בזמן שחיכיתי לליאת- פרק ט

תחילתה של הסתבכות

בזמן שאני עושה את הדרך הלא כל כך ארוכה, מבית הוריי לפאב המקומי שלנו, שגם נקרא בז'רגון הקיבוצי- "הצריף הירוק", חוזרות ורצות לי בראש סצנות מהסרט האמריקני שראיתי עכשיו בטלביזיה.
הקטע הוא שאפילו לא ראיתי את סוף הסרט. אין לי מושג איך נגמר הסיפור שלהם. אולי לורה באמת הקריבה למען גרג את כל מה שהיה לה? את המשפחה, את העבודה שלה כמורה שהיא כל כך אהבה, את המוניטין שלה?! וגרג? הרי אם כך היה אז בטח גם הוא הוחרם על ידי משפחתו הקרובה. אולי שום college לא היה מוכן לקבל אותו ללימודים בגלל שהוא חי ביחד עם המורה שלו לשעבר…
ומצד שני, לא נראה לי שככה זה נגמר. ממש לא. בטח הראו איך המלאך הטוב והמלאך הרע(ששניהם ממין נקבה במקרה הזה)יושבים כל אחד על כתף אחרת של לורה המבולבלת נורא, וכל אחד בתורו מנסה לשכנע אותה לעשות ההיפך:
"עזבי אותו כל עוד לא מאוחר. ג'יין הקטנטנה שלך זקוקה לך. היא צריכה בבית אימא ואבא יחד."
"ג'יין הקטנטנה, עם כל הכבוד לה, תסתדר בלעדייך. אבל גרג יישבר לאלף חתיכות בלעדייך."
"אל תקשיבי לה! גרג…נו, באמת…אני שואלת אותך. זה רציני? ילד צעיר ובתול מול פרד שלך?"
"פרד. פרד. פרד. זה כל מה שאת שומעת כל החיים שלך. לא מגיע לך משהו יותר טוב ממנו?"
"אם תקשיבי לשטן הזה, תגמרי במקום נמוך מאוד. כששתי הילדות שלך שונאות אותך שנאת מוות!"
וזה יכול היה להימשך ולהימשך ככה לתוך הלילה, לולא הגעתי בסופו של דבר לפאב.

כבר מבחוץ המקום נראה ונשמע מלא. אני מתקרבת בצעדים מהוססים ודורכת על הדשא הרטוב מטל, וחושבת לעצמי שאולי הייתי צריכה לוותר על זה מראש. איזה סיכוי יש שאיתמר ואני נמצא מקום שקט ואינטימי שבו נוכל לדבר ביחידות…?
כמו שאני מסתובבת אחורה אחרי לקיחת ההחלטה, אני שומעת אותה כמעט צווחת מאחורי הגב שלי.
"סמדמד!" זהו. עכשיו אין לחזור חזרה. 'כאשר אבדנו-אבדנו.'
"עד שסוף-סוף רואים אותך פה את משתפנת לי וכמעט בורחת?"
"חחח…פדיחה. תפשת אותי על חם אה…?" ליאת מחייכת ועושה לי תנועת 'נו-נו-נו' עם האצבע.
"עם מי את כאן?" אני שואלת אותה.
"כמעט כולם. שון, מגה-בול, רוויטל, אורנה-יד, קונצי. את חייבת לשמוע משהו! רוויטל מה זה שפוכה… נכון, איזה יום התחיל איתה מתנדב אחד חתיך כזה מאוסטרליה?" למרות שזה לא ממש בראש שלי כרגע אני מהנהנת בחיוב די משכנע, והיא ממשיכה. "אז זהו, שהוא כאן עכשיו והוא קנה לה בירות והוא וחברים שלו דופקים את הראש ביחד איתה. וואי… נראה לי שהלילה…חבל לך על הזמן…"
"די…רגע, מישהו משגיח עליה? דברתם איתה או משהו?" ליאת תוקעת בי מבט כאילו התחרפנתי. "נו ליאת, אתם לא נורמאלים. אולי הם מתכננים עליה משהו קבוצתי?"
"זהו. אני תיכף מרימה ידיים ומתייאשת ממך." היא אשכרה פונה בהפגנתיות פנימה ומשאירה אותי עומדת במקום. "נו, ליאת…מה יש לך? מה כבר אמרתי? לילי…?" בסוף היא עוצרת.
"אני לא מבינה מה עובר עלייך. את לא את." ליאת מסתכלת עליי מצוברחת ולא זזה מהמקום.
אחרי כמה רגעים של שתיקה שאנחנו מסתכלות זו על זו, פתאום עובר בי איזה דחף נוראי לספר לה.
"יש סיבה למה שעובר עליי. ובאמת עובר עליי משהו. את צודקת, רק לא תיארתי לי שזה כזה בולט."
בדיוק שלוש שניות לוקח לקרח להתמסמס, ולחיוך הליאתי המפורסם לקנן בארצנו. היא נגשת ואנחנו מתחבקות חזק-חזק. אוי כמה התגעגעתי לחיבוק הזה…אבל אז אני נזכרת פתאום שאיתמר מחכה לי בתוך הפאב. "לילי, אני חייבת להיכנס."
"אה נכון, גם איתמר איתנו בשולחן. האמת? לא סתם במקרה תפסתי אותך פה בחוץ".
"או.קי. הבנתי! הוא שלח אותך לבדוק אם אני בחוץ, נכון?"
היא מהנהנת קצת בבושה כמו מי שנתפסה על חם. "בואי. הוא באמת לחוץ כמו טמפון הבנאדם."

בפנים, המקום הומה אדם. המון זמן יחסית לא בקרתי בפאב. טוב, רק לא מזמן גמרו לשפץ ולהגדיל את המקום, ועכשיו אני מסתכלת מסביבי ומשמיעה מין אנחת הפתעה שיוצאת ספונטני כזה. וואי…כמה מקום. כמה חלל פנוי פתאום יש. איך זה שלא שמתי-לב לזה מבחוץ? מקודם, כמות אנשים כמו שיש פה כרגע לא יכלה להיות בחיים. ליאת מתקדמת פנימה כשידה השמאלית מחזיקה לי את היד, שלא אברח או אלך לאיבוד חלילה. אני עוצמת לשנייה את העיניים וגל נהדר ומרנין עובר לי בגוף כמו צמרמורת טובה. כל הוויבראציות השליליות מקודם נמוגות באוויר. המוסיקה הקצבית הרועשת מזיזה לי את הגוף בקצב הנכון, ולהבדיל מההמולה, דווקא איזו שלווה מפתיעה ניסחת בי. כל זה מייד מתחבר לי לרגע ההוא בבית, מייד אחרי שהסכמתי לאיתמר להיפגש פה, כשהרגשתי שאם כבר להיכנס לתוך המסיבה אז שיהיה בסטייל. ושאם כבר להתערבב בחגיגה אז על הצד הטוב ביותר שאפשר. את הקשר שבין היד שלי ליד של ליאת מנתקת פתאום רוויטל, שצונחת עליי מאי שם ונופלת ביחד איתי, ובעצם ממש עליי, והיא אשכרה שתויה עד העצם. "חחחח…תראו מה מצאתי כאן. הגפנים סמדר נתנו, נתנו ריחם…מה קורה מותק? מה ילדה כמוך עושה במקום כזה?"
"רווי… אני רואה שיש לך מצב רוח טוב. אבל למה את עדיין עליי? אולי נקום מהרצפה עכשיו?" עודי מנסה להיחלץ מתחתיה, היא דופקת לי צרפתית כזאת שהצבע שלי נהייה אדום יותר מ…יותר מ…לא יודעת ממה. אדום. הפדיחה בשיאה כשכמעט כל הנוכחים מריעים לנו בתשואות ומחיאות כפיים. שתי כפות ידיים גבריות מאוד מושכות אותי מעלה מתחת לגופה של רוויטל, ואני מייד מזהה את פניו הסמוקות של האוסטרלי. הוא רוצה להגיד לי משהו, אבל לא מצליח כי פרץ צחוק היסטרי מונע ממנו את זה. היד הגברית שלו מושטת לי מעל השפתיים, ומנגבת לי אודם גס שרוויטל השאירה לי למזכרת שם."are you all right?" לא ממש משוכנעת בכך, אני מהנהנת ברבע חיוך וממהרת להסתלק פנימה.
"איזו הופעה דפקת לכבודנו פששש…" שון קם אליי ראשון ומביא חיבוק. אני מתה על הבחור הזה. נטול פוזות לגמרי. זה רק השם שהדבקנו לו מטעה קצת את מי שלא מכיר אותו. אני מחבקת אותו חזרה ומחזירה חיוכים לכולם. בקצה השולחן פנימה יושב לו איתמר בחיוך מבויש, והוא מסמן לי עם המבט להיכנס לשבת לידו. השפתיים שלו זזות בלי קול. "שמרתי לך מקום לידי." אני נדחקת פנימה ויוצא בסוף שאני לידו, אבל גם בדיוק ממול ליאת. 'גם כן פרטיות.' החברה ממשיכים בשיחות שבהן היו עד לרגע שבאתי, ורק שלושתנו שותקים ומתבוננים אחד לשני ומשם לתקרה, ולבר ולאלוהים יודע איפה עוד.
אחרי דקה או שתיים של טיפוף עם האצבעות בעצבנות-מה, ליאת לוקחת יוזמה. "חבר'ה, אני עושה סבב שתייה. מי מזמין מה?" אף אחד בשולחן לא מתכוון להישאר יבש כמובן. אלא, שלי בא נורא משהו אמיתי ולא פרווה. בא לי אלכוהול בקיצור. ואסור לנו לקנות כי כולנו קטינים. באסה אמיתית. באותו רגע אני פועלת לגמרי מהבטן ומבטי מתחיל לחפש את המתנדב האוסטרלי החתיך. כשאני קולטת אותו אני מסמנת לו עם היד ועם חיוך רחב, לבוא רגע. הוא די מתפלא ומבקש לוודא שהכוונה אכן אליו. אני עוזרת לו לוודא ובתוך רגע הוא מתיישב לידי. "can you please buy me and some of my friends, some bottles of beer? We'll pay you cash."
הוא קצת נבוך מן השאלה אבל העיניים שלי עושות 'שעות נוספות' עליו, והוא מתרצה לבסוף. כולם מייד מפשפשים בכיסים ושולפים שטרות של עשרים שקלים בעיקר, ומטבעות של חמש ועשר. "listen love, I'll only do it ones. Its just that I don’t want to get messed with any one, if you know what I mean…" ואני יודעת גם יודעת למה הוא מתכוון. הבחור אוסף מאיתנו את הכסף ועושה את הדרך לכיוון הבר, נתקל בכל מיני אנשים בדרך. מבסוטה לאללה אני סורקת את כל יושבי השולחן במבטיי, ומגלה שאורנה-יד מסתכלת עליי במבט קצת נוזף. "את כועסת עליי? עשיתי משהו רע?"
"לא בטוחה שרע זה המינוח הנכון, כי גם אני שותפה לפשע. אבל…"
"מה? שפכי נו! ממילא כבר הענשת אותי עם הפרצוף החמוץ הזה."
"הוא בסך הכול מתנדב. יכול להיות שאנחנו מסבכים אותו בפלילים."
"איך? מה, מאיפה מישהו צריך לדעת שזה בשבילנו?"
"נו באמת, סמדר…אל תהיי כזאת ראש קטן."
אחרי מחשבה קצרה אני עונה לה. "טוב…אפשר להסתיר את הבקבוקים ורק לשתות מכוסות. נו, אל תהיו כאלה כבדים." אני כבר מפנה את דבריי לכולם כי הם מושפעים מהדברים של אורנה.
"אני רק מקווה שלא נסתבך. אולי יש כאן מישהו שעלול לקלקל לכולנו את המסיבה."
שתיקה כללית. נראה לי שהדברים שאורנה-יד אמרה עכשיו די ביאסו את כולם. אולי מישהו אפילו מפחד ומתחרט והיה מוותר על הסיכון שבשתייה. אני זורקת מבט מפתיע לכיוונו של איתמר, ולוחצת אותו לפינה להתנהג כמו גבר. אחרי שהוא שותק ומנסה לרדת כמה שיותר נמוך עם הגוף, אני לא מרפה.
"איתמר. מה דעתך, צריך לוותר על הסיכון ולרוץ לאוסטרלי לעצור אותו לפני שנפשע כולנו?"
הוא תוקע בי מבט משתומם ומלא פליאה. אולי אפילו מבט מתחנן. "מה? לא שמעתי טוב. כן או לא?"
"לא. שטויות. מה כבר יכול להיות…? יעמידו אותנו מול כיתת יורים ברחבת חדר האוכל?"
האמת שהוא מצליח להדהים את כולנו, כי המבטים שמייד נתקעים בו לא משאירים ספק. ליאת תוקעת בי מבט מלא כעס ישר לתוך העיניים, ואני נבוכה קצת ומתחמקת ממנה.
כמה שניות של מבוכה מסתימות להן, ברגע שהאוסטרלי מגיע עמוס בבקבוקי בירה מכמה סוגים. מייד השולחן ניעור לחיים וכל משפחת הפשע של נציגי הנעורים, מחייכת בהתלהבות ומודה למתנדב האמיץ.
אני קוראת לו לרגע, ונותנת לו חיבוק גדול שאמור להשכיח ממנו לגמרי את העובדה שאולי מישהו קלט מה קרה כאן ועלול לסבך אותו בכך יותר מאוחר. הנשיקה על המצח שלו נועלת כנראה כל חשד לחרטה ושולחת אותו מאיתנו מרחף.
אורנה-יד מוזגת לעצמה בירה לכוס פלסטיק מקומטת במבט מפוחד, וכשהכוס מתמלאת היא ממהרת לדחוף את הבקבוק אל מתחת לשולחן. גם שון עושה את זה רק עם פחות פחד. כל היתר, שזה כולל גם אותי כמובן, 'לא שמים זין' וכן שמים את בקבוקי הבירה על השולחן גלויים. אני אישית הזמנתי בירה טובורג, שזו הבירה הכי אהובה עליי, ואני מרביצה שלוק טוב ישר מהבקבוק ומתחילה להרגיש סבבה לגמרי! אני זורקת מבט באיתמר, ונתקלת בהדי הגרעפץ המסתלסל ממנו אחרי שגמע ככה וככה מהבירה שלו. משום מה יש לי הרגשה עכשיו, שהבחור כבר הגיע הנה 'מתודלק' מקודם..
פתאום ברמקולים אני מזהה את אחד השירים הכי מקפיצים שאני מכירה. "זוז". כמו שהקצב מקפיץ לי את הרגליים במקום, כלי הנשיפה הרבים מניעים לי את הגפיים לכל הכיוונים. "הדג נחש מזמינים אתכם לזוז, זוז…מזמינים אתכם לזוז, זוז…" אני נעמדת על הרגליים ומרימה את בקבוק הטובורג למעלה בהפגנתיות. "מי בא לרקוד?" בתוך רגע אנחנו כולנו כבר על רחבת הריקודים. בתוך קהל הרוקדים הצפוף, אנחנו קופצים גבוה יחד עם הזמרים בפזמון. איזה כייף… המון זמן לא נהניתי ככה בפאב. הרבה מאוד זמן לא זכיתי להתפרקות כזו. החצוצרות מחצצרות והבהונות עוזבים את הפרקט ושבים אליו חזרה, הסקסופון תוקע בס עבה ואנחנו בין שמיים לארץ, כשהשיער נזרק לכל קצווי-תבל. תוך כדי הקפיצות אני מסתכלת אליו והמבטים שלנו נפגשים. פתאום אני מרגישה שאני נמשכת אליו בטירוף. שוב. כל הכוונות שלי מתחילת הלילה הזה נעלמות כלא היו, כאילו שלא ידעתי שזה מה שיקרה בסוף… העיניים חודרות ואני שולחת יד ארוכה לפנים שלו ומסלקת לו משם שיערה שהפריעה.
כשהשיר הזה נגמר מחליף אותו 'הדג נחש עושים היפ-הופ ציוני', אבל לי לא מתחשק עכשיו לעשות ציונות. חלק מהחברה נשארים לרקוד ואני קורצת לאיתמר שזה הרגע סוף-סוף להיות לבדנו. אנחנו חוזרים לשולחן שלנו, שם הבקבוקים עוד מחכים לנו. אני מצמידה את פיית הבקבוק הקרה לשפתיים והמבט מתרכז פתאום בצוואר המזיע של איתמר, ומטייל לשרירים שנשפכים לו משרוולי החולצה הקצרה, ובקיצור אני עוברת רגע חזק ביותר של חרמנות-על. בלי יכולת או רצון להתאפק, אני נצמדת אליו ומלבישה לו כזו נשיקה לשפתיים, שבאותו הרגע כולי שק נוזלים אחד שלם. הלשון שלי חופרת אותו פנימה ומגרה אותי יותר ויותר. איתמר משתף פעולה איתי ברצון רב, אם כי הוא די מופתע. הוא בכלל לא ציפה לזה. הבקבוק מונח על השולחן כדי לפנות את שתי הידיים, ואלה מטיילות ומשרטטות שבילים ו 'מסלולי טיולים למיטיבי לכת.' אני לא ממש יודעת כמה זמן זה אורך, אבל מה שבטוח זה שברגע שאנחנו מתנתקים זו מזה כדי לנשום, כל הפאב כולו מסתכלים עלינו. "סמדר."
"מה?"
"בואי אליי לחדר. בבקשה." אני ממש לא צריכה את השכנוע שלו. אני רוצה אותו בתוכי כאן ועכשיו.
"לא יודעת. ההורים…אתה יודע." הוא מת להתפרץ, אני מזהה מייד את ההתפרצויות שלו, אבל הוא מתאפק. דווקא האיפוק הזה הוא הגורם הסופי שלי לרצות אותו בלי יכולת שליטה או ריסון.
"אני לא יכולה להתאפק יותר, איתמר. לא יכולה. אני מתה שתחדור אליי פה." אני נוטפת ומחייכת חיוך עקום. אנחנו כבר לא מתרגשים מהמבטים של האנשים, ושוב מתנשקים ומתגפפים ממש ליד השולחן.
"סמדר." אני עונה לו רק בנהמה גרונית קלה. "יש לי רעיון מטורף לגמרי."
אנחנו מתנתקים זה מזו ומסתכלים שוב אחד על השנייה. החיוך הרחב וההדדי הופך במהרה לצחוק ערמומי. אנחנו לגמרי 'קוראים' את עצמנו ולוקחים את עצמנו מתאפקים בקושי רב עד לשירותים הציבוריים בלובי הפאב. אני נוכחת שגם המקום הזה זכה להרחבה וכבר יש יותר מבית-שימוש אחד לכל הפאב. מבלי לשים לב אני מושכת את איתמר ישר לשירותי הבנות.
המוסיקה מעבר לדלת רועשת וקופצנית, אבל אנחנו מתנשמים ומתנשפים עוד לפני שבכלל סיימנו להתפשט. ההתלהבות כל כך גדולה שהיא מוציאה מאיתנו קולות שקשה לרסן. אני מסירה ממנו את החולצה האפורה ואוחזת בה מעל הבטן ומנשקת לו את החלל הפנוי, המגרה. מרימה עוד מעט ונגלה לפניי החזה המפותח והשרירי של הגבר שידעתי כבר פעם מזמן. אני נוגסת בתאווה מתגברת בפטמותיו המתקשות, ומרגישה את כפות ידיו חודרות לי לתוך הג'ינס מאחור, והאצבעות חודרות מבעד לבד התחתון ונוגעות לי בקצה הרטיבות. גל טרי ורענן יוצא משם באותו הרגע, ואני פותחת את אבזם החגורה ומשחררת אותה ממכנסיו. האצבעות ממהרות לפתוח את כפתור המכנסיים שלו, והוא מפיל את גבו על הקיר להישען בזמן שאני פותחת גם את הרוכסן. להוטה וחמה אני מורידה את מכנסיו מטה עוד מתחת לברכיים ומגלה את הבליטה הענקית שמותחת את התחתון הירוק-זית, ממש כמו תורן ללא דגל. העין מצליחה לזהות כתם קטנטן בתחתון במקום שבו אמורה להיות הכיפה, ואני רק מסיקה מזה שכדאי לי להזדרז לפני שהוא לא יצליח יותר להתאפק. איתמר לוקח את היוזמה לידיו ופותח לי את כפתורי החולצה הצעקנית. הוא מקרב את פניו ונוגס קלות בבליטות החזייה ומרטיב לי אותה ממש בפטמות. בו-זמנית שתי ידיו מורידות לי את המכנסיים גם כן מטה והוא מטה את גופי לאחור. שעונה עם גבי לקיר אני משמיטה את עצמי מטה עד כדי ישיבה על הרצפה. איתמר רוכן מעליי ומפסק את רגליי כשהוא מרים את התחתון בעזרתי הצנועה. הוא מסיר את תחתוניו שלו עם יד אחת אחורנית, וקרב אל בין רגליי על ברכיו כשהפין שלו זקור ומתוח ויודע היטב את מלאכתו. אני נושכת את שפתותיי וכמעט כבר מרגישה אותו חודר לתוכי, כשפתאום נשמע רחש המים היורדים מאחורי דלת בית-השימוש הצמוד לגופינו. לפני שנספיק להתרומם ולהסתיר את מערומינו מאובנים מבהלה, נפתחת הדלת, והיא יוצאת לתומה תוך כדי התעסקות ברוכסן המכנסיים. כשעינינו נפגשות אני רוצה למות במקום.
__________________________________________________________________