בזמן שחיכיתי לליאת פרק יז

המזוכיזם בהתגלמותו

"אז מה?… איך אדם גרוס קיבל את הבקשה שלך?"
"לא משהו. נראה לי שעשיתי יותר נזק משעזרתי." אני עונה לאיתמר, ורגע אחרי זה שואלת(גם את עצמי) איך הוא כבר יודע על זה.
"אל תדאגי! יש לי מקורות משלי" הוא עונה, ושמחת החיים שהוא הביא איתו, אלוהים יודע מאיפה… ממש לא מתאימה לעייפות ולכוונות שלי להמשך הערב הזה. "מה תכננת לעשות עכשיו?" הוא יורה לי פתאום, אחרי ששתקנו איזה חצי דקה שבה ניסיתי כמה שיכולתי לרמוז לו על העייפות שלי. לפני שבכלל פתחתי את הפה לענות לו, הוא ממשיך. "לא, כי… חשבתי לתפוס איתך איזו שיחה קצרה, עלייך ועליי ו… את יודעת… כאילו… על המצב בנינו. זהו. "
"תגיד, זה יכול לחכות למחר?"
"האמת… נורא קיוויתי שלא תגידי את זה. כאילו… כבר די בוער לי לברר איתך מה נהייה בנינו."
אני שותקת ומסתכלת על האדמה ונושכת את השפתיים. "בבקשה, סמדר. אפילו משהו קצר כזה, רק כדי שכל מיני סימני שאלה שיש,ייעלמו סוף-סוף." הוא אומר את זה בטון מה זה מתייסר… כאילו בכוונה שיהיה לי לא נעים ממנו, למרות שאני מכירה אותו ויודעת מצוין, שזה לא נעשה בכוונה. הוא באמת רוצה שנדבר.
"תשמע, אני מה זה לא יודעת. כאילו… אני מתה לישון ואתה מכיר אותי, איך אני לא עצמי במצבים כאלה. למה שנגיד עכשיו דברים שמחר כבר נצטער עליהם? לא עדיף שנחכה עם זה למחר כשנהיה עם ראש צלול?!" בסיום הדברים אני מרימה את מבטי ותוקעת אותו ישר לעיניו, ושם אני משתדלת ללכוד אותו.
"אני מוכן להסתכן, אני מכיר אותך מספיק כדי לדעת 'איך לאכול' את כל הקריזות שלך."
"וואלה? ומה, אם דווקא הפעם זה יבוא כאילו, מהמקום הכי לא צפוי?"
"אין חיה כזאת. לא בשבילי לפחות!"
כשנראה לי שהוא איגף אותי מכל הכיוונים, אני מציצה שוב בשעון ודי נבהלת האמת. אני נבהלת כשפתאום המשימה שהצבתי לעצמי מקודם, הולכת ומתרחקת ממני בגלל השעה המאוחרת. זה כבר נהייה אולי מאוחר מידי לתקן את ההחלטה. אבל ללכת עם איתמר לבית של אור, אני ממש לא רוצה. אוף… מה עושים?!
"תקשיב חמוד! אני לא רוצה. לא מעוניינת לפגוע בך עכשיו עם מילים לא מהעולם הזה, כדי שמחר על הבוקר יהיה לי נאחס. כאילו… בוא פשוט נקבע עכשיו שמחר בחמש אחרי הצהריים, אנחנו נפגשים בבית הנעורים, ושם נוציא הכול מה שבבטן. או.קי? יש מצב לזה?" הוא שותק קצת ובעצם מבין שאין מצב לשיחה כזו כרגע.
"ללוות אותך הביתה אפשר?"
"ברור." אני עונה לו ונאלצת לעשות שינוי קטן בתכנית המקורית שהייתה לי.

"תגידי, סמדר… " הוא מתחיל ומשתתק פתאום, אחרי פרק זמן של שתיקה קצת מביכה בנינו כשאנחנו מהלכים כמעט לאיטנו לכיוון הבית שלי. בתגובה, אני לא אומרת כלום. רק מסתכלת ומחכה.
"יש לך משיכה לנשים?"
"וואו… מאיפה הבאת לי את זה עכשיו?"
"די! פשוט תעני לי. או.קי?"
"יכול להיות שיש." עכשיו אני כבר שומעת את הלב שלי כמו איזה צעדים של הביג-פוט שהולך לו אי שם בתוך השלג בארץ אירופית קרה. אני מחכה בסקרנות לראות איך איתמר יגיב למה שאמרתי, עם סיכוי גדול למבע הכעוס שלו שאומר שבלגאן רציני בדרך.
"וואלה? מגניב לאללה!" הוא עונה תוך כדי חיוך אינפנטילי. אני די בשוק האמת. אני יודעת שאם אני אתקן את עצמי עכשיו, דבר שאני ממש, אבל ממש רוצה לעשות, כי אני מרגישה חייבת לה את זה, ואם אני אגיד לו שבעצם אני נמשכת לבנאדם אחד יפה ומושך ומושלם, שבמקרה היא גם אישה, הרי החיוך הזה ייעלם ממש באותה השנייה. יש הרי הבדל גדול בין משהו כללי נורא כמו 'משיכה לנשים' לבין כשנותנים כתובת ממשית שלשם אפשר לנתב את הכעס שלך.
"עכשיו, אפשר בכל זאת לדעת למה אתה שואל אותי את זה?"
"רוצה לדעת?"
"ברור. הייתי שואלת אם לא?" הסבלנות שלי אליו פשוט הולכת ונגמרת. מה בכלל עשיתי איתו קודם?
"מחר. מחר בערב כשנדבר בבית הנעורים, אני אגיד לך למה אני שואל את זה."
"יופי… תודה באמת. כאילו… שנינו יודעים כמה אתה אוהב שעושים לך את זה. נכון?"
"תגידי, מה את רוצה? לא אמרת שאת עייפה וכאלה ושאת לא רוצה שנדבר עכשיו?"
"אוי, נו די. באמת… אתה זורק לי איזה משהו שאני לא יודעת אפילו איך להרגיש איתו. כאילו… מין האשמות כאלה שאני צריכה להתמודד איתן ואין לי אפילו אפשרות להתכונן לקראתן? אתה פשוט…"
"לילה טוב. סמדר."
כשאנחנו עומדים על השביל ממש ממול לדלת הבית שלי, וחגורת-הנפץ כבר מת להיכנס והוא מתחיל לשרוט את הדלת ביבבות, איתמר ברוב חוצפתו מתכופף ומנשק אותי. כן!הוא באמת מנסה על השפתיים, אפילו בטיפה כוח, אבל מה שאני מצליחה לעשות זה רק להסיט קצת את הפנים ולספוג משהו מהנשיקה על זווית לחי שמאל, בתוספת דקירות מגעילות מהזיפים הדוקרים שלו. איחס. בא לי פשוט להקיא עליו. אני כמעט מתפתה לצרוח לו לתוך האוזן שייקרע לו עור התוף: 'זה נגמר! הבנת, אפס?! זה נגמר בנינו!'
"לילה טוב."

לאט-לאט אני סוגרת אחריי את הדלת שלא תישמע טריקה, ומסתכלת מסביב לראות אם יש מישהו ער בבית. חגורת-הנפץ רץ וקופץ בכלל בלי רגישות ישר על אבא, שנמצא מכורבל על הספה ממול הטלביזיה וישן עד עכשיו. "די. די, שמנמן מלא פרווה שכמוך…" אבא צוחק מנומנם, ותוך כדי ההדיפות את חג' ממנו הוא גונב איזה פיהוק מחיטה מלאה. "היי אבא. למה אתה לא הולך לישון כמו בנאדם נורמאלי במיטה?"
"לא יודע. דווקא ראיתי קודם סרט תיעודי מאוד מעניין, ופתאום ככה בלי אזהרה מוקדמת אני מרגיש את הפרווה שלו עליי… ואז את דברת ו…"
"וסימן שהגיע הזמן ללכת למיטה! יאללה, קום. אני אעזור לך." אבא מושיט אליי זרוע, ואני תופסת אותה ומושכת והוא עומד מתנדנד על מקומו. "אימא כבר ישנה?"
"כן. מזמן." יופי, אני מייד מתעודדת מכך שלא אצטרך לתת לה עכשיו דין וחשבון על אתמול בלילה.
"סמדר, זו את? חזרת?" אימא שואלת בקול רם מאוד מבעד לדלת חדר השינה שלהם.
אני טיפה משתהה עם תשובתי. אבל אז אבא. "כן. היא פה. את יכולה לחזור לישון בשקט!"
"חכי לי בסלון מותק. אני יוצאת אלייך!"
"מה יוצאת עכשיו?! שוש, השתגעת לצאת דווקא עכשיו? תני לילדה ללכת לישון!"
ואני מייד מחזקת את דבריו של אבי(תוך כדי פיהוק שמבוים גרוע… )"כן אימא, אבא צודק. מאוחר כבר. נדבר מחר, טוב?"
"רק כמה מילים. יש משהו שאני פשוט חייבת לברר איתך." מוציאה אימא את הראש מבעד לרווח בין הדלת למשקוף, כשהיא עטופה עדיין בפיקה הלבנה שנגררת על גבי הרצפה. הפרצוף הישנוני שלה והעיניים הממצמצות מצחיק, מוציאים ממני כוח התנגדות. "תני לי שנייה רק לשים עליי מכנסיים ואני איתך. טוב, בובה שלי?"
אבא גורר את עצמו פנימה ואני שומעת מיני-וויכוח בניהם על אודות הצורך לטרטר אותי בשעה כל כך מאוחרת בלילה לשיחת הבהרה. אימא יותר אסרטיבית מאבא, ומהר מאוד הוא מוותר ונכנס למיטה(שומעים אותה חורקת), אחרי שהוא אומר לה: "תעשי לי טובה, כבי את האור כשאת יוצאת אליה.
" אני מתיישבת בחוסר רצון גדול על משענת אחת הספות, רוצה להפגין לאימא עד כמה אני לא איתה כרגע בשיחה. עיניי נמשכות מעצמן לעבר שעון הקיר, המתקתק בקול שמהדהד בחלל הבית כולו, והלחץ מונע ממני לרגע לנשום. המחוגים כפויי הטובה מראים שהשעה לא פחות מאשר עשרים דקות לפני שתיים-עשרה. אני ממש חולת רוח אם אני מתכוונת ללכת לאור עכשיו. איך היא בכלל תגיב? איזה סיכוי יש לי לזכות בהתייחסות כלשהי ממנה אחרי זה? די. כוס אמו עם הדייב הזה. מה לי ולו? למה בגללו אני צריכה להפסיד עכשיו, את הדבר היחיד שיש בו משהו טוב בחיים שלי כרגע? שילך מפה. מה זה ענייני בכלל? מה, הוא ילד קטן? אז מה אם הוא לא יוכל להישאר כאן… יש מלא קיבוצים אחרים. גם ככה בגלל הדביל הזה אור לא משתינה לכיוון שלי עכשיו. אם הוא לא היה קונה לי את הבירות אתמול, לא הייתי מתמסטלת ואז לא הייתי עושה שטויות ממול העיניים שלה, וזוכה להכיר את הפרצוף האחר שלה הפדגוגי המעצבן הזה… אני כל כך רוצה לראות אותה, כל כך רוצה לשמוע את הקול שלה ולהתייצב ממולה ולהריח את הבושם הזה שתמיד נודף ממנה. בא לי לנשק אותה בכל הגוף ולחבק אותה ולהצמיד אותה אליי ו…
"סמדר! חכי רגע! סמדר…" אני שומעת את אימא לוחשת \ צועקת אחריי בקול חצי מצווה וחצי מפציר, כשאני סוגרת את דלת הבית מאחוריי נחושה בדעתי להיפגש עם אור למרות השעה המאוחרת. אימא פותחת את הדלת וקוראת אליי: "אני לא מבינה את ההתנהגות הזו… מה, את בת ארבע? מה זו הבריחה הזאת? סמדר?! תעצרי לפחות כשאני קוראת לך!"
"לא! לך הביתה! שמעת אותי חג'?! לך הביתה אמרתי. הביתה! עכשיו!" הוא מילל באומללות קורעת-לב וכל שפת הגוף שלו מתקמרת וצועקת לרחמים. הזנב בין רגליו והוא מתהפך על הגב ופותח את רגליו כדי שאני אעשה לו דיג-דוג נעים. אימא כבר סגרה את הדלת אחריה, ואני רוכנת אליו ומלטפת אותו ועושה לו נעים לכמה שניות, ומנסה תוך כדי, להסביר לו שמה שאני צריכה עכשיו הכי פחות, זה את הנביחות הצעקניות שלו מתחת לחלון של גידי ואור. אחרי שווידאתי שחג' עושה את דרכו למרפסת הבית ומצטנף שם במדרגות לחכות שאשוב, אני מתקדמת בבטחה לכיוון ביתם.

הלילה הזה יפה במיוחד. הוא מואר באור ירח כמעט מלא, ועושה לי את הדרך הרבה יותר נעימה ככה לבדי בשעת חצות קרובה. אני חולפת על פני מרכז הקיבוץ הישן, מסתכלת על מגרש המשחקים המיותם, שהצבעים החיים שמייחדים את המתקנים שבו, נראים עכשיו הרבה פחות תזזיים בגווני הלילה. במרחק לא רב מפה אני שומעת את טרטור הממטרות בחלקות דשא ציבוריות.
כשחדר האוכל והסופר מאחוריי, וכבר נראים עצי הברוש שמוליכים אותי לשיכוני הוותיקים, אני מבחינה פתאום על פני הכורכר בצד, בצל גדול שמשתרך לו אחרי הצל שלי. בחשש-מה בודקת איך הצל שלי מתקדם על פי הצעדים שלי, ורואה בבירור את הצל השני שמתקדם מאחוריי ונעצר מייד כשאני נעצרת.
אימה עוטפת אותי ומכסה לי את כל הגוף בצמרמורות. השיניים נוקשות בקצב שלא ניתן לשליטה בכלל!
'יו… מה אני עושה?! אימא' הוא גם פה ושם מרעיש קצת. אני מחישה את הצעדים, וברגע אחד של החלטה מהירה, תופסת ריצה מהירה לתוך מרפסת מוארת של אחד הבתים בשורה. במרפסת, אני ישר משתופפת מתחת לשולחן הישיבה, שמסביבו ארבעה כיסאות פלסטיק לבנים של 'כתר', ונשארת שם למטה. הנשימות מהירות והדופק כמו של מישהי שרצה על החיים שלה. פתאום נדלקת לי נורה מעל הראש כאילו… כמו בסרטי ההנפשה האלה. אולי זה בכלל חגורת-הנפץ? אולי הוא החליט בכל זאת לעקוב אחריי בשקט כמו גנב? הרי הוא מסוגל לזה. אני מכירה אותו טוב מאוד. אני קרבה למעקה הבטון הנמוך שתוחם את גבול המרפסת, ומאמצת את עיניי לראות תזוזה כלשהי. בשלב כלשהו כבר לא מתאפקת יותר מהסקרנות, וקוראת לחג' בלחש. קוראת וקוראת לו אבל כלום לא קורה. עכשיו ברור שטעיתי! אין מצב שהוא היה נשאר במחבוא ולא בא אליי! שוב פעם פחד…
מאחורי הגב שלי אני מבחינה פתאום בקול צעדים שנגררים על הרצפה, הם מגיעים מכיוון פנים הבית עצמו. כעבור רגע כבר נשמע שקשוק מפתחות בתוך מנעול הדלת, ומייד אחרי זה יד אחת מורידה את הידית מטה ודלת הבית נפתחת סנטימטר אחד בלבד מאחורי השולחן שמתחתיו אני שפופה. אדמונד ברנע (שמי זוכר כבר בן כמה הוא… )ניצב בפתח דלת ביתו מתנשם, ומאמץ בכוח את העיניים לזהות איזה מישהו שהרעיש לו במרפסת. הוא אוחז ביד אחת מטאטא ופתאום מניף אותו וחובט בכל כוחו על הכיסא הכי צמוד לי. האצבעות של היד שלי ננעצות כל כך חזק במסעד הכיסא, שעוד רגע הצבע ירד גם ממנו וגם מהפנים שלי עצמי. משהו מתוכי צורח באימה צווחה שיכולה להישמע בפתח-תקווה הרחוקה מפה, אבל משהו ששייך כנראה ליצר ההישרדות, סותם לי את הפה חזק! הוא מתנשם חזק עוד יותר וכעבור איזה עשר שניות, שוב פעם המטאטא מכה בחוזקה, הפעם על פלטת השולחן עצמו. אדמונד נושם ומחרחר, שריקות לא סימפטיות בכלל נשמעות דרך החרחורים האלה, והוא גורר רגל אחת שבועטת ודוחפת כיסא אחד הצידה. אני קפואה במקומי. לא מעיזה לזוז ואין לי שמץ של מושג מה קורה ומה בדיוק הוא רואה שם. "יוט פור יומט…" הוא מסנן מפיו בקול צרוד. "יוט פור יומט!" אחר כך הוא גורר את הרגליים שלו חזרה אחורה, סוגר את הדלת ונועל מבפנים. באותו הרגע הוא גם מכבה את האור במרפסת, במתג שכנראה נמצא בתוך הבית. יופי… בדיוק מה שחסר לי עכשיו…
אני נשארת לשבת שפופה מתחת לשולחן שזז קצת, ולא מעיזה לזוז מילימטר אחד! אין לי שום מושג כמה זמן עובר. העיניים מנסות בכל כוחן לזהות תנועה בחוץ, האוזניים מנסות לקלוט רחש כלשהו של צעדים או מה שלא יהיה, לשווא. כלום.
בסוף נשבר לי הזין מהתנוחה הזאת שגם גומרת לי על הגב ככה, ואני מחליטה בצעד חסר תקדים להתרומם ולהמשיך בדרכי ויהי-מה. נו, מה?! להישאר לישון במרפסת של אדמונד ברנע הזקן? רק זה מה שחסר לי… ש"משמרות-הצניעות" ידווחו שסמדר מנדל נראתה יוצאת מביתו של אדמונד ברנע בשעת בוקר לא שגרתית וחשודה בעליל…? כבר עדיף שהרוצח שבעקבותיי יתנפל עליי כאן ועכשיו ויגמור אותי נקיית מוניטין יחסית.
להפתעה שלי אין קץ, כשכבר בפעם השנייה היום אני מגלה שהגעתי לבית של משפחת חרוב ככה במקרה. טוב, האמת היא שהפעם הזו שונה. לא הבנתי כמה אני קרובה ליעד שלי כשהייתי שפופה ובהמתנה, עד שהתרוממתי והתחלתי ללכת בצעדים מהירים למדי, חולפת על פני שורת הבתים הראשונה, אחריה השנייה, ובחלוף שלוש שורות של הדירות הקטנות בשיכון הוותיקים, הבנתי שאני ניצבת ממש בפתחה של השורה שבה הסתתרתי היום מאחורי השיחים. אני מתקדמת על השביל הצר והנה אני עומדת ליד מתקן הכביסה, עליו תלויים עדיין אותם הבגדים שאור תלתה רק לפני כמה שעות. הנה שיחי ההרדוף, הנה השיח עצמו ממש, שמאחוריו נמצאתי מסתתרת ומאזינה לאור ששרה אתי אנקרי!
כל המרפסות בשורה הנוכחית חשוכות ואין שום סימן לאות חיים, כולם ישנים באזור הזה.
ככל שאני חושבת על זה וככל שאני קרובה למעשה, ככה החרטה מחלחלת לי פנימה. יכול מאוד להיות שברגע זה אני הולכת לשרוף את עצמי לגמרי. יכול מאוד להיות שאור לא תסכים לקבל שום סיבה או תירוץ לביקור מטומטם בשעה של אחרי חצות הלילה בביתה שלה. אפילו זה די וודאי האמת. מתחילה לי בלבלה רצינית מאוד, שמלווה בנחישות ונסיגה, נחישות ושוב נסיגה. אני כבר ניצבת על סף הדלת והאצבע מתקרבת לפעמון הדלת. אני נעצרת לקרוא את השלט העשוי מפימו שרוף, ועליו רשום ברצועות צבע: "פה מתגוררים גדעון, אור וניצן חרוב." פעמיים קרבה האצבע לכפתור הפעמון האדום, ופעמיים היא נמשכת לאחור בכוח מאגי.
אחרי משהו כמו שלוש דקות שאני ישובה על מדרגות הבית, מתלבטת ושוב מתלבטת לי בחושך, אוזן אחת קולטת איזה רחש חשוד. אני נדרכת לאללה להאזין ולנסות לאשש את החשדות שלי! שוב זה נשמע! הפעם זה קצת יותר ברור! אני מנסה לחשב מאיזה כיוון זה יכול להגיע ומסתכלת על היקף הבית כולו. אז אני מבינה שכנראה זה מגיע מכיוון החלון המערבי של הבית, קמה ופוסעת לשם והלב צורח מתוכי ומתחנן על נפשו. יצור מבקש עינויים שכמוני… קומי, לכי לך לדרכך ותשכחי כבר מכל הזוועה הזאת שהבאת על עצמך. די. די זה לא שווה את הכאב והייסורים האלה. די.
מבעד לתריס העץ המתפרק, הסגור כביכול, נשמע קולה של אור חרישי. היא גונחת ואני בוכה. בוכה ומתפרקת בתוך תוכי. אור מתנשמת עמוקות ומתחילה להיאנח. היא נעצרת ונהיה שקט, ואני מקשיבה לפולסים של פעימות לחץ-הדם שלי במח שדופקים ודופקים ועוד שנייה מתפרצים לי החוצה. דמעות מלוחות נוזלות לי על השפתיים ותיכף אני נשברת כאן ממש במקום.
נשימות עמוקות מתחילות להתגבר ומתגברות יותר ויותר, והקול של גידי מנסר את השקט ואני לא יודעת יותר מה אני מרגישה. זה סלט שלם שמתערבב בתוכי. תשוקה וקנאה ושנאה ורצון להיכנס ולרסס את שניהם עם אם שש-עשרה… או יחד עם זה אני מתחלפת איתו ומתנשמת מעליה בעצמי…. ועולה ויורדת וכבר העייפות תיכף ממוטטת אותי. במקום כל אלה אני מחדדת את השמיעה, וקולטת את אור משמיעה אנחה ארוכה מלווה בנשיפת אוויר, ואחרי זה המיטה זזה ומיטלטלת קצת, ושוב הנשימות הכבדות שלו ושוב ההפסקה. אני מנסה בכל הכוח להתנתק משם וללכת הביתה. אני לא רוצה שום קשר עם הזוג הזה יותר. גם אם זה אומר שאני אצטרך לנטוש את בית הספר רגע לפני כיתה יוד-בית.
בדיוק ברגע שבו אני מבחינה שוב באנחות שלה, כמו טיל מונחה אני מתרוממת ממקומי מתחת לתריס השבור, ורצה במהירות מפתיעה למדרגות הבית. אני מועדת על אחת המדרגות, קמה שוב, ובכאב נורא של הברך שחטפה מכה בדיוק בפיקה שלה, אני מזנקת כנשוכת נחש על כפתור הפעמון. האצבע לרגע נדבקת לכפתור. פשוט נדבקת לשם, והפעמון בבית מצלצל ומצלצל צורמני, מעצבן, מבהיל ומתמשך.

בהתחלה, אחרי שעזבתי את הכפתור, עוד מהדהד קול הפעמון המתמשך באוזניי. אחרי זה נהיה שקט מוחלט, ואחרי זה בלי לראות בהתחלה כלום, אני שומעת תזוזות של קימה בחדרים. אחר כך אור ועוד אור נדלקים בחדרים החשוכים.
אחר כך דמות מטושטשת מתקרבת לדלת, מין שפשוף של כמו מרפק שנשען ועין שבוחנת. ואז הדלת נפתחת וגידי חרוב עם כל הגודל שלו, פרוע שיער, עטוף חלוק בית ארוך ומשובץ שלא כופתר כמו שצריך, ממצמץ בעיניו ומסתכל בי בוהה. לרגע נדמה לי שהוא נבהל ממני יותר משאני נבהלתי ממנו!