמה חוסר נעימות אור חווה ברגע המשפיל הזה… סקרנית, האם היא מנסה לחייך אליו או שפניה נותרות קפואות כמו טון הדיבור, בשעה שהיא משיבה לו את השלום הקר הזה…
אחרי שניצן יוצאת וסוגרת שלושת-רבעי מהדלת וקוראת לחג' להתלוות אליה, משתרר שקט.
לי השקט הזה הכרחי, אבל איתמר מחליט לקטוע אותו כי זה לא הולם את "האווירה הרומנטית" שנוצרה עוד קודם בואן. "איפה היינו?" הוא שואל, בניסיון לגשש אל חלקי גופי שנמצאים מתחת לשמיכה. הוא מגבה את הניסיונות בהתמרחות דביקה ובניסיון לנשק אותי בצוואר ולחדור עם הלשון לתוך האוזן. לרוב הייתי מתחרפנת מהדבר הזה. רק מליקוקים שם בפנים יכולתי לגמור… אבל הפעם אני לא מתכוונת לוותר. "איתמר."
"מה?"
"קח את עצמך ואת החולצה והנעליים שלך ועופו מפה כולכם!"
אחרי המילים האלה משתרר שקט אחר. כל אחד מפרש אותו בדרכו שלו, אצלי זה השקט שלפני הסערה. כזו שאני רוצה ומקווה למנוע, אבל הסיכוי לכך הולך ומתרחק ככל שהוא מעמיק עם ידו מתחת לפני השטח לכיוון השדיים שלי. "די! לך כבר אמרתי לך. לך מכאן!"
"יאללה איתך… מה קרה? אני לא מבין מה עובר עלייך, רגע את ככה ורגע ככה…"
"בסדר, רגע אני ככה כאילו ורגע אני אחרת וכרגע אני מבקשת ממך שתלך."
אחרי שהוריד את הידיים ממני הוא עוצר לעשות חושבים. "ומה אם לא בא לי? החברה שלי כמעט נהרגה הבוקר ואני לא הייתי שם איתה. עכשיו, שקיבלתי אותה במתנה אני לא מתכוון שוב פעם להתרחק. איך זה בשבילך?"
"אל תדבר עליי בגוף שלישי, אני נמצאת לידך וכואב לי. כל מה שאני מבקשת זה שתתן לי פרטיות. תכבד את זה ולך, כאילו… כל כך קשה לך להבין?"
"אני רוצה להיות לידך דווקא כשכואב לך, בשביל זה הזוגיות, לא?"
"אני יודעת שהכוונה שלך טובה, אבל אני רוצה להישאר לבד."
הדפוק הזה פשוט לא רוצה להבין, הוא משלב ידיים באדישות ומסתכל לתקרה ולי הוא לא משאיר שום ברירה אלא… "אונס, הצילו! אני נאנסת. אני נאנסת." אני צורחת כשהחלון נפתח ואני לידו מכוסה בשמיכה.
"שקט, מופרעת אחת! די!"
"אונס! הצילו! אונסים אותי." אני ממשיכה ומגלה שאין לי בעיה להישאר רצינית, גם אם איתמר קרוע מצחוק, כשהוא סוף-סוף לוקח את הנעליים שלו ומתקדם לדלת.
"מה קרה? השתגעתם שניכם?" שואלת אימא שנכנסת היסטרית.
"יופי שבאת אימא, תוכלי ללוות את איתמר לדלת, הוא בדיוק עמד ללכת, נכון איתמר?" היא מתבוננת בו בגבותיה מעלה והוא מדבר אליה עם העיניים. כאילו מנסה להגיד לה 'אין לי שמץ… מה עובר על הילדה השרוטה שלך בזמן האחרון.'
"אני לא מבינה אותך. אנשים באים לראות מה שלומך כי הם שמעו שהייתה לך תאונה ושכמעט נמחצת למוות, כולם מתים מדאגה וסקרנים… ואת מסלקת אותם מפה. יצאת מדעתך?"
"עזבי, זה לא חשוב. אני כבר הולך." הוא מניח יד על כתפה. "לא דנים אדם בכאבו."
כשאני מניחה ראש על הכרית ועוצמת עיניים, עוברים לי בפלאש-בק מהיר כל האירועים שקרו בשעה האחרונה. רגע אחד עמדתי לשקוע בחלום נעים בו אני מתגלגלת על כר דשא רענן ואין סופי, בין מרבדים של פרחי בר ריחניים. וכשאני חושבת על חלום כזה זה מוכרח להיות בשתיים… פתאום מגיע איתמר ובכוח הזרוע מושך אותי מתוך ה כמעט חלום הזה. רגע אחר כך אהובתי תופסת אותנו במיטה ושותקת. ומה אני אמורה לחשוב שעבר לה בראש?! כעס? קינאה? צער? געגועים? מה?! אולי עדיף היה שתתפרץ ותוציא הכול כאן. לפחות הייתי יודעת מה מצבה עכשיו…
הנשימה קלה ונעימה לי, סוף-סוף שקט ושלווה. אין איש שיפריע לי ואין אף אחד שישאל מי כתב מה ומתי. הגוף קל כמו הרוח עצמה ותודה לאל שאין לי כאבים, לא בכתף שיצאה וחזרה למקומה ולא בקרסול שנמעך פעם ועוד פעם על ידי גלילי פלסטיק רעי לב.
שוקעת בשינה עמוקה-עמוקה שאני מזמן חולמת על שכמותה, ומתעתדת להשלים חוסרים רבים שהצטברו להם.
אחרי כמה שעות אימא מעירה אותי לאכול.
"את רוצה שאני אביא לך הנה, או שאת מעדיפה לשבת איתנו?"
"מה השעה בכלל?"
"שבע וחצי. שלא יהיו לך שום מחשבות לצאת מהבית, את נשארת כאן."
"טוב, אני אבוא לשבת איתכם. רק תני לי דקה לשטוף פנים."
אלא שרצון לחוד ומציאות לחוד.
"אימא!" אני קוראת לה. "יש שינוי בתכנית."
"מה, כואבת לך הרגל?" היא שואלת מכיוון המטבח.
"זה לא רק הכאב כאילו… אני פשוט לא מסוגלת לדרוך עליה."
כעבור שבע דקות בערך, כשאני שקועה בדיכאון עמוק למדי, אימא דופקת על הדלת אבל לא מחכה שאני אענה לה. בידיה מגש עם צלחת עמוסה כל טוב, וניחוח החביתה העשויה היטב עם טבעות הבצל הירוק והפינות המושחמות כהלכה, וגם הסלט הקצוץ קוביות פצפונות עם התיבול שרק אימא יודעת לתבל, והצנימים עם העגבניות שפרוסות להן על גבי הגבינה ואדי החום שעולים מתוכם בריקוד ארוטי כזה… מצליחים להשכיח ממני את העובדה שנידונתי ל"מעצר בית" לימים הקרובים. היא מניחה דרגש קטן שרגליי עוברות תחתיו כמו גשרון, ועליו מניחה את ארוחת הערב שלי. לא אכפת לי שהיא מחליטה להעיק קצת בישבה על כיסא ליד המיטה שלי, כי אני רעבה כל כך שאני לא רואה אף אחד ממטר!
"אני לא מרוצה בכלל מהחלטת האחות, לפי דעתי לא מאוחר עדיין לנסוע לחדר המיון."
"מה, עכשיו כאילו?" אני עוצרת את בולמוס האכילה שלי פתאום.
"לא, לא להערב התכוונתי. אבל אני בעד להגיע לשם מוקדם בבוקר, תראי בעצמך כמה שהיא נפוחה." היא חשה את הקרסול הנפוח וממששת אותו בדאגה גלויה.
"אבל נצטרך מכתב הפנייה מהאחיות של הקיבוץ."
"אל תדאגי, ברגע שהן תראינה שחלף יום והקרסול עוד יותר נפוח, הדעה שלהן תשתנה."
היא פוסקת ושותקת ונראה שלפי שעה סיכמנו בעניין. לאחר כמה דקות בהן אני בולסת בתיאבון רב, היא 'שוברת שתיקה'. "תגידי, אני יכולה לשאול אותך שאלה מבלי שתתפרצי עליי ברוגז?"
"לא בטוחה, לפי איך שאת נזהרת תהיה לי סיבה להתרגז, לא?!" בשלב הזה כבר ברור שהשאלה תישאל. כי אימא די נחושה לנסות ואני מספיק סקרנית כדי לתת לה.
"לפני שניים שלושה לילות…"
"נו, מה?"
"הלכת לפאב… נכון? קרו שם דברים שאני צריכה לדעת עליהם?"
"תלוי בעיני מי. אם את שואלת את דעתי כאילו… אם את צריכה לדעת או לא, אז לא."
אימא מחמיצה את פניה כהוגן וזזה בכיסאה בחוסר נוחות, ולי הלך התיאבון. מזל שהעניין הזה עולה כשרוב האוכל כבר נמצא בתהליך העיכול.
"ובכל זאת?" היא תוקעת בי את המבט הזה שלה שמצפה לשיתוף פעולה.
"אימא תקשיבי, בניגוד למה שחשבת בהתחלה כאילו… אני לא מתכוונת להתרגז, אני פשוט לא הולכת לדבר על זה."
"למה? כי היו שם דברים לא כשרים? כי לא נעים לך להתעמת מול מציאות קשה שמחייבת נטילת אחריות על המעשים שלך?"
"די, תפסיקי, אני לא יכולה לעזור לך."
"מה זה די? בת כמה את, עשר? את תיכף אישה, סמדר… מה זה די?!"
"יופי אימא, ממש בוגר מצידך לתפוס אותי ככה, כשאני לא יכולה ללכת לשום מקום…"
"מה לעשות שאני מנסה כבר כמה ימים לדבר איתך ואת בורחת לי?!"
מה שנכון נכון, עד עכשיו הצלחתי לא רע לחמוק מהשיחה איתה בנושא.
"תראי, בצד החינוכי של האירוע הזה כבר מטפלים. אני פשוט לא מבינה כאילו… למה גם את צריכה להיות מעורבת. חסר לך בעיות משלך?"
"סליחה?! אני המומה ממך. לפני כולם זה העניין שלי, את עדיין הבת שלי עם כל הכבוד."
"לא אמרתי שלא."
"אני רוצה שתעני לי! שתיתם בירות באותו לילה?"
"כן."
"כמה?"
"שתינו, מה זה חשוב כמה?"
"כמה?"
"שבע."
"מה שבע?!" היא נמתחת בכיסא מהפאניקה.
"מה כמה?" ככל שאני משתדלת לעצור אותו הוא זולג לי ומתגלגל החוצה.
"מה? מה מצחיק אותך כל כך? איפה רגש האחריות שלך? עד מתי?"
"אוי, אימא… את כזאת פתיה… את באמת מעלה על דעתך שיכולתי לשתות שבע בירות?"
"נו… אני כבר לא מבינה כלום. זה כאילו שששתנו מדברות בשפות שונות."
"אנחנו מדברות עברית אבל הכנסתי לרגע בדיחה מ"הגשש החיוור" ואיכשהו כאילו פספסת אותה."
"בטח לא תספרי לי איך מטפלים בצד החינוכי של זה…"
"את רוצה לדעת פרטים? תבררי בעצמך." ואחרי כמה שניות דוממות… "אני רוצה לחזור לישון אם לא אכפת לך."
"טוב… אבל יש עוד משהו אחד שאני מוכרחה לשמוע ממך."
אני נותנת לה לשאול ויש לי הרגשה שאני יודעת במה מדובר…
"יכול להיות שראו אותך שם עם מישהי? זאת אומרת… עושה איתה כל מיני דברים? אוי נו, די לצחוק! אני נורא רצינית."
אבל אותי היא מצחיקה ככה שאני לא מסוגלת להתאפק, ואחר כך אני מנסה להרצין ולענות.
"הייתי עם ליאת ועם אורנה יד והיו גם הבנים, ולפי מיטב זיכרוני כאילו… לא התחבאנו מאף אחד. עוד משהו?"
אימא מסתכלת והעיניים החודרות לא מרפות מעיניי, אבל אני מבהירה לה בלי מילים שכאן מסתיים הדיון עד כמה שזה תלוי בי.
"לא. זה הכול." היא עונה ולוקחת ממני את המגש כשדעתה מפוזרת. אני ממהרת לתת לה נשיקה ומהללת את הארוחה הטעימה, וגם את היוזמה המבורכת והפינוק שהרעיפה עליי. רגע לפני שהיא יוצאת מהחדר היא מוסיפה. "אני מקווה שאת מבינה את ההשלכות של זה."
היא מניחה את המגש עם הכלים רגע בצד, מתיישבת שוב על אותו הכיסא ולוקחת את כף ידי בידיה. תוך כדי ליטוף מונוטוני של ידי ופרצוף חסר סבלנות שאני תוקעת לה, היא ממשיכה. "את מבינה שהיא אישה נשואה? שיש לה ילדה?" אני שומעת אותה ולא מגיבה. "את מסוגלת להבין את זה שתיכף היא תהיה המחנכת שלך? את מבינה את ההשלכות שיש לכל אלה?" בראותה אותי נשארת חתומה, היא בדרך להרמת הידיים. "רק מעצם המחשבה שהלב שלך הולך להישבר, אני מתפללת שזו סתם שמועה מרושעת שמהלכת בקיבוץ ותו לו. אבל אם יש בזה שמץ של אמת, סמדר, אני מתחננת… תרדי מזה."
איך היא יודעת? כמה היא יודעת? גם אבא יודע? הם מדברים בניהם על זה? מה הוא חושב? יכול להיות שאימא אמרה איזו מילה לאור כשהן באו הנה? יש מצב שזה ירתיע אותה הלאה?
כמו נקר שעומד על ענף ומנקר בו שוב ושוב, ככה מנקרות בי כל השאלות האלה ולא מניחות לי דקות ארוכות. פאק… מה בעצם קרה בין אור לביני באותו הלילה בפאב? כמה רחוק הגענו?! וכמה אנשים מהקיבוץ היו עדים לזה? … מה אם מישהו צילם אותנו במצלמה של הטלפון הנייד שלו?!
מתהפכת איתן מצד לצד ואין לי מנוחה, קולה של אימא חופר לי וחופר וקודח חור במוחי. "את מסוגלת להבין את זה שתיכף היא תהיה המחנכת שלך?" "את מבינה את זה שהיא אישה נשואה?" את מבינה את ההשלכות שיש לכל אלה?" "את מסוגלת להבין את זה שתיכף היא תהיה המחנכת שלך?" "שיש לה ילדה?" שהיא נשואה?" "שהיא תיכף תהיה המחנכת שלך? ושיש לה ילדה ושהיא נשואה ושתיכף יש לה ילדה ושהיא מחנכת ילדה נשואה…?"
הברז באמבטיה מזרזף לי זרזיף פושר על הראש, עיניי עצומות לתת למים לחלחל ולרענן קצת את המחשבות. השפתיים גם הן לוגמות אל תוכן על הדרך, אז נשמעות דפיקות קלות על הדלת ואני שואלת מי זה.
"סמדר?"
"לילי, זאת את?"
"כן. את בסדר, מתוקה?
"אולי, כאילו… המוח שלי גמור."
"אני מחכה לך בחדר שלך, טוב?"
"או.קי אני באה עוד שנייה."
נותנת לעצמי חצי דקה של 'שטיפת מוח' מתחת לברז, מנגבת את הראש כהוגן וחוזרת לחדר שלי בצליעה.
"תראי אותך ממי… כל הזמן קורים לך דברים."
"כן אהה…? ואיזה דראמות… תאונות וכאלה…"
מחייכות ומתחבקות ופתאום בלי כוונה היא לוחצת לי יותר מידי על הכתף וזה ממש כואב, וכשאני חצי צועקת ליאת ממש נבהלת ותופסת את הראש בידיים ושתינו די צוחקות על זה. אחר כך מתיישבות על המיטה שלי. לילי מעבירה לי אצבעות בשיער ועושה נעים. "את לא רוצה לדעת כאילו… מה היה פה קודם. את לא."
"אם אני כל כך לא, אז יאללה שפכי."
ואני מספרת לה מהרגע שאיתמר בא ואיך בקלות כזו הוא נכנס למיטה איתי והאש שהוצתה, ושאז פתאום דפיקות… וסרטים… והבן זונה שהוא איך הוא חייב להרוס…
"טוב, הוא הרי לא יודע עלייך ועליה כאילו, מאיפה לו הנזק שייגרם?!"
ואני ממשיכה. "כאילו… את קולטת? את קולטת מה עובר לה במוח באותו רגע, לילי? איזה פרצוף נהייה לי עכשיו? זה כאילו שאני פותחת רגליים לכל מה שזז…"
"האמת, כאילו… זה באמת נראה רע, אבל מצד שני… נראה לך שאור לא שוכבת עם בעלה?"
"די, אל תדרכי על היבלות, טוב?"
"מה?! כאילו… יש דברים שאת לא מספרת לאחותך?"
"אחותי, לאחרונה מפרידה בנינו תהום."
"כן אהה?! לתהום הזה יש שם ותעודת הוראה ביד. נו… תפוצצי לי יבלת אחת בשידור חי, טוב?"
"או.קי… שמעתי אותם עושים את זה."
"די, לא נכון… כאילו… עושים בקטע של…? מה, צותת להם מהחלון?"
"אשכרה דומה. למרות שלא ממש צותתי… יותר נכון נקלעתי למקום בנסיבות כאלה ואחרות."
"בסדר… נקלעת לנסיבות אהה?! 'מופע האימים של רוקי' זה נהייה… טוב, לפחות אתן בתיקו עכשיו."
"לא יודעת… יש משהו בזה אבל זה לא מנחם אותי בכלל."
אחר כך אני מגיעה לשיחה עם אימא…
"לילי, מאיפה אימא שלי יודעת? תהרגי אותי כאילו… לזה לא התכוננתי. נשבעת לך."
"אין… אין על הקיבוץ בקטע הזה! ברגע שאחד יודע-כל העולם יודע. ואפרופו…" היא מושיטה יד אחורה לארונית הוורודה ושולפת משם משהו שהניחה קודם, כנראה כשנכנסה לפניי. כשבידיה המעטפה החומה היא מסתכלת לי בעיניים ונושכת שפתיים ואז מושיטה לי. אני נוטלת אותה מידיה ומנסה להרגיש עם האצבעות מה יש בפנים. זה מרגיש לי כמו אוסף של תמונות. העיניים השואלות נענות בעיניים שמשיבות, ולכן אני פותחת בסקרנות את המעטפה, מנערת קצת עד שהתמונות שנראות של צלם לא מקצועי נופלות לתוך ידיי. תמונה אחר תמונה אני מתבוננת בהן ובהתחלה, בהצצה די חפוזה בכל אחת אני לא ממש יורדת לעומקן.
"תסתכלי טוב. תקדישי לכל תמונה עוד קצת תשומת-לב ואז תביני מה מצולם כאן."
אחרי דקה נוספת… "רגע, לילי… זה לא התחת של….?"
היא מהנהנת עם הראש לאשר את שאלתי. "כן, וזאת שצועקת כאן זו רוויטל."
רגעים ארוכים מאוד אני מעלעלת בתמונות ומבינה את תכולתן היטב ואני בשוק הולך וגדל.
"מאיפה זה? איך הן הגיעו אלייך?"
__________________________________________
תגובות (0)