בזמן שחיכיתי לליאת פרק- יב

אור מחליפה כובעים
אני מסתובבת אליה נסערת ורוצה להגיד דברים שהשתיקה עדיפה עליהם. 'אני לא זוכרת שהתחילה שנת הלימודים' מהדהד הקול שלי כנראה אך ורק באחת מאונות המוח שלי. אור סוף-סוף זזה ממקומה ולוקחת את הגוף החטוב שלה כמה פסיעות למרכז האולם. בחרוק שיניים אני מתיישבת חזרה בכיסאי, וזוכה לנוכחותה סמוכה אליי לכמה שניות, כשהיא מתבוננת בי מבלי להסיר עדיין את משקפי הדיסטאנס.

יו… אני לא מצליחה להתיק את המבט שלי ממנה. זו אור אחרת לחלוטין מזו שראיתי עד עכשיו. שונה מזאת שהרחתי ומיששתי וטעמתי אפילו. את מקום הבנדנה לא תופס כלום מלבד שיערה נטו. פסי הבלונד שמשתלבים בעור הכהה שמבצבץ כרגע מתוך שרוולי בד קצרים בחולצה הפורמאלית, נראים אפילו הם שונים עכשיו כשהיא קשוחה וקודרת. החצאית הכחולה-כהה דמוית הג'ינס(שלא הייתי מבחינה בכך לולא קרבתה הנוכחית אליי)שמגיעה כמעט עד הרצפה, לא מצליחה להסתיר את יפי כפות רגלי השוקולד שמבצבצות מסנדלי האצבע החומות. ורוד בהיר מאוד, כמעט דהוי אבל נוכח עדיין, הוא צבע הלק שמרוח לה על ציפורניה. כשאני לוקחת נשימה עמוקה שמוסחת היטב, אדי ריח הבושם המוכר, כמעט שאינם כאן איתה היום! ובכל זאת, יחד עם ההבדלים האלה ואולי דווקא בזכותם, אני מרגישה שהמשיכה שלי אליה כל כך חזקה שזה לא נתפס. 'אני שקועה בך, אור חרוב המדהימה והמתוקה. שקועה בך עד הצוואר ולא יכולה לחשוב על חיים בלעדייך. מה עשית לי, אה? איך תפסת את הנשמה שלי ועשית לה היפוך של מאה ושמונים מעלות בתוך כמה ימים בלבד? מה את בעצם, מכשפה? זה מה שאת?'

"מה שקרה אתמול בפאב הציג לי תמונה שונה מאוד ממה שסופר לי קודם. יותר מזה, את חלקכם הכרתי כמה ימים לפני האירוע, ועד לרגע זה קשה לי לחבר את הפרצופים האלה למעשה הפרימיטיבי שקרה." היא מדברת ממש לאט ובטון אחיד ובלתי משתנה, ועוצרת בכדי לבחון אותנו מקרוב. לתפוס איזה ניסיון להעיר הערה שנונה מצידינו ולרמוס את המעיר במבט קר ופוצע. אבל, שלא כמו עם צביקה, אף אחד לא מעיז לפצות פה. "אני כאן היום משלוש סיבות! הראשונה, כמו ששמעתם, היא מעצם העובדה שחלק מתלמידיי לעתיד לקחו חלק לדאבוני הרב, במעשה הפלילי המדובר. השנייה, נעוצה בעצם זה שבעיניי שלי ראיתי את המעשה קורם עור וגידים, ומתרחש בעליבותו הרבה כשאני נאלצת להיכנס פנימה לעובי הקורה, ולנסות ולמנוע את התדרדרותו."
היא שוב נעמדת בסמיכות לי ובצעד מפתיע מסירה את המשקפיים. כשהיא מנגבת אותם בשולי החולצה ומתבוננת בי(ואני כמובן משפילה את עיניי מטה)היא ממשיכה.
"לא כל מי שהשתתף ב 'חגיגה' הזו, זכה לראות את סופה כשהוא בהכרה מלאה." ברגע זה מתחילה התזוזה הצפויה בכיסאות, נשמעים כחכוחי גרונות אגביים(עלאק אגביים… )וצחקוקים חנוקים. בבואה להשלים את המשפט, מרימה אור את טון דיבורה ואפילו חוזרת על המילים הראשונות פעמיים-שלוש, כדי להתגבר על ההפרעות. "אז, למען אלה שנבצר מהם לדעת את הסוף, אגיד רק את זה. זה לא הלך והשתפר בשום פנים ואופן. נהפוך-הוא. ביזיון אחד גדול." שוב היא קוטעת את רצף המילים ודוממת, משיבה את המשקפיים למקומם הטבעי וניתקת ממקומה כדי לצעוד בחלל האולם. "הסיבה השלישית שבגללה אני כאן היא תפקידי מטעם משרד החינוך. לרוע מזלכם, יצא לכם שנציגת 'הוועד הפדגוגי למניעת אלכוהול במערכת החינוך', של כל אגף הדרום, תהיה נוכחת בחגיגת ההשתכרות הפרועה והמוגזמת שלכם, שיכלה בקלות להתדרדר לרמה של סכנה פיסית ממשית לבריאותכם."
את הדממה שמשתררת עכשיו אפשר לתאר כדממת-מוות לשמה. שום רגל לא סוחבת איתה כפכף, שום אף לא נמחה ברחש אופייני ובקושי רב נשמעות הנשימות, אולי בגלל שחלקן נעתקו מגופותיהן לכמה רגעים. "וואי… הלך עליכם. מסכנים, אכלתם אותה…" מייד אחרי ההכרזה הזאת של אייל מתחיל גל חדש של הפרעות והערות. "בונה… עם מחנכת כזאתי להתחיל ככה ת'שנה, יותר טוב שתעזבו ת'בית ספר ותלכו לעבוד בגד"ש." מישהי מאחוריי אפילו מרחיקה לכת עד כדי כך שהיא לוחשת את ההשוואה בין אור לנציגי הרייך השלישי. אני מסתובבת בעצבים אש ונוכחת שלא טעיתי בזהותה. "איזה מפגרת את, מה הקשר?"
"מה את מגינה עליה מה? את מנסה בכוח להוכיח שמה שכולם אומרים זה נכון?"
"אורנה, תיזהרי אני אומרת לך. תיזהרי!"
"אני רועדת מפחד ממש. אימאל'ה… תחזיקו אותה." אלא, שאף אחד לא טורח באמת להחזיק אותי ואני מגיעה אליה לכיסא. היא נעמדת צמודה אליי. "נו, סמדר, נראה אותך גיבורה גם במעשים. בדיבורים את מלכה."
"כבר הרבה זמן את עולה לי על העצבים."
"אח… תשחררי ת'יד שלך מהשיער שלי, זה כואב. ת'שחררי אני אומרת לך! תשחר… !" ידו החזקה של צביקה אוחזת ביד שלי כמו צבת וגורמת לה להיפתח ולהרפות מאורנה-יד. "מרגע לרגע את מחמירה את מצבך הקשה גם ככה." הוא אומר לי בשקט מלא נחישות. "שבי במקום שלך, ואני לא רוצה לשמוע ממך מילה אחת נוספת. ברור?"
"לא גמרתי איתך, שתדעי לך." נפלט לי בלחש אחרי שאני מתיישבת חזרה על הכיסא. את 'שיח הפרצופים' שאנחנו מנהלות בתגובה, קוטעת מהלומת אגרוף מבהילה שנוחתת על גבי משענת עץ של אחד הכיסאות הריקים, ומלווה בצעקה רמה. "ש-ק-ט!!!"

"למען הסרת הספק, מתוקף תפקידי אני מחויבת לדווח על כל אירוע שמוגדר בתוך קבוצת הגיל שעליה אמון הוועד, כלומר כל גיל שהוא מתחת לשמונה-עשרה!" אור משתתקת ונהנית לרגע מכל תשומת הלב המרותקת לכיוונה. סוף-סוף. היא פונה ישירות אליי. "רוויטל, להזכירך סמדר, היא בת שמונה-עשרה ושלושה חודשים בדיוק. שעות ודקות אין לי. מצטערת." אף צל של חיוך היא לא מצרפת, וכשאני נזעקת לענות לה היא מייד מהסה אותי בתנועת עצור מהירה עם כף-ידה. "נכון! היא בת כיתתכם ולא רק שהיא לקחה חלק מביש במעשה שנעשה, אלא עשתה דברים חמורים יותר שאני מנועה מלפרט כאן, אבל מבחינתי היא לא עברה על החוק הפלילי."
הדברים האחרונים שנאמרו מעלים רחש וזמזום של דיבורים בנינו לבין עצמנו, ושני הבוגרים מסתודדים בניהם בפינה של החדר ומסתכלים במבט כללי עלינו ועל המרחב לסירוגין.
"מה שאנחנו נעשה עכשיו זה דבר כזה!" פותח צביקה בתום פסק הזמן. "שון, סמדר, אביתר(מגה-בול), אורנה(יד), איתמר וליאת, גשו ששתכם עם אור לחדר המשחקים וחכו שם עד שנזמין אתכם הנה בחזרה. ולכל היתר! בבקשה להתקרב וליצור מעגל אחד. אתם הולכים עכשיו לבחור עונש קולקטיבי ליוד-ביתים! כל השישה, תזדרזו וכנסו למשחקייה!"
אנחנו סוחבים את עצמנו פנימה ונכנסים אחד אחרי השנייה, כאשר אור היא האחרונה הכי פחות חביבה היום. כוסית בטח. תקועה לי בלב- איזו שאלה… אבל חביבה- לא. היות ואור נוכחת עדיין אנחנו לא מרשים לעצמנו לשבת איך שבא. לכן כל אחד יושב בצורה נורמאלית על כיסא. היא מתיישבת גם וממתינה לרגע שנהיה שקטים.
"תראו," היא נזכרת פתאום להוריד את המשקפיים. "אני לא מתכוונת להישאר איתכם עד שיקראו לכם, זה מביך גם ככה כל המעמד הזה. רציתי להגיד כמה מילים רק לכם בפורום המצומצם, היות ואתם אלה שאיתם אני ממשיכה הלאה מכאן. אחרי זה אני אעזוב אתכם לנפשותיכם ותוכלו לדבר עליי מאחורי הגב כמה שתרצו." ברור שלנוכח הדברים האלה ועוד לנוכח החיוך שפתאום ממיס את הקיפאון הכואב, אנחנו מחייכים באיזו אי נעימות. "בנוגע לתפקיד בוועד הפדגוגי שדברתי עליו קודם, אמנם העניין כבר דווח, אבל לשמחתי הרבה קיבלתי אישור לקחת אתכם תחת חסותי כפיילוט. ככה שאולי אפשר לומר שמעז ייצא מתוק. אני מאוד מקווה כך, זה תלוי בעיקר בכם. אולי בסופו של דבר עוד תברכו את העובדה שנפלתם על אותו קיבוץ עם המחנכת. דווקא אתם מכל שלושים ומשהו התלמידים. אבל כל זה לא עומד לשנות כלום בעניין העונש שאתם צפויים לו כאן. בית-הספר זה עניין אחד והקיבוץ והנעורים זה עניין אחר. מה לעשות, כאנשים בוגרים אנחנו מצפים מכולכם לקחת אחריות על מעשיכם."
היא נעמדת על מקומה ומיישרת את חולצתה ושוב מחייכת חיוך שאותו אני כן מכירה, ועוד איך מכירה. ואז לפני שהיא יוצאת היא מוסיפה. "לא תכננתי שככה נעשה את ההיכרות המשותפת. עוד כמה שבועות ייגמר החופש הגדול ולכולנו תהיה הזדמנות להתחיל מבראשית. אז… תיהנו ממה שנשאר ולהתראות."

בניגוד למה שאולי חשבנו במהלך הדיון בלובי, ואפילו כאן במשחקייה, לא נוצר שום ריב פיסי או מילולי ברגע שאור יוצאת מבעד לדלת ומותירה אותנו לבדנו. כל אחד מתכנס עמוק בתוך עצמו לחשבון-נפש פנימי, ומנסה לשחזר מה היה חלקו-הוא ב "מעשה הפרימיטיבי שנעשה." לי עצמי כבר ברור מעל לכל ספק שנלקחתי הביתה במצב עילפון, כשאני רק חושבת על זה ומדמיינת לעצמי את ה 'סרט' הזה מתרחש, בא לי לבכות על עצמי. איך נראיתי בעיני אור באותם רגעים? היה לה בכלל מושג שזה קרה בעיקר בגללה?

אחרי איזה זמן שעובר, מתחילים השקט והריכוז להתפוגג ומתחילות להופיע תופעות חוסר הסבלנות.
כיסא שחורק בהיגררו קדימה ואחורה, קדימה ושוב אחורה, מוציא אותנו מדעתנו. המבטים ננעצים במגה-בול והוא מפסיק. ליאת נשענת עם כתפיה קדימה על גבי משענת של אחד הכיסאות, והאצבעות שלה משרטטות קווים דמיוניים על רגל ברזל של אותו כיסא.
אורנה-יד משחקת במקשי הנייד שלה ומשמיעה צלילים מתחלפים. נראה לי עכשיו שהיא שולחת אס אם אס למישהו. היא צוחקת לעצמה. אולי היא בודקת הודעות שהגיעו אליה.
שון קם על רגליו וניגש לשולחן הפינג-פונג, הוא אוחז באחת המטקות שמונחת על גביו ואת המטקה האחרת מגיש לאיתמר המופתע. בידו האחת הוא מסמן לו לקום על רגליו ולהתייצב מצידו האחד של השולחן, והוא עצמו ניגש לעמוד ממולו. הם מכים בכדור ב כאילו ומגישים סרבים שנראים ונשמעים אמיתיים לכל דבר. מגה-בול ואני מסתכלים מצד לצד כאילו הכדור באמת משתתף במשחק והוא עף במהירות פעם שמאלה ופעם ימינה. לפעמים האין כדור אפילו פוגע ברשת והמגיש נפסל, ככה זה.
אז צוחקים קצת ואחרי זה נקרעים מצחוק ושוב מרצינים, וסופרים צעדים סיניים לאורך ולרוחב החדר, ועל מדפים מאובקים מונחים משחקי שולחן שכבר ים בזמן לא נגענו בהם. כי למי היה זמן בזמן האחרון?!
וברקע נשמעות צעקות מדי פעם ואחריהן מייד היסוי, וכשהטונים נבלעים מטה אפשר לזהות שם של אחד מאיתנו עולה, פעם זו אני סמדר, פעם איתמר ופעם אורנה-יד. ואיך, שכמו בטלפתיה, כולנו יחד עומדים לשחרר צעקה החוצה שתביע את קץ סבלנותנו, נפתחת הדלת ואחד מהטיתים מזמין אותנו לחזור ולהצטרף אל כולם באולם המרכזי.

"אורנה, שון, סמדר, ליאת, אביתר ואיתמר…" פותח יוני הג'ינג'י, שנבחר ברוב קולות להקריא לנו את פסק-הדין, בפאתוס, ונעצר לרגע על ידי כחכוח הגרון של צביקה היושב מולו. יוני מנסה לקרוא את שפתיו של צביקה ללא הצלחה, ובסוף גיתית לוחשת לו משהו באוזן. "וגם רוויטל! אתם נאשמים בכך שאתמול בלילה הדחתם מתנדב מאוסטרליה לדבר עבירה, וגרמתם לו לשקר לברמן ולקנות עבורכם, הקטינים, משקאות אלכוהוליים. אתם נאשמים גם ששתיתם את אותם המשקאות האלכוהוליים בזמן היותכם קטינים על פי המינוח המשפטי, והשתכרתם וביזיתם את עצמכם ואת שמו הטוב של מוסד הנעורים בפומבי, וכמו-כן סיכנתם את בריאותכם האישית ואת זו של הסובבים אתכם."
הוא לוקח הפסקה קצרה, ומסתכל עלינו מעבר לדף שעליו נרשם הכול בכתב יד קטן וצפוף. אני גונבת הצצה מהירה באלה שיושבים לידי על 'ספסל הנאשמים', ובוחנת בזלזול מופגן את תגובותיהם. חלקם מסתכלים למטה ברצפה, חלקם משיב לי חזרה מבט דומה.
"אורנה, שון, סמדר, ליאת, אביתר, איתמר ורוויטל!"
"עמדו! אני מבקש מכולכם לעמוד עכשיו להקראת פסק-הדין שלכם!" והוא רציני עד כאב.
"בונא, צביקה. הגזמת לגמרי בנאדם, מה אתה רוצה שנחטוף את הג'אנאנה?"
"צודק. אני לא קמה. איך? מה תעשה לי, אה? תגיד תודה שאני מכבדת אותך ונשארת לשבת פה."
שתיקה מפחידה משתררת וכולם תולים מבטים בצביקה, בידיעה שאם הוא יתעקש כולנו פשוט נקום ונצא משם. בסוף הוא מתרצה ועושה לג'ינג'י סימן עם הראש.
"בית הנעורים החליט להעניש אתכם כדלקמן: על כל אחת מכן ועל כל אחד מכם הנאשמות והנאשמים, תוטלנה ארבעים שעות של עבודות שירות למען הקהילה במקומות שונים, שיפורטו לפניכם באופן פרטני.
כמו-כן תישלל מכן ומכם, הנאשמות והנאשמים, הזכות ללמוד נהיגה על חשבון הקיבוץ."
דממה צועקת. זבוב לא נשמע. זה הרגע לעכל את מה שנאמר ומיותר לציין שכרגע כולנו חושבים אך ורק על רישיונות הנהיגה ש 'נשללו' מאיתנו. מי בכלל יחשוב ברגע כזה על עבודות השירות שיצטרך לבצע…

"סמדר!"
נשמע פתאום שוב קולו של יוני.
"במקרה שלך, בגלל שניסית לארגן מרד מול בית הנעורים שהתכנס כדי לדון אותך, נגזר עלייך ברוב קולות עונש נוסף. בטיול המיועד לגליל העליון שמתוכנן לסוף החודש, את מנועה מלהשתתף."
___________________________