בזמן שחיכיתי לליאת פרק- טו

Sports- illustrated ושאר שקרים מעצבנים

ליאת ואני עושות את דרכינו, מתחום בריכת השחייה כל אחת לביתה שלה, מכונסות בעצמינו, מהורהרות ושקטות להפליא. טוב, לא כל כך להפליא בעצם, לנוכח מה שקרה רגע לפני שעזבנו משם. אני לא לגמרי בטוחה מה הותיר אצלי רושם חזק יותר. המראה של רוויטל שיושבת על הברכיים של גידי כאילו שהיא ילדה בת שלוש, נמרחת עליו, וצוחקת כמו איזה מפגרת ששמו לה לפה לפנים… ועוד הבן-זונה הזה משתף איתה פעולה כאילו אין מחר… כאילו הילדה הקטנה שלו לא יושבת עשרה מטרים לידם והמבט שלה אומר הכול… וכאילו אין לו אישה מדהימה ונאיבית שמחכה לו בבית ושרק אלוהים יודע למה היא לא הייתה איתם בבריכה. או, להבדיל, העקשנות האינפנטילית שאין לי מושג בכלל מאיפה הבאתי אותה פתאום, שגרמה לי להתעקש שלא לקחת את ניצן הביתה איתנו למרות הרצון החזק שלה. ההתחננות שלה, שהייתה שם ממש על סף הבכי, עודה מהדהדת חזק במוח שלי. לא עוזבת ולא נותנת מנוחה.

"תהרגי אותי, אבל אני לא מבינה בshit למה הייתה ההתעקשות הזאת." ליאת קוטעת פתאום את חוט המחשבה שלי. אני חושבת לענות אבל אין לי תשובה לזה. "… כאילו… ראית אותה, לא? למה להשאיר אותה איתם ולתת לה לסבול?!"
"תעשי לי טובה… אני לא אימא שלה ולא אבא שלה…"
"מעניין מאוד, בבריכה ממקודם דווקא שיחקת אותה אימא מצוינת… "
שוב אני שותקת נוכח דבריה, רוצה לענות המון דברים שמתים להתפרץ לי החוצה בקולי קולות. רוצה למשל לצרוח עד לב השמיים: "כוס אמו… בן-זונה מי שהמציא את האהבה… בן-זונה מי שהמציא את הקנאה… כוס אמו על העולם הזה ועל מי שהביא לפה את אור חרוב… " במקום זה, אני שוקלת קצת את העניינים בכובד ראש ומנסה להיות הכי זהירה שאפשר. "תראי לילי, האמת היא שמה זה כאילו אין לי מושג… פעלתי מהבטן או.קי? מה שהרגשתי באותו הרגע שניצן ביקשה לבוא, הוא מה שיצא לי. או.קי? מרוצה עכשיו?"
"נו… כאילו…זה ברור, לא? זאת אגואיסטיות לשמה. אין לי דרך אחרת לנסח את זה. מצטערת."
"טוב. אז אני אגואיסטית." ואנחנו שותקות במורד השביל ומתקרבות כבר לצומת הפיקוסים ששם כל אחת אמורה לפנות לכיוונה-היא. "רק שתדעי, לא נראה לי שניצן תסלח לך על זה כל כך מהר. היא תלתה בך את כל התקווה שתוציאי אותה מתוך המצב הנוראי הזה. ואת הפנית לה עורף."
"כשהיא תגדל ותתאהב היא תבין." אני עונה לה ולא מאמינה לרבע מילה מכל זה.

ליאת נעלמת מעבר לשדרה, ואני פוסעת לאט, כל הזמן הולכת עם אותו כביש שהולך ונהיה לדרך עפר עקיפה. הערב מואר ביתרת האור האחרונה שהשאיר היום בידיו למשמורת, וגושים של ציפורים רעשניות בולטים בהמולתם על גבי העצים ובצמרות, המולת הציפורים המחפשות מקום על הענפים ללון שם את לינת הלילה. הראש שלי מלא במחשבות ונדמה לי שהוא קטן מכדי להכיל את כולן יחד, כל כך מלא, עד שמבלי לשים-לב הרגליים שלי לוקחות אותי מעצמן למקום אחר לגמרי מזה שלשם היו פניי מועדות. כשאני מרימה את ראשי לרגע, כולי תימהון, מה אני עושה בקצהו הנידח של אזור הלולים?! ואיך זה שעד עכשיו לא הבחנתי בסירחון האופייני למקום כל כך?! יו… אני ממש חללית…
אחרי שאני עושה 'אחורה פנה, קדימה-צעד' משם, אני מטפסת על הגבעה שלוקחת אותי לשורת הבתים העורפית, זה כאילו איבדתי את עקבות הציוויליזציה לרגע, וזכיתי מההפקר למצוא אותן בחזרה מהר מהצפוי, תודה לאל.
בעודי מהלכת על כביש ישן וצר העובר לצד בתים קיצוניים, ומותיר אחריו את שורות הבתים בזו אחר זו, אני מבחינה בזמזום שיר כלשהו, קופאת על המקום ונשארת להאזין לקול הנשי מלא החן, שנדמה שהוא מלווה עיסוק אחר. ממש מבעד לאור יום אחרון אני מבחינה בה, באור חרוב, תולה כביסה על מתקן ברזל רב זרועות בחצר ביתם.
…אז כאן הם גרים… לא ידעתי. כמאמר המשפט החכם: 'כל יום אנחנו לומדים משהו חדש'.
אני מצטמצמת עם הגוף מאחורי השיחים ומאמצת את העיניים לראות את מעשיה, ולחרוט כל תנועה של הזרועות האלה שאני מכירה אותן לא רע ובאופן די אינטימי. היא מתכופפת, לבושה גופייה לבנה דקה, ומוציאה מגיגית פלסטיק משהו שנראה לי כמו בגד גוף קטן מידה, בטח של ניצן. בין שיניה היא אוחזת בשני אטבים צבעוניים ומפנה מקום על אחד מחוטי הברזל במתקן, על מנת לתלות עליו את הבגד. למרות שהפה שלה תפוס היא ממשיכה בזמזום שירה של אתי אנקרי: "אני רואה לך בעיניים, זה כתוב בגדול, היית מרשה לי, מוחל על הכול." כן. מבעד למלמולים המלאים בחלקי אטבים שבפיה, אני בוחרת לשמוע דווקא את הבית בשיר שהכי מתאים לי. בתור מי שחולה על אתי אנקרי, אני הרי יודעת שהמילים הללו צריכות להגיע בשיר מתישהו. אני עומדת מוסתרת אולי עשרים, אולי עשרים וחמישה מטרים ממנה, ולא מסוגלת להוריד את העיניים ממנה. שוב. אז מה, אור? ממי… את באמת צריכה לשאול את דעתו של הבעל הצבוע שלך? את צריכה שהוא ימחל לך?! להיפך, יפה שלי, אם רק היית יודעת מה הוא עושה ברגע זה היית מתפלצת באופן הרבה יותר מפדגוגי. הלב שלי מרגיש דקירות ודמעה מטרידה מציקה לי בקצה של העין. מה שבא לי הכי הרבה כרגע, זה לצאת מהמחבוא ולזעוק לה את האמת ושתתעורר כבר. מה, היא לא יודעת עם מי היא חיה בבית שלה?! וגם בזמן שאני כל כך מוטרדת מהעניין הזה, מחלחל שוב אל אפי הריח הנפלא הזה מהבושם שלה, שמטריף לי את הנפש כל פעם שאני זוכה להריח אותו מחדש.
אחרי שתלתה את הבגד של ניצן שממשיך לטפטף מים למטה אל האדמה, אור מתמתחת עם כל הגוף ושולחת את זרועותיה הצידה. אני מבחינה בשדיה הננסיים שמזדקרים באופן בולט תוך כדי, ובשיערה שאין לו שום זכר לבנדנה המפורסמת שלה. היא מפהקת בקול ואני, כמו סתומה… כמו איזו מוכת-אור חרוב שכמותי… יונקת אל ליבי פנימה כל תנועה וכל הברה קולית שלה. למרות שכבר כמעט-כמעט חושך בכל האזור, אני עדיין יכולה להבחין שעומדת כאן אור הראשונה שפגשתי, זו שבה התאהבתי ועודני, ולא ההיא בעלת משקפי הדיסטנס והמזג הקר ומלא הארס. ודווקא בגלל זה כל כך בא לי לזנק עכשיו אליה ולבקש ולהתחנן, שתעטוף אותי בחיקה החמים והמבושם(גם אם היא נראית רחוקה ממקלחת, ובלבוש קצת ביתי וזרוק כזה… ), ושתבטיח לי שלעולם לא תשוב עוד ללבוש את גלימת ה"סופר-פדגוגית, 2 ."

קולות הולכים ומתקרבים.
ברגע שאני מצליחה להבחין ולזהות מי הם, אני מצטמצמת עוד יותר ומתאמצת להיות לאוויר כמה שניתן.

"את לא חייבת להיות כזו חמוצה." הוא מנסה להניח יד על הכתף שלה אבל היא מתנערת ממנו. "ניצני, מה יש לך?!" שום תגובה.
"או, שלום יקיריי." ברגע המפגש עטה ניצן על גופה של אימה ומחבקת אותה חיבוק דוב. "איזו מתוקה יש לי פה, אני רואה שממש התגעגעת אליי."
"ומה איתי? אני לא מתוק? לא מגיע לי גם כן חיבוק?" אור נמסה ופותחת את זרועותיה לחבק את גידי. (אני במקום מסתורי מתחלחלת.)
ניצן ממלמלת משהו מבין גופה של אימה, קשה להבין מה היא אומרת אבל לא קשה להבין את טון הדברים. "מה? אמרת משהו, מתוקה שלי?"
"אם… הוא לא חמוד בכלל. אל, אל תחבקי אותו!"
"מי, אבא?" אור שואלת אותה וחיוך גדול נמרח על פניה. היא מפנה לרגע את מבטה לעיניו של גידי, שמייד אוטומטית משפיל אותן לרצפה.
"את… אם… לא יודעת בכלל איזה דברים הוא עושה… "
"מספיק עם זה אמרתי. שמעת?"
"מה… על מה…"
"עזבי, היא כבר מגזימה לגמרי עם הדמיונות האלה שלה."
"לא נכון. אם… אתה נתת לה אם… נשיקה ואני ראיתי וגם אנשים שראו אם… הסתכלו עלינו."
"היא מתכוונת לזה שקלאודיה שיפר הצטלמה ל -sports illustrated בבריכה שלנו, וככה, מבין כל המצלמות והזרקורים והגברברים שקרקרו מסביבה, היא יצאה פתאום חטובת גוף ונוטפת מים, פסעה בביקיני האדום והסקסי שלה ישר אליי, ולפני שבכלל הבנתי את גודל הטרגדיה, היא הדביקה את שתי שפתיה לשפתיים שלי ו… את כבר מנחשת, נו… התפתלתי לפה והתפלתי לשם… קשה. קשה היה לי להתנער מהקרצייה. מה, רגע… לא הקשבת לחדשות של שש בערב? זה הופיע בכל המהדורות בעולם."
"אהה… אני מבינה. ולך פשוט לא נשארה שום ברירה אלא לשתף איתה פעולה. אני צודקת?"
(אני בין השיחים תיכף מתפלצת מעצבים… מניאק אחד… ) הפנים שלה מרצינות והיא גוחנת אל ניצן.
"חמודה שלי. נכון שכבר דברנו על זה?"
"אבל אם… אימא… זה כן נכון. זה כן."
"לא. אני בשום פנים ואופן לא מוכנה לשמוע את השטויות ההזויות האלה שוב פעם. אם לא תבקשי סליחה מאבא עכשיו, זאת תהיה הפעם האחרונה שתלכי לבריכה."
"אני שונאת אתכם. אם… הלוואי שלא תראו אותי יותר אף פעם בעולם." ותוך כדי שהיא צועקת את זה בקול בוכה היא רצה בכל המהירות, וחולפת על פניי ומשאירה אותי, ולא רק אותי, בהפתעה.
גידי קצת נבהל והוא מתכוון לרוץ בעקבותיה. "עזוב אותה גידי! עזוב אותה. תן לה להתבשל עם זה לבד. היא תחזור כשהיא תירגע."
"תגידי… מה עושים עם הדמיונות האלה שלה? זה כבר מתחיל לעבור כל גבול."
"סבלנות. שמעת מה היועצת אמרה. זה המעבר החד הזה לקיבוץ, החברים שלה החדשים, זה מה שהיה בינך לביני שתודה לא…"
"טוב, די! אל תיכנסי לזה שוב!"
"כן, אבל… "
"אור."
היא מתקרבת אליו, ובחושך שירד אני מבחינה רק בצלליות של שני אנשים שמתחברים לחיבוק צמוד מלווה בקול של נשיקה ומלמולים. אחרי כמה רגעים גידי ניתק מגופה של אור.
"תקשיבי, אני מוכרח לחפש אותה."
"לא, אני אגיד לך מה. כנס הביתה ותתארגן, ואני אנסה לחפש אותה כי לי היא תשמע יותר. ממילא לא נראה לי שהיא התרחקה יותר מדי." הם מתנשקים ומתנתקים זו מזה, גידי נכנס הביתה ואור מתחילה ללכת ישר לכיוון שלי. אני מתאמצת חזק עוד יותר להתחבא והריח שלה עוטף את השיח עד שבא לי ליזול על האדמה כמו קרח שהרגע הפשיר. מלחמה מתחילה. היא ממש חולפת על פניי ועוד שנייה אחת הזרוע שלי תושט קדימה ותתפוס את גופה ותמשוך אותה ישר לגופי, ונתנשק כמו ששום נשיקה שהיא פגשה בחיים שלה לא תדמה לזו.
לאחר שאור עוברת אותי וצעדיה נשמעים מתרחקים ממני עוד ועוד, אני לא ממש יודעת מה לעשות. עדיף לי לחכות פה עד שהיא תחזור עם או בלי ניצן. עדיף על פני האופציה הרעה, שבה ניתקל פתאום זו בזו בשעת ערב מאוחרת ממש קרוב לבית הפרטי שלה. לחומרת מצבי הפדגוגי זה ממש לא יהיה טוב. אז אני לא מעיזה לזוז סנטימטר. והדקות עוברות וחולפות ומתחלפות, ועוד שנייה או שתיים אני לגמרי מאבדת את זה. אני שומעת פה ושם קריאות "ניצן… ניצני…"
ואז, דווקא ברגע החשוב שבו אני מחליטה סופית, שעם כל הכבוד לבעיות של משפחת חרוב גם לי יש חיים, זה קורה!
"אני מאמינה לך חמודה."
"אב… אם… את אמרת ממקודם א… שלא." ממררת ניצן בבכי גדול כשאור אוחזת לה ביד והן עוברות ליד השיח שלפניי.
"נכון, אבל אבא ואני כבר דברנו וסידרנו את העניינים בנינו. ושנינו הסכמנו, שזה מאוד-מאוד יפה מצידך לדאוג שלא נעשה שטויות. באמת מתוקה. שנינו מאוד אוהבים אותך."
ניצן ממררת עדיין בבכייה, אבל היא אינה מתווכחת ושתיהן נכנסות הביתה והדלת נסגרת מאחוריהן, משאירה אותי לבדי בחושך מאחורי השיח. אני מזדקפת ומתמתחת ומנקה עלים וזרדי ענפים מעליי. הגיע הזמן לעוף הביתה. יש לי ביקור חשוב אצל רכז המתנדבים על הראש, ואין לי מושג מה השעה כבר.

בכניסה הביתה, חג'-נפץ מקבל אותי בשמחה מוגזמת, כמו שרק כלבים היפרים מסוגלים לקבל. הזנב שלו תיכף מאבד שליטה על עצמו ועף לו בנפרד משאר גופו, הלשון הגדולה שלו ניתזת לי בפרצוף ומרטיבה אותו בחמימות. "אוי… די, די חג'! די! אוף… נודניק… נו די אני אומרת לך!" וידיי הודפות אותו בכוח הצידה.
"מישהי נסערת כאן."
"הי, אימא. מה המצב?" אני מנסה במהירות לשדר עסקים כרגיל. כי ברגע שאימא פונה אליי אני תופסת שעוד לא נאמרה מילה בנינו על כל מה שקרה אתמול בלילה, ואין לי שמץ של מושג כמה היא יודעת. עכשיו אני דרוכה וחוששת נורא לראות לאן היא תוביל את השיחה אם בכלל.
"תגידי… " היא מנסה ונעצרת. מבטה ננעץ בי רציני. "יש לך זמן עכשיו, או שאת ממהרת… ?"
"אה… תלוי, מה השעה?"
"כמעט שמונה וחצי."
"אוי, לא… אני חייבת להתקלח ולעוף לאיזה שיחה שהאמת… כאילו… אין לי שמץ' איפה הם גרים."
"מי?"
"משפחת גרוס."
אימא נראית לי מעט מוטרדת לאור התשובה שלי. "טוב, רוצי למקלחת וכשתסיימי אני אסביר לך איך להגיע. מתי הפגישה שלך?"
"לפני עשר דקות…" אני צועקת לה אחרי שדלת המקלחת נטרקת והמים כבר זורמים.

בחיי שאני לא זוכרת את היום שבו התקלחתי בפחות משמונה דקות. הכול היה מה זה חפוז… ההתפשטות, זרם המים החמים, שכמעט וחטפתי כווייה לפחות בסדר גודל של שמונים אחוזים בגללו, זרזיף השמפו-פינוק שהתחלק לו לכף היד שלי ברעש של נפיחת אוויר, הסבון, שפעמיים הספיק להתגלש על פני הרצפה הרטובה ולברוח לי מהיד כל פעם שכמעט תפסתי אותו, וכל זה תוך כדי הקללות שלי מהלחץ.
אני כבר לא מדברת בכלל על ההתנגבות בסוף, ששברה את שיא כל השיאים… מה הפלא שאני מרגישה רטובה בכל מקום?!
המכשיר הנייד שלי מנגן את המיקס המוכר מתוך 'כוכב נולד שבע'.
נו, מה…? היא נזכרה בעוד משהו ביקורתי שלא הספיקה להגיד לי עד עכשיו? באמת שאין לי עצבים לזה כרגע.
אבל אחרי התעלמות אחת ממנה, ותוך כדי ההתלבשות החפוזה בחולצת הבד הסגולה עם הציורים המקסימים של הסנוניות במעופן, שקניתי לפני חודשיים בדוכן צדדי בשוק הכרמל עם אימא, שוב הוא מתחיל מחדש. רק בשביל לא להתעצבן מהמיקס הזה אני מייד עונה לה.
"לילי, תקשיבי. אני מה זה ממהרת כרגע…"
"נו אני יודעת. אני מחכה לך פה. איפה את? גד דם יו…"
"מה מחכה?! כאילו… את באה איתי לפגישה?"
"כן. יאללה! מאוחר רצח. מה, את מפגרת?!"

אחרי שאימא הסבירה לי איך להגיע לשם, אני יוצאת מהבית בריצה ובשיער רטוב. חג'-נפץ חומק ברגע האחרון מבעד לסדק בין הדלת למשקוף החוצה, ולמרות שלא בדיוק התכוונתי שיבוא איתי, אני מניחה לזה לקרות.
אני רצה ורצה והגוש השעיר והמבסוט לאללה, מתגלגל פעם בעקבותיי ופעם אני משתרכת אחריו, ואין לי אפילו רגע מיותר לעצור ולתכנן מה בדיוק האסטרטגיה שלי מול אדם, הרכז מתנדבים.

"יו, את מתוקה כמו שוקולדה ואני חולה עלייך. את פשוט לא יודעת כמה זה חשוב לי שהחלטת להיות איתי." ככה אני אומרת לליאת ברגע שאני נתקלת בה, יושבת בברכיים אסופות פנימה, חולמנית משהו.
"חנפניטוש… מה יהיה הסוף?" אבל זה לא עוצר אותה מלהושיט את הלחי לנשיקה שלי. אחר כך היא מתרוממת מהישיבה. "יאללה! נכנסנו פנימה?!"
"לא, חג'! לא! אתה נשאר לשבת פה. שמעת? שב. ארצה! ארצה!" וכדור הפרווה האומלל מתיישב בחוסר חשק משווע, ועין אחת שלו מתגלגלת אליי בתקווה שאחוס עליו, וזאת, באנושיות שאי אפשר כמעט לעמוד מולה. אין לי בכלל ספק! 'הבחור' יודע שהוא הולך להפסיד את כל האקשן.

כשהדלת נפתחת, מציץ ראשו של רוני, הבן האמצעי של אדם ורייצ'ל גרוס.
"אבא… רוצים אותך." הוא מפנה את פניו אחורה לסלון.
"נו, אז למה אתה מחכה? תגיד להם שייכנסו!"
בזהירות אני סוגרת את הדלת אחריי, מוודה שהיא לא נסגרת על חג'. ליאת הולכת פנימה אחרי רוני ואני בעקבותיהם. הוא מוביל אותנו במסדרון די ארוך, שמצדדיו שני חדרים, אחד שדלתו חצי פתוחה וקולות עולים ממנו, והחדר השני, דלתו סגורה. על הקיר במעבר תלויות כמה תמונות בגודל קטן. לפני שניכנס לסלון שמתפצל לו עם המטבח המרווח, אני מריחה את ריח הטבק החזק שאופף במתיקותו הצורבת את כל הבית. רוני מצביע ברישול עם ידו לכיוון אביו, היושב לו על גבי כורסה רחבה ובפיו מקטרת חומה המעלה עשן לבן. הוא מושיט יד אחת לכיוון המקטרת ומחזיק בה, כאילו שהוא עוד רגע שולף אותה מפיו ומברך אותנו לשלום. אלא שזה לא קורה בכלל. הוא פשוט מביט בנו רציני לאללה וממתין שאנחנו נתחיל. כבר התחלה לא מחויכת… ליאת מסתכלת עליי לחוצה ומחכה שאני אתחיל. צודקת. אני מכחכחת בגרון, אבל אז מופיעה רייצ'ל, אשתו המקסימה והאנגלו-סקסית( מה זה סקסית…) ומצילה את המצב במבטאה הבריטי הבולט.

_________________________________________________________________