בזמן שחיכיתי לליאת פרק- יג

מה ליאת חושבת

כשנגמרה הישיבה האיומה,כולם התפזרו ונותרנו ליאת ואני לבדנו בנעורים. היות ותכננו גם ככה, לתפוס סוף-סוף את אותה השיחה הארוכה שכבר מזמן אני חולמת לעשות איתה אחת על אחת, קבענו שאנחנו נפרדות לעשרים דקות, ונפגשות שוב בשעה ארבע וחצי אחרי הצהריים בבריכת השחייה.
יצאנו כל אחת לדרכה לבית ההורים כדי להחליף מבגדים רגילים לבגדי-ים, להתארגן עם מגבות, mp3 שלא יהיה משעמם באוזניים ומשהו לנשנש.

הגעתי באיחור של חמש דקות וגיליתי שליאת מאחרת גם היא. שטח בריכת השחייה רק מתחיל להתמלא בערך בזמן הזה, שהוא הזמן שכל הילדים מגיעים עם ההורים הביתה מבתי הילדים או הגנים, ומשם הם מושכים את ההורים לכיוון הבריכה. ילדים קטנים נכנסים עם ההורים מבעד לשער הכניסה לבריכה כשלגופם בגדי הים או חלוקי הרחצה, לחלקם כבר מוכנים המצופים על הזרועות או להבדיל, הגלגלים הפרחוניים מונחים איכשהו על מותניהם.
אדי, המציל המיתולוגי, מרים בזרועותיו השזופות והשריריות את אחד הדרדקים הטריים, הבן של צחי צח, ומטלטל אותו כלפי מעלה במשחק 'תפוס את התינוק' עם אחד מעוזריו של בורא עולם. לא יודעת אם עוזרו של בורא עולם נהנה, אבל אדי והתינוק נראים מאוד משועשעים. אימו של התינוק, שרי צח, בוודאות סובלת מכך.

אני מתיישבת לי על חתיכת דשא, הזרועות תומכות בי מאחור, רגליי נמתחות קדימה והאצבעות מנסות להיפרד זו מזו ללא הצלחה. צווארי מורם כלפי מעלה לרגעים של ניתוק מהמציאות. כשעיניי נעצמות חזק מפני השמש, אני יכולה לשמוע אותה שוב בדמיוני: "לא כל מי שהשתתף ב 'חגיגה' הזו, זכה לראות את סופה כשהוא בהכרה מלאה." כשאור אמרה את זה מול כולם, הרגשתי שהיא תוקעת לי באותו הרגע סכין ארוך וחד בלב ומסובבת אותו פנימה עוד ועוד. אני חווה פתאום מחדש לכמה רגעים את הקור הארקטי, שדלף מאותה אחת שרק לפני יומיים כמעט שעשתה אותי על חוף הים. זה פשוט לא מסתדר לי. איך יש אור כזו ופתאום מופיעה אור כל כך אחרת…? איך לרגע אחד אני מלטפת את גופה ומנשקת אותה ומרגישה אותה עוטפת את כולי בחום ובאהבה, וברגע אחר היא מאיימת וארסית וכל כך פדגוגית שכמותה… אוף… איזה חרא להתאהב…

'להתאהב?! מה, כאילו אשכרה להיות מאוהבת בה?' אני פוקחת את עיניי בזהירות ולא מתייחסת למה שקורה מסביבי, רק לתובנה שנדמה לי שלבשה צורה בזה הרגע, והיא ניצבת מולי במלוא הדרה בגופה החטוב. 'תובנה, תובנה, מה בפיך?' אני שואלת אותה.
'אני היא המשפט שיעזור לך, סמדר, לדעת איפה את עומדת עכשיו עם כל הבלבול שעובר עלייך בימים האחרונים'.
וואלה? ומה הוא?
'אני, סמדר מנדל, צעירה שעולה אוטוטו לכיתה י"ב, הולכת ומתאהבת יותר ויותר במחנכת העתידנית שלי, אישה מדהימה ובשלה בכל המובנים האפשריים, אור חרוב'.
אני רוצה לשמוע את זה שוב. בבקשה ממך, תובנה.
'אין בעיה סמדר. אחרי ככלות הכול, אני תובנה שנוצרה מתוכך. ובכן …אני סמדר'
והיא שבה ומספרת לי שאני הולכת ומתאהבת באור, ואני אוהבת לשמוע את זה ומחייכת לעצמי חיוך גדול מאוזן לאוזן ומשננת לעצמי שוב ושוב:
'אני, סמדר מנדל, צעירה שעולה אוטוטו לכיתה י"ב, הולכת ומתאהבת יותר ויותר במחנכת העתידנית שלי, אישה מדהימה ובשלה בכל המובנים האפשריים, אור חרוב'.
אלא, שלתוך ה "נשף" הזה חודרת לגמרי במפתיע שאלת מליון הדולר: 'ואיפה איתמר בכל זה? היכן הוא עומד ביחסים איתי… ?'

"איך קוראים לסוג היוגה הזה?"
"מממ… זה סוג של יוגה שאפשר לעשות אך ורק במצבים מאוד מיוחדים."
"כמו?" אני מתיישבת ישיבה מזרחית וכולי עם ליאת.
"מה קורה ממי? כאילו… תראי את השעה."
"אחר כך. קודם תספרי לי על המצב המיוחד כאילו, שהיוגה הזאת דורשת."
"או.קי, אם את נורא סקרנית לדעת. אז זאת נקראת יוגת המאוהבים!" ואני מחייכת מקצה אחד של הבריכה ועד לקצה השני חיוך מעאפן ממש. להפתעתי ליאת נהית רצינית להחריד.
"סמדי, את חייבת להפסיק לשחק עם איתמר. זה כבר יותר מדי!"
פתאום אני נזכרת, שלא שאלתי את התובנה מה אני מרגישה כלפיו בכלל. איפה הוא בכל הסיפור הזה. הרי אם השאלה צצה בי פתאום, הייתי צריכה להפנות אותה למומחית. שיט…
אחרי הרהור קצר אני מחליטה שזהו-זה, זה הרגע להוציא את זה מעצמי ולחלוק עם חברתי הטובה ביותר את סודי השמור!
"ליאת, תקשיבי לי עד הסוף ממי. תקשיבי ואל תעצרי אותי עד שאני אגיד שזהו, או.קי?"
היא מהנהנת בראשה בהתייחסות נאותה ומחווה לי עם ידה להתחיל. ואני עוצמת עיניי לשנייה או שתיים ושואפת אוויר מלוא הריאות ומתחילה. אני מתחילה מהמקום ההוא ליד הסופר, בזמן שחיכיתי לליאת, ופתאום עבר משב רוח שטלטל אותי. ואחר כך אני מתארת לה מה עבר עליי כשעזרתי לה לראשונה להיפרד מהבת שלה, ניצן. ומשם אני מתארת לה את תחילת הופעת החלום שחוזר על עצמו בלילות. לפני שאגיע לחוויה המדהימה בחוף הים, אני נעצרת ומסתכלת בה בחשש ובו זמנית מנופפת בידי לבדוק את ערנותה.
"מה דעתך עד לרגע זה?" היא נועצת בי מבט מלא הפתעה, הייתי אומרת שהיא די בשוק! "לילי?"
"אני… כאילו… וואוו… וואוו… באמת שאין לי מילים. אני… טוב, תמשיכי! אני אגיב רק בסוף."
ואני מתארת לה את התחושות שעטפו את גופי מבפנים ומבחוץ, בעת שהכוסית חרמנה אותי עם קרם השיזוף, ואיך שנדהמתי ממה שקרה שם, ואיך שקיבלתי כל כך בקלות יחסית מענה למשאלותיי לגביה. ופה ושם אני עוצרת את שטף המילים ומתבוננת בליאת מעכלת את משמעות דבריי, והיא נושכת שפתיים ומנענעת את ראשה בחשש לבאות.
"ואז אני קולטת אותה פתאום עם הרוכסן שלה חצי פתוח ביציאה מבית השימוש, תופסת אותי עירומה בחלק גופי התחתון כאילו… רגע לפני שאיתמר חודר לתוכי, והמבט המיוחד הזה בעיניים שלה מביע אכזבה גדולה. זה היה כאילו… כל כך מוחשי באותו הרגע, הרגשתי שיכולתי לתפוס את זה ביד ולקמט ולעשות כדור נייר מהמבט שלה…"
כך אני מתארת לליאת, ופתאום מבלי להתכונן אני פוצחת בבכי חרישי. "איך… איך יכולתי לעשות לה דבר כזה? איזו סתומה הייתי באותם רגעים…" והיא מושכת את גופי בעדינות לגופה, ומסוככת עליי ומלטפת לי את השערות ליטופים רכים המתחילים מן הקרקפת וגולשים עד לכתפיים כמעט. היא לא אומרת לי כלום בינתיים כי היא מרגישה שעוד לא גמרתי, רק מקשיבה בשקט ליללות החרישיות ולמשיכות האף ומחכה שאתגבר ואוכל להמשיך.
"אין לי מושג איך גמרתי את הלילה האחרון, כאילו… איזה שטויות מפגרות בטח עשיתי ואיזה נזק תדמיתי בטח גרמתי לעצמי בעיניה. לפי התגובות שלה בטח אבוד לי. כי כאילו… עשיתי כאלה דברים שהיא לא תסתכל לכיוון שלי בחיים יותר. רק כשהיא תהיה חייבת… כאילו… בכיתה למשל." אני מעיזה לרגע להסתכל לליאת בעיניים והמבט הרציני שכאילו בא לאשר את החששות שלי, גורם לי לפרץ בכי חדש ובלתי חרישי בעליל. "אני כזאת מפגרת, ליאת… כזאת טיפשה… כזאת חסרת אחריות…"
"די מותק. די. אל תעשי את זה לעצמך, זה לא מה שאת צריכה עכשיו."
"אבל אני גרמתי לעצמי את כל זה. כמו איזה… ילדה קטנה ומפונקת."
"אבל ככה זה כשמאוהבים נו… כאילו… לא חושבים, עושים."
"כן. יופי. עושים ואחר כך לא מפסיקים לבכות ולהצטער." ואני מוחה באף קצת בהגזמה ומצטערת שלא חשבתי להביא איתי טישו. מזל שליאת כן חשבה על זה, והיא מגישה לי חתיכה שאליה אני משקיעה את כל יגוני מתוככי נפשי החוצה. טישו נוסף מגויס לטובת ההפרשות מאפי, ואחריו היא מגישה לי עוד אחד ואחריו אחד נוסף, שאוגרים אליהם את כל הדמעות המלוחות שנקוות מעיניי. כשנדמה לי שאזרתי מספיק אומץ, אני מסבה את הראש בזהירות רבה לראות עד כמה ה 'הצגה' שלנו מעניינת את קהל ההורים והילדים ויתר המתרחצים בבריכה, ולהפתעתי, זה לא נראה מעניין אף אחד במיוחד. אלא אם-כן, אני חושבת פתאום, ליאת דאגה, בעזרת השקט האופייני לה, לאיים על כל הסקרנים במבטה שיכול לפעמים להטיל אימתו אפילו על אריה רעב.
שקט. שתינו מאוד מרוכזות בכל מה שהרגע הפלאתי לתאר בפניה. קולות הצהלה של חבורת ילדים המשחקת במים בסמוך למקום ישבינו, נשמעים כמו מחול צללים ברקע. ציוצים של כל מיני ציפורים נשמעים גם הם מחלחלים אל תוך התמונה העגומה אותה ציירתי, ואשר לגביה אני כבר משתוקקת לשמוע את ביקורתה, של המבקרת שדעתה ה "אמנותית" הכי חשובה לי בעולם.
שפירית מדהימה ביופייה, בעלת צמד כנפיים כמעט שקופות, מנופפת בכנפיה במהירות, למרות נטייתה להתייצב דום על גבי ברז שתייה חלוד. אני מתרכזת בצורתה המיוחדת בשעה שהיא מניעה את צמד מחושיה בבואה לשתות מים. מצד אחד, היא נדמית בעיניי כמו חייזר שאך זה נחת על כדור הארץ שלנו, והחנה את החללית שלו במגרש החנייה הקרוב לשער הכניסה לבריכת השחייה. אני כמעט מתפתה לנופף בזרועי לשלום.
ומצד שני, השפירית הזו היא הדבר היפה ביותר שראיתי, מאז שאור נטשה אותנו בחדר המשחקים בנעורים לפני שהוטלו עלינו כל העונשים הקולקטיביים, כשאני עצמי עוד פנטזתי על חוויות הלילות הלבנים שאחווה עם כולם בטיול המיועד לגליל העליון בסוף החודש.

"ואיתמר? כאילו… איפה הוא בכל הסיפור הזה?"
לשמע שאלתה, המבקיעה את דרכה החוצה כמו צלצול פעמון כבד, אני לא מתאפקת מלחייך חיוך עגמומי. "מה? למה את מחייכת?" מחייכת גם היא.
"כי רק לפני שבאת, כאילו… כשניסיתי לחגוג עם התחושות האלה של האהבה, חדרה אותה שאלה ממש לתוך הראש שלי והצליחה לקלקל לי את השמחה."
"אז מה זה אומר?"
"שזאת שאלה שמצריכה תשובה כלשהי אני מתארת לעצמי. לא?"
"אוי, סמדר… את לפעמים אלופה כאילו בלטאטא דברים מתחת לשטיח."
"מה את רוצה שאני אגיד, אה?"
"מה אני רוצה? מה זה קשור למה אני רוצה? מדובר בך. לא, סליחה, תיקון! מדובר באיתמר ובך." אני הופכת קודרת שוב והשקט חוזר לזמן-מה.
"את כאילו… באמת רוצה לשמוע את דעתי על כל זה?"
אני מישירה אליה מבט רציני לאללה ומהנהנת בראשי במלוא הכנות. בליבי אני מפחדת פחד מוות.
"לפי דעתי את עושה טעות גדולה מאוד."
"למה?"
"מכמה סיבות. כאילו… הסיבה הראשונה- היא מבוגרת ממך כמעט בעשר שנים. לכי תדעי, אולי אפילו יותר… הסיבה השנייה- היא נשואה! ו…" ליאת מעמיקה את מבטה אליי ומתחננת שאמנע ממנה להמשיך. אני , לעומת זאת, נהנית איזו הנאה מזוכיסטית להכאיב לעצמי עם כל הסיבות האלה שכבר ידועות לי מההתחלה!
"הסיבה השלישית- היא תיכף תהיה המחנכת שלך. ראבאק, סמדי… את שומעת מה אני אומרת לך כאילו?"
"כן. אבל עוד לא שמעתי אותך אומרת מה שאת הכי רוצה להגיד. נו, קדימה. תגידי את זה כבר!"
"הלוואי שזה היה הדבר היחידי. כאילו… אם הבעיה הכי גדולה הייתה ששתיכן בחורות אז ישר הייתי מרגיעה אותך."
"מה. והיית מאחלת לנו בהצלחה וכל זה?"
"כן. תתפלאי, היום זה כבר לא כזה ביג דיל."

בשלב הזה של השיחה, אנחנו מוציאות את ארסנל הנשנושים שהברחנו מהבית הנה ומתאמות את הסוגים השונים. אני למשל, הבאתי שקית במבה גדולה אחת, שתי חבילות של טעמי, כמה יחידות של פסק זמן והדובדבן שבקצפת: שקית של סוכריות בכל מיני צורות וטעמן אחד, אניס. ליאת הביאה שקית ניילון ענקית עם בייגל-בייגל, גם כן במבה, איזה שתיים קטנות. כמה יחידות טורטית, ושקית עם קצת שזיפים סגולים ואפרסקים שנראים לגמרי 'חבל על הזמן'.
לועסות ובולסות וטוחנות והקולות שמופקים מכל זה, יכולים להפיל מצחוק, את מי שמתרכז רק בהם ומצליח לנפות הצידה צלילים אחרים.
ובין רשרוש ניילון לנשנוש אניס אני הוגה בקול. "אבל… מה זאת אשמתי שהתאהבתי?"
"תעשי לי טובה… כאילו… לא מתאהבים בתוך כמה ימים."
"כן? ממתי נהפכת למומחית גדולה להתאהבויות?"
"מאז ששאלת אותי לדעתי. אם את לא רוצה לשמוע את לא חייבת."
"סליחה ממי. צודקת. אני בקשתי את דעתך."
אחרי זמן מה היא מוסיפה.
"מה שאני לא מבינה, זה… כאילו, יש לך חבר שאוהב אותך. שרוצה להיות איתך. רוב החבר'ה רואים בכם הזוג ב הא הידיעה, וגם לא חסרים קנאים בשכבה. זה לא עניין סתמי. את בת מזל כאילו… את לא רואה? למה לך לזרוק את כל זה לזבל?"
"כנראה שאני מחפשת את האתגר. אני צריכה שיהיה לי קשה ורק זה מושך אותי."
"אפילו אם את עושה את השוואת המאזן המתבקש?" שאלתה בכלל לא ברורה לי ואני מבקשת ממנה פירוט. "תראי, עם איתמר כבר עברת כברת דרך לא פשוטה כאילו… עם עליות וירידות וכאלה. אתם מכירים אחד את השנייה מצוין, ויודעים איך לכבוש אחד את השנייה. ויש בניכם משיכה מינית שחבל לגמרי על הזמן." עד כאן אני נאלצת להסכים איתה, אם כי בשתיקה. כשהיא מגיעה לעניין המשיכה המינית אני אפילו בולעת את הרוק שפתאום הצטבר לי בגרון… ליאת מחייכת חיוך ניצחון. "ולעומת זאת עם אור," היא ממשיכה בהשוואת המאזן המתבקש. "אין לך כלום בידיים חוץ מפנטזיות מעוררות פתטיות. ישלך כל כך הרבה מכשולים להתגבר עליהם כאילו… תחשבי על זה ממי. זה פשוט נגד כל הסיכויים."
"זה לא. אחרת איך את מסבירה את מה שקרה לנו בחוף הים, אה? אני אומרת לך, זה הדדי!"
"מה שקרה לכן בים לפי דעתי זה כאילו… זאת מעידה חד-פעמית. זה מה שזה."
"אבל סימן שיש לנו את זה. שתינו רצינו אחת את השנייה בטרוף. עדיין יש לנו את זה."

המילים האחרונות נאמרות, ואחריהן השתיקה כובשת כל חלקה פנויה. נדמה כי מיצינו את הדיון בשלב הזה. כשגם לנשנש אנחנו ממצות, מגיע הרגע להיכנס למים. ליאת כבר מתרוממת ממקומה כשחיוך ערמומי נמסך על שפתיה. מאחוריי על גבי הדשא מדשדשים צעדים קטנטנים, ורגע אחד בטרם אצליח להגיב, כפות ידיים קטנטנות מכסות בכוח את עיניי וצחוקה של ילדה מתוקה מתגלגל לו במורד.

_____________________________________________________________________