בזמן שחיכיתי לליאת פרק- יא

רפי דנן 14/12/2016 545 צפיות אין תגובות

החטא ועונשו
ברגע שאני מוציאה את האף החוצה בפעם הראשונה היום, שמש חזקה מסנוורת אותי בעצמה גדולה, ומייד אני מקללת את אותו רגע שדחיתי את קניית משקפי השמש, כשחלפתי ליד 'אופטיקנה' שלשום. ככה זה, חוק מרפי הידוע- תמיד אתה נזקק למשהו בדיוק כשאין לך אותו. שמש חזקה בעיניים בשעה של היום שבה היא בשיאה, זה גרוע גם ככה. תוסיפו לזה hangover קטלני מהלילה האחרון ובום-טראח… קיבלתם פיגוע פח"ע.
אז הנה אני עולה בקושי, מהשכונה שבה נמצא בית ההורים שלי לכיוון בית הנעורים, ובדרכי נאלצת לחלוף על פני לא מעט אנשים. הפעולה הרגילה הזאת שבדרך כלל אין לי בעיה איתה, נעשית לי למשימה כמעט בלתי אפשרית. חוץ מהעצירות שאני עושה כדי לתת מנוחה לראש ולמחות את הזיעה מהמצח, נדמה לי פתאום שכולם מדברים על מעלליי מהלילה. קשה לחשוב אחרת כשהמבטים שלהם ננעצים בי, כמו החיצים שננעצים בשור העצבני בזירה.
אלה לוחשות מאחורי גבי, אחרים מרכלים ומנסים להצטדק, ההן שיצאו ממחסן הבגדים בדיוק נזכרו במה שאחרות סיפרו להן, שאחרות שהיו שם סיפרו להן כשראו אותי עוברת. מפלצת בטח עשו ממני… 'אחת שלא יודעת מה זה שובה מיני'. ברגע שאני שומעת את השם שלי אני מסתובבת והן נתפסות על חם, הדיבור השוטף נפסק ברגע ואני קולטת חיוך רע-לב בזווית הפה של אחת מהן. זה מעלה את רמת הסקרנות שלי לגבהים, וגם די מפחיד האמת. אני כבר אתפוס את ליאת לשיחה צפופה, היא לא תחסוך ממני אף פרט, כך אני מבטיחה לעצמי כשהכניסה לבניין הנעורים במרחק נגיעה.

פינג פונג, פינג פונג, דופק כדור קטן במטקות ובשולחן העץ בחדר המשחקים. מישהו מריע בעליזות ומישהו אחר מקלל את רוע הגזירה ונדמה שאיזה וויכוח קולני מסתמן בניהם. אני מציצה פנימה ורואה את יואב וגלעד, שניים מה'טטניקים' ניצבים משני צידיו של שולחן הפינג-פונג ומטקות קטנות בידיהם. גיתית בת גילם שנמצאת שם גם היא, קופצת מהכיסא ומחליטה לקחת צד בוויכוח. משם אני יוצאת אולי אפילו מבלי שירגישו שהצצתי בהם ונכנסת ללובי. חלק מהחבר'ה מדברים על "מכתב השמיניסטים" והנושא מרתק אליו כמעט את כולם, או לפחות את אלה שנמצאים בהכרה יחסית. "מה אתה אומר…גיבורים? טפו… אלה בוגדים מהסוג הכי גרוע." אומר אייל, שיושב על גבי אחד השולחנות ומנדנד כיסא עם הרגל בלי הכפכף.
"גיבורים. כן. מה ששמעת, גיבורים ועוד איך. סוף-סוף יש פה כאילו צעירים עם ביצים במדינה הזאתי, שמוכנים להקריב ת'חופש האישי שלהם ולשבת בכלא למען הדעות שלהם." אל רוני אליהו מצטרפת דניאלה. "מה אתה חושב, אייל, כמה שנים עוד נוכל לשלוט באוכלוסייה שלהם, אה?"
"כמה שנים שנצטרך. למה, נראה לך שנוכל לחיות בשקט עם הערבים האלה אי פעם?"
"בסדר, אז הם מסרבים להתגייס לצבא, נניח שזה בסדר. אבל מה עם שרות לאומי? מה עם התנדבות קהילתית? מה לגבי כל מני תפקידים שהמדינה מציעה בתור תחליף לצבא?" מתערב שון לטובתו של אייל מהפינה הפחות בולטת בלובי. כשהוא מבחין בי מנסה בכוח לחייך אליו ולנופף לו ביד, הוא מחזיר לי חיוך מלאכי עם גומות-חן ומסמן לי לבוא. "רק שתדעו לכם שיש שני שמות מאצלנו מהבית-ספר שחתומים על העצומה הזאת." דניאלה אומרת בחשיבות רבה. אני בינתיים מתרפקת על שון ונבהלת, כשלרגע צצה ועולה לי השאלה לראש: 'סתומה אחת… מה יקרה אם פתאום איתמר ייכנס, אה? נראה לך שהוא יקבל את גרסת ה אחי-אחותי…?' "יש לך מושג על מה בדיוק השיחה?" אני שואלת אותו בטון שנבלע בבליל הקולות המתלהמים ברקע.
"יש, אבל את לא תאהבי את מה שאני אגיד."
"מה, כאילו, על הבלגאן של אתמול, לא?"
"שאני אהיה יותר ספציפי?" אני פותחת עיניים גדולות ותופסת חיוך שמאיים לברוח לו מה'מצור' של הפה שלו. לשאלה שהעיניים שלי שואלות אותו משיבות העיניים שלו בעצמן.
"רגע, כאילו… מה, אני הרי באתי אחרונה בכלל. כולכם הייתם שם לפניי וכבר הייתם בסוג של high ממקודם."
"so , מי יזם את קניית הבירות? מי התחיל להלהיב את כולם כאילו, אה? ומי היה זה שהציק למתנדב המסכן? בטח שלא אני." אבל שון זה שון. למרות הרצינות של דבריו הוא מתבל לי אותם בקשקוש נעים בשיער ובחיוך מתוק.
"מאיפה את יודעת שזה הם?" שואל אייל את דניאלה. לי לא ממש מזיז שפספסתי את הרגע המכונן שבו היא נקבה בשמות ההרואיים. "תכלס כולם יודעים. ניר השמן ממזמן מביע דעות סופר שמאלניות. מה, כאילו לא ידעת על זה?"
"ידעתי ככה, חפיף. אבל מפה ועד צעד כזה…וואי… אני בשוק."
איתמר וליאת פתאום באים יחד, ואני קופצת מעל הברכיים של שון די בשוק מעצמי שזה קרה לי ככה, שנבהלתי כאילו שהייתי לרגע ג'וליה רוברטס ב 'לשון עם האויב'. הם מתקרבים אלינו, ואיתמר בא לנשק אותי על השפתיים, אני מגישה לו את הלחי במקום. מאחורי הגב שלו אני מסתכלת לליאת בעיניים במבט שואל, והיא נאבקת בכוח בחיוך שמאיים להסתנן החוצה ולגרור איתו גם צחוק מתגלגל. "מתוקה, מה קורה? איך הראש?" הוא מתעניין והמבט שלו די מודאג.
"יעבור לי עד החתונה" יוצא לי להגיד בלי כוונה, אבל הוא כבר ברקיע השביעי מזה. "אה…תרגיע אני מבקשת."
"תגידי…" הוא מרצין פתאום ולוקח צעד אחורה. "כשאת אומרת עד החתונה, את מתכוונת לחתונה איתי או לחתונה איתה?" איתמר משאיר אותי פעורת פה כי לזה אני לא מוכנה, ישר רצה לי בראש השאלה-מה קרה בסוף הלילה. אני חייבת לדעת כדי להתכונן יותר טוב. רגע לפני ששתי דמויות בוגרות מופיעות בפתח הבניין, אני מספיקה לשמוע אותו מסנן לליאת: "ידעתי, ראית? מה אני אמרתי לך שיקרה, אה?"

"חברה. חבר'ה, בואו תתאספו בבקשה באולם, אנחנו מתחילים!" אומר צביקה, רכז הנעורים. חבר'ה שעוד לא היו בפנים נכנסים עכשיו, בניהם אני מזהה את אורנה-יד עם הפרצוף החמוץ שלה ואיתה גם מגה-בול שמתנדנד וכמעט נופל מסטול בהשתטחות על הרצפה. אנחנו מתיישבים על כסאות הפלסטיק, וחלקנו מניחים את הרגליים על גבי השולחנות. פתאום כחכוח גרון מופגן מאוד מצידו של צביקה, מסמן לכל המרימים להוריד אותן למטה. מייד מזהים משהו אקסטרה רציני במפגש הזה. הוא ממתין עד שאחרון האנשים בלובי ישב, אבל אז כשמשתרר השקט הרצוי אנחנו מבחינים כולנו בקולות הכדור שפוגע פעם במטקה ופעם בשולחן וחוזר חלילה. כולם כמובן צוחקים, כולם מלבד צביקה הרכז והדמות שעומדת לידו.
"ליאת, גשי תקראי לליצנים האלה בבקשה." ליאת ניגשת לשם ומשתרר שקט יחסי באולם. אחרי שהם מתיישבים שוב שקט וכולם ממתינים. צביקה, שבימים כתיקונם מסתדר איתנו די טוב, מתנדנד קצת במקום כשהידיים שלו שתיהן בכיסים, והמבט שלו מתמקד בנקודה קטנה אי שם על הרצפה.

"שלום לכולם, אני מתאר לעצמי שרובכם כבר יודעים את הסיבה למפגש הדחוף הזה באמצע היום. למי שנאלץ לדחות תכניות בגלל זה אני מתנצל מראש, אבל חשוב מאוד שכולכם וכולכן ללא יוצא דופן תבינו ותפנימו את חומרת המעשה שתיכף אפרט מהו, והיה חשוב לי ולמוסדות הקיבוץ שהעניין יטופל במלוא הרצינות ובלי שום דיחוי!" באומרו את המשפטים האלה משהו לא לגמרי טבעי בולט בקולו. הוא מתהלך מצד לצד כשפניו לרצפה, ורק פעמים בודדות הן מתרוממות וסוקרות אותנו במהירות הבזק.
"לפני שאני ממשיך אני רוצה להציג לכם את אור. למי שעוד לא הספיק להכיר, אור תהיה המחנכת של י"ב בשנת הלימודים הקרובה, ובמקרה, היא ומשפחתה הם גם תושבים חדשים בקיבוץ. מלבד העובדה הזו ישנה סיבה נוספת להמצאה כאן היום, ותיכף תבינו מהי."
היא ניצבת שם רחוקה ומסויגת מאחורי זגוגיות המשקפיים הכהות שלה, המבט על הפנים שלה קר להחריד. אפילו תנודה קלילה היא לא מבצעת בזוויות הפה. כלום. הקוטב הצפוני חם מאוד בהשוואה אליה.
"ולענייננו. אתמול בלילה כמה מהחברים הטובים שלכם שנוכחים כאן איתנו, הדיחו מתנדב מאוסטרליה בשם דייב לבצע עבירה פלילית כאן בקיבוץ בפאב שלנו." צביקה עוצר ומסתכל במבט כללי על כולנו לחפש תגובות. אור שעונה קצת אחורה רק עם הטוסיק המטריף שלה על שולחן, לא זזה סנטימטר. החברה לא נראים כאילו שמעו שאירן גמרה לפתח את הגרעין שלה, ניכר בהם שהרוב כאן יודעים מה קרה.
"מספר נערים שתיכף אנקוב בשמם למענכם, קנו בקבוקי בירה ושתו לשוכרה. אני רואה לנכון להזכיר לכולנו כאן שבירה מכילה אלכוהול, ואלכוהול אסור למכירה מתחת לגיל שמונה-עשרה. למכירה ולצורך העניין גם לשתייה." שוב הוא עוצר את דבורו ומרים מבט אלינו. את השקט מפר פתאום פלוץ. לא פלוץ ארוך וולגרי, לא פלוץ מסתלסל כמו… נניח תקיעת שופר. אלא פלוץ דקיק כזה הנחבא לכלים. יותר כמו נפיחה מקרית שיצאה למישהו שזז בכיסאו בחוסר נעימות. אבל המה שזה לא יהיה הסמלי הזה, הוא מספיק בשביל לקטוע בבת-אחת את האווירה המתוחה ששוררת בלובי הבניין, ולהדביק את כל הנוכחים בצחוק מתגלגל ופרוע שחבל על הזמן. כל הנוכחים אמרנו? אופס…טעות. היחידה שמצליחה לעמוד בפרץ הזה היא אור חרוב החסודה. 'כאילו… הלו, ממה את עשויה, מאבן? מברזל? קצת הומור, מה קרה?'
כמו נסיכת-הקרח בכבודה ובעצמה עומדת הכוסית הזאת מולנו, ולא מוציאה הגה, ולא מראה שום דעה לא לכאן ולא לשם. אני מנסה לחדור קצת את מעטה הקשיחות שלא תיארתי לעצמי שיש לה כזה, ולמצוא מתחתיו את היופי הפנימי שפגשתי עד היום. כלום. אולי יש לה איזו אחות תאומה ביצ'ית? צביקה, לעומתה, לא מצליח להתאפק וחיוך רחב ושופע נפלט לו בין שתי גומות החן. הוא זז במקום בחוסר נעימות וגונב הצצה הצידה לוודא שבת-לווייתו צוחקת גם היא. המבט המקפיא שהיא נותנת בו מבהיל אותו עד כדי כך, שבשנייה נעלם החיוך ובמקומו הוא מנסה להתמקם בין פחד לכעס. "כל הכבוד לכם. ממש התייחסות בוגרת. תגידו, אתם לא מתביישים? אלה הפנים שלנו שאנשים שהם חדשים בנינו צריכים לפגוש דבר ראשון?!" ולאחר שתיקה קצרצרה הוא מוסיף. "אתם נראים כמו חבורה של חוליגנים כולכם. וחלק קטן מכם, למזלכם, קטן מאוד, התנהגו אתמול התנהגות כזו, שהחותם עליה הוא של חוליגנים מקצוענים פרופר."
"אוי… תפתחו חלונות, איזה ריח… אלוהים…"
"יו אני מתה. מי שהפליץ שייחנק מהריח של עצמו, אמן." שוב פעם מהומה, הריח באמת בלתי נסבל באולם ולי זה מזכיר את המטבע השחוק לעייפה, ש 'לא הגודל קובע'. חברה זזים בכיסאות בחוסר ריכוז ומנפנפים בידיים, חלק מהם מעווים את הפנים בגועל או מכסים את האף עם החולצות. נסיכת-הקרח לא זזה ממקומה אבל אני מצליחה לתפוס אותה ברגע של חולשה! גם היא מעווה את הפנים בתגובה לריח הרע. סוף-סוף איזה זיק של אנושיות… כשכולם נרגעים ונראה שגם גל הסירחון חלף לו, ממתין צביקה בשקט ומתבונן בנו ארוכות.
"או.קי. נרגענו? אפשר להמשיך, או שאולי יש לכם הפתעות נוספות לשלוף מהשרוול? למישהו בוער משהו בפנים והוא רוצה לשתף את כולנו? יש אולי עוד אי-אלו הפרעות שצריך לסלק לפני שנחזור כולנו להתנהג כמו בעלי תרבות? לא? יופי. לפני שאור תיקח את רשות הדיבור, אני רוצה לציין בפניכם שאתם כולכם פה כדי לשמש כלי ענישה לחברים שלכם. בדרך דמוקרטית אתם הולכים לבחור את סוג הענישה שיוטל על שישה מהחברים היקרים שלכם. עכשיו אני רוצה לראות אתכם פורצים בצחוק." הס מושלך בנינו, הס מוחלט. אנחנו מסתכלים זה על זה, אלה באלה, כלא מאמינים לדברים שהרגע נאמרו כאן. צביקה ואור מציצים זה אל זו ומחליפים לחישות בניהם. "מה קרה? איפה ההומור השטוח שלכם עכשיו?"
"שבעה. לא שישה חברה. שבעה." אני נזעקת פתאום וקוטעת את דבריו.
"סליחה…? אני לא זוכר שבקשתי את חוות-הדעת שלך גברת יקרה. את, כדאי שתהיי ממש שקטה כרגע."
"אני רוצה לדעת למה לא הזמנת את רוויטל לפגישה!"
"לא עניינך. כדאי מאוד שתתרכזי בצרות שלך כרגע. יש לך לא מעט."
"יופי. אתם עושים איפה ואיפה ומצפים מאיתנו שנתנהג כמו בוגרים?" בסיימי את המשפט, כשכל מבטי החברה נעוצים בי, אני קמה ממקומי ונעמדת ליד הכיסא בהפגנתיות.
"תראי, סמדר." הוא אומר אחרי שנייה של הססנות. "לא שאני חייב לך דין וחשבון או משהו, אבל העניין של רוויטל נמצא כרגע בבדיקה."
"בבדיקה… בבדיקה קוראים לזה היום, אה? למה שלא תגיד את האמת שלאבא שלה קוראים דובי ולאימא שלה קוראים שולה מנור, אה?" אני לא מבינה מאיפה אני מגייסת את האומץ באותו הרגע, אבל נראה לי שהרגליים שלי לא עומדות ברעידות.
"נו, באמת. עוד מעט תגידי גם שכולכם פה מזרחיים והיא האשכנזייה היחידה…"
"אוי, די צביקה. אתה יודע מצוין על מה אני מדברת. יש הורים בקיבוץ שנחשבים יותר ויש הורים שנחשבים פחות."
"שבי מייד. אני לא מוכן שתסיטי את הדיון הזה למקומות אחרים והזויים כל כך. מה עוד שאת מהנאשמים הכי כבדים. ושתדעי, לולא אילצת אותי לא הייתי מציין את העובדה הזאת בפומבי ככה."
"אתה יכול להגיד ולציין מה שבא לך, לי לא אכפת. אבל כל עוד שאני לא אראה כאן גם את רוויטל נושאת איתנו בעונש, אני לא מתכוונת להישאר ולקחת חלק בפארסה הזאת." אחרי הדברים האלה, השתיקה הרועמת חוצה גבולות. אני מסתכלת על מבטי התדהמה וההערצה של כולם. אני מציצה בצביקה הזועף מאוד ובנסיכת-הקרח. "חבר'ה, מישהו מצטרף אליי? שון? אורנה? לא? את לא מסכימה איתי שיש פה עיוות הצדק? אה?… איתמר, בוא! הולכים. לילי? לא? טוב. חבורה של פראיירים שכמותכם…"
אני מסתובבת לאחור ומתחילה לצעוד בגו זקוף לכיוון היציאה.
"סמדר מנדל. עצרי מייד ושבי במקומך!" נשמע מאחוריי קול נשי תקיף עד להבהיל.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך