בזמן שחיכיתי לליאת- פרק ח

על מקלחות, דגנים בחלב ושיחה אחת גורלית

"סוזי" מחליקה על כביש האספלט הפנימי ונעצרת קרובה למדרכה.
"תודה על הבילוי. היה לי כייף."
"העונג כולו שלנו. אפשר לעשות את זה שוב אם תרצי." אני מסתכלת לה בעיניים והחיוכים שלנו מגבירים לי שוב את קצב דפיקות-הלב. רגע לפני שאני מסתובבת לאחור לכיוון הבניין בו אנחנו גרים, כף היד של אור מחזיקה בכף היד שלי ומאמצת אותה בחום. "אל תתני לזה לדכא אותך. תדברו. הכי חשובה היא התקשורת בניכם. או.קי?" היא קורצת ואני מוסיפה חיוך כבוי וזזה משם.

"היי אימא. מה חדש?" אני אומרת לה כשאני נכנסת וסוגרת אחריי את הדלת.
"מה זה, היית בים?"
"אהה… מישהו חיפש אותי?" אימא מרחרחת לי את השיער ממש מקרוב, ואחר-כך מנסה להיפתר מגרגרי החול שדבקים לה לאצבעות כשפניה מתעוותות.
"עם מי היית בים, אם אפשר לשאול?"
"עם לי… עם סתם. חברים." אני ממהרת לתקן את מה שאני מקווה שניתן עוד לתיקון.
אימא רוצה לענות מייד אבל שותקת רגע והמבט שלה מקיף אותי בעיגול כזה. "תגידי, יכול להיות שאיתמר ואת חזרתם?"
"יכול להיות. אבל באותה מידה יכול להיות שלא."
"אהה."
"מה זה אמור להיות ה אהה הזה?" אני מתפרצת. וכשאימא מגלגלת עיניים כמו שיה תמימה, אני מוסיפה ושואלת: "הוא צלצל? הוא חיפש אותי במקרה?"
"לא, מתוקה שלי, הוא לא צלצל(והיא מדגישה היטב את ה-צל!)אלא היה כאן. ויותר מפעם אחת."
"יו…אני לא מאמינה, פשוט לא מאמינה. די. זה נהיה מרגע לרגע סרט-רע."
"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון…" נשמע פתאום קולו של אחי הקטן מן הספה בסלון, והוא מוסיף מקולו בניגון מדומה של סרט אימים.
"ירון, אתה שב בשקט ואל תתערב בבקשה. אני מתחננת אליך." כך אימא. היצר האינסטינקטיבי שבי נדרך לזנק עליו באגרופים שלופים וללמד אותו איך מתנהגים עם אחיות גדולות ממנו. אבל לא היום. החוויה שעברתי בחוף הים, לא מסתדרת לי בשום אופן עם התנהגות ברברית כמו הרבצה לאחי. לכן אני אומרת: "עזבי אותו אימא, אני לא מתכוונת לבזבז זמן ואנרגיות על המסכן הזה. יש לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות." כשאני פונה לכיוון החדר שלי אני מרגישה את מבט ההפתעה שאימא תוקעת בי, ומחייכת לעצמי, שותפה בעצמי להפתעתה.

זרם מים חמימים קולח מעל לראשי, שוטף ממני חול וסימני אצות ירקרקות שאולי נשארו לי אי-שם. עשר אצבעות לי יש ועכשיו הן סורקות לי שבילים בשיערי עם בועות השמפו. הן מקרצפות ומשפשפות וחודרות לי לכל חלל בבלורית ובקרקפת. אחר-כך כשהסבון מחליף את השמפו, וקצות האצבעות מעסות אותי בכל חלקי גופי, אני חוזרת ומרגישה את אצבעותיה של אור המורחות לי קרם הגנה על הגוף. יותר מזה, פתאום אני שוב מולה כשהיא לוקחת בהפתעה את ידיי ומניחה אותן על-גבי צמד שדיה. עכשיו, במרחק הזמן, כשחלפו כשעתיים או יותר מאז אותו רגע נפלא,אני לא מבינה איך אני צריכה להתייחס לזה. הרי אין שום סיכוי שאור תבגוד בבעלה איתי. אנחנו במציאות. כאן בקיבוץ ולא באיזה סרט פורנו, או בתוצר הוליוודי אחר…
אבל בכל זאת אני רואה לנגד עיניי איך היא עוצמת את עיניה, נושכת שפתיים והמצח שלה נחרש קמטים-קמטים. היא משמיעה אנחות וממלמלת ואני שומעת אותה צלולה לגמרי. הידיים שלי עם הסבון החלקלק והריחני עושות מעגלים מסביב לשדיי, מעסות אותם ומגרות אותם וגורמות לפטמות שלי להזדקר תחת המים הזורמים. אין אדם בעולם מלבד אור ומלבדי, וידיי הן פתאום ידיה שאחת מוסיפה להקיף וללחוץ את אחד השדיים, והשנייה מזדחלת לה מטה משם מוקצפת בקצף הסבון, ומן הבטן היא מלטפת ומקרצפת את שיערות הערווה. היד השנייה חוברת אליה וכל האצבעות עסוקות בלענג אותי במוקד העינוג הקריטי. אני נושכת את שפתיי וזרמי הדם שלי משתוללים לי בכל הגוף. החל מקצות הבהונות ברגליי שמדשדשות במים סמוך למכסה הביוב,דרך מעגלי הבטן וקימורי הכתפיים, ועד למרכז הקודקוד שקולט שם תשדורת שבעוד כמה שניות, שתי האצבעות שנכנסות ויוצאות מן הפות שלי במהירות תבאנה אותי לגמירה. וברגע האמת זה קורה. קצר חשמלי מטריף מגיע אליי מאי-שם ומתפשט בכל הגוף וזורק אותי קדימה. הצעקה העמומה נבלעת במי המקלחת המשכשכים עדיין וגופי רוטט כולו. הנשימה מהירה והדופק היסטרי, ואור ואני גומרות את זה בנשיקה רווית תשוקה.

עשר דקות אחר-כך אני שרועה על המיטה באפיסת-כוחות. בגופייה לבנה ובתחתונים בלבד, מבושמת מקרם-גוף בניחוח שקדים, שוכבת על גבי ומהרהרת. כל מאורעות היום הזה(עם זיגזג לשתי היממות האחרונות) עוברים לי מול העיניים כאילו שמדובר במישהי אחרת. מישהי שאני מקנאה בה מצד אחד על המזל הגדול שנפל בחלקה, וגם על האומץ שהיה לה לזרום עם הדברים. אבל מצד שני אני קצת מרחמת עליה, על הסחרור שהיא נשאבה אליו. פתאום הכול קורה לה וכולם רוצים את חברתה, וכל אחד מושך לכיוון שלו. אבל הבעיה שאין דבר כזה לרצות את כולם באופן שווה. אם היא תרצה ואם לא הרי מישהו הולך להיפגע כאן. וחזק! ואם היא לא תיזהר היא הולכת לצלול למטה כמו אבן כבידה בנהר. העיניים הולכות ונעצמות, הכול מיטשטש עד שתרדמה עמוקה נופלת עליי.

קרקורים מרגיזים של הבטן מעירים אותי מהשינה, למרות שלא נאמרה המילה האחרונה בכל מה שקשור בתשישות. הצצה בשעון שעל ידי מקפיצה אותי. אחת עשרה? כבר אמצע הלילה. אני שמה עליי מכנס סתם, שולפת חולצת פלנל אדומה עם שרוולים מקופלים, סוגרת רק כפתור או שניים ויוצאת לטרקלין.
אבא על הספה צופה בטלביזיה, מפהק פיהוק גדול איך שהוא רואה אותי פתאום, ואימא ישנה כשהיא שעונה על הכתף שלו.
"בוקר טוב ליפיפייה הנרדמת." שיערי הפרוע והמבט הישנוני שלי לוקחים ממני את כל הכוח לענות.
"ניסינו לקרוא לך לאכול. אימא שלך היא נביאה, היא אמרה לי שיותר מאוחר את תתעוררי ולא תוותרי על ארוחה אפילו אם זה יהיה בחצות הלילה!"
"אה כן? אז יש לי חדשות בשבילך. היא לא נביאה אימא שלי. היא אימא שלי. נקודה." כך אני עונה לאבא בעוד הידיים פועלות אוטומט, כשהן שולפות את קופסת הדגנים מהארון הגבוה, ומוציאות שקית חלב פתוחה בתוך קנקן פלסטיק מהפריג'ידר. הדגנים הרעשנים עושים את דרכם לקערת חרסינה, ובתוך רגע הם טובלים בחלב. אני תוקעת כף בתוך הקערה ומתיישבת מצידו האחר של אבא על הספה.
"מממ…איזה ריח טוב הבאת איתך…"
"ריח? איזה ריח יש כבר לדגנים בתוך חלב?"
"לא זה. אני מתכוון לריח שבא ממך." והוא שואף אוויר פנימה בעונג צמוד לצוואר שלי. "אבל אם כבר הזכרת…" אני קולטת את הרמז ועושה לו 'אווירון' עם כף מלאה ישר לתוך הפה. כנראה ששני פיות שלועסים דגנים עושים יותר רעש מפה אחד כזה, כי ברגע הזה אימא מתעוררת משנתה מטושטשת לגמרי.
שנינו צוחקים למראה המפוזר של אימא(במיוחד מהשיער שלה שניתז כמו קפיצים לכל הכיוונים), וכמעט נחנקים דווקא כשאנחנו מנסים להשתיק זה את זו עם האצבעות. "מה אמרתי לך, אפי? ידעתי שהיא לא תוותר על ארוחת-הערב."
"טוב, מה את רוצה אימא, הפעם האחרונה שאכלתי, אם לא סופרים אגס אחד בים, הייתה בשתיים-עשרה וחצי בצהריים עם הילדים בגן. ואת בטח זוכרת איך זה ארוחת הצהריים כשיש לך את כל הילדים על הראש." אימא מהנהנת בהסכמה ומבטה מהרהר.
"את צודקת. זה באמת קשה להתרכז באוכל ככה. ילד אחד משחק עם האוכל שלו, ילדה אחרת בוכה, שני ילדים זורקים אוכל אחד על השני ואת משחק אותה בתור האו"ם. לכי תצאי שביעה מכל זה…"
אחרי דברי הסיכום של אימא משתררת שתיקה, שרק קול הלעיסה שלי את הדגנים, מפירה אותה מעט. הטלביזיה מכוונת על אחד מערוצי הסרטים אותה השעה, והסרט הנוכחי מתאר רומן אהבה בלתי-אפשרי בין מורה בתיכון לבין אחד מתלמידיה, בעיירה קטנה בארצות-הברית. עושה רושם ששלושתנו, אימא, אבא ואני, "צוללים" עמוק לתוך העלילה. אני עוקבת בשקיקה אחרי הטקסט המתורגם.

-"אני לא יכול להמשיך ככה, בידיעה שאני מסכן את כל עולמך."
-"על מה אתה מדבר גרג, אתה הוא כל עולמי "
-"אוי המורה…אלה שטויות. גם אני אוהב אותך. אוהב?!? ח… חולה עלייך! את הכול, אבל הכול בשבילי." (גרג ולורה אוספים זה את זו לחיקם בחום ומתנשקים בלהט)
-"אהובי…אני מוכנה לעזוב הכול בשבילך."
-"את רואה, המורה, אלה בדיוק הדיבורים שמפחידים אותי."
-"אם-כן, גרג, האמת היא זו שמפחידה אותך ולא אני."
-"הלוואי ולא הייתי פוגש בך מעולם…הלוואי ולא הייתי מגיע לתיכון הזה." (לורה מושיטה את זרועה אליו, אך גרג הודף אותה ומתחיל לסגת לאחור. המוסיקה הדרמטית עולה ועולה באוקטבות)
-"אני רוצה שידע כל בית-הספר שאני מאוהבת בך. לא אכפת לי מה יגידו. שידע כל תלמיד ותדע כל תלמידה עד כמה אני אוהבת אותך."
-"המורה…את נשואה לכל הרוחות. יש לך שני ילדים שמחכים לאמם בבית וקריירה שאת אוהבת ומחויבת לה. ויש לך כבוד לשמור עליו."
-"אוה…לו רק היית מפסיק כבר לקרוא לי המורה. המורה. זה נשמע כל-כך רשמי, כל-כך מרוחק וקר…"

דמעה חמקמקה מחלצת עצמה מתוך שמורת-העין שלי, ומזדחלת לה לאט אבל בטוח מטה לכיוון שפתיי. טעמה המלוח נספג לי בזווית השפה ואני מושכת באף, כדי להיפטר מעוד דמעה שהעזה לצאת משם.
לצערי, הסלולארי שלי "מנגן" פתאום מתוך חדרי, אבל אני כל כך מרוכזת בסרט שאני צריכה שאימא תזהה את הצלצול שלו ותעיר את תשומת-הלב שלי. אחרי רגע אני משתרעת על המיטה ועונה לו ברגשות די מעורבים. "מאוחר. מה אתה רוצה?"
"יש לך כוח לרדת לפאב?"
"האמת? אני מה זה גמורה…"
אחרי שתיקה ארוכה ומעיקה. "בבקשה, סמדר. זה חשוב. אני רוצה לסגור איתך איזו עניין לא פתור."
"לפי דעתי הכול בנינו פתור. לי יש מישהו מהצד הרי… ולך אין אמון באף בן-אדם, ובנוסף לכול אתה גם אף-פעם לא לומד מהטעויות שלך, אז על מה יש לנו לדבר?"
"את עובדת מחר בבוקר?" (ברגע זה יכולתי לסגור עניין בקלות רבה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשקר ולהגיד לו שכן, ואז באלגנטיות השיחה הבלתי-נמנעת הזו הייתה בטח נדחית למחר. אלא ש…)
"לא. אני בחופש מחר, רווית עובדת במקומי." כך אני עונה לו, ובאותו הזמן אני חושבת פתאום שלא הכנתי את אור לסיטואציה הזו. ניצן כבר בטח תשגע אותה בבוקר…
"יופי, אז אין לך תירוצים לא להיפגש איתי." אני שותקת כמעט בהכנעה ואז הוא מוסיף. "נגיד, עוד עשרים דקות?" אני נאלצת להסכים בגלל הלב הטוב שלי, אבל נחושה שלא לוותר לו הפעם. אני אגיע סגורה על עצמי, עד שהבן-אדם יבכה על הרגע שהוא העז ככה להאשים אותי.

אחרי שרחצתי פנים והעברתי מברשת מהירה בשיערי, אני מתיישבת בתחתונים ובגופייה לבנה בלבד, מול שולחן האיפור וממול למראה הגדולה. אם כבר לרדת לפאב אז שתהיה לי צורה נורמאלית. ומצידי, לדפוק לו איחור. מה אכפת לי… שפתיי כווצו קדימה כמו בבונה מיוחמת, מקלות על הליפסטיק לצבוע אותן באדום גס. אני מפמפמת קצת, מרגישה את דבקות האודם וקצת מטעמו. אחר כך הפודרה מאבקת לי את הלחיים וקצת מפס האף במין תכלת-אפרפר שכזה, וטוש מסקרה שחור ממסגר לי את העיניים ומבליט את שורשי הריסים. זהו! אני נראית הורסת. ברפרוף זריז על פני מדף הבשמים, עוצרת האמה מעל בקבוק סגול בהיר עם עניבת-פרפר וורודה ופתיחה מדליקה. האינטואיציה לא מאכזבת אותי. אני מרססת טיפונת על גב כף-היד ונושמת עמוקות. יו… איך זה שאני לא משתמשת בבושם הזה יותר? זה יפיל אותו לקרשים ולא רק אותו. בישמתי את עצמי לדעת אולי אפילו בצורה פושעת. דקות תגדנה…
בשלב זה אני פותחת את ארון החולצות ועוברת במהירות על ה"קולקציה", מסיטה בגד אחר בגד בעיוות פרצוף, פתאום חולצת בד קצרת שרוולים וצעקנית במיוחד עוצרת את השטף הזה. אני שולפת ממנה את הקולב ומניחה אותה עליי מלפנים ומחייכת. זה מה שנקרא ללכת עם תחושות הבטן. טוב, לגבי המכנס זו לא חוכמה. פה כבר ברור לי איזה ג'ינס-חציל משופשף וארוך, ממתין לי מקופל יפה בארון. אני מתאימה להם את החגורה החומה-כהה ומייד אחר כך, אחרי שאני מציצה בדאגה בשעון, פותחת את דלת ארון הנעליים ושולפת את נעלי העור החומות עם העקב הקצר בלוויית צמד גרבי צמר בז'.
בתוך שלוש דקות אני לבושה ונעולה למופת, דופקת חצי סיבוב מול המראה לבדוק את הסחורה. אם לאודות באמת-המון זמן לא דפקתי הופעה כוסית כזאתי! רק לפני רבע שעה פלוס הייתי שק מלט שמוט על ספת ההורים, מפהקת מלוא הפה ומוכנה להיזרק חזרה לבין השמיכות. והנה אני לפני יציאה בשיא האנרגיות וגדושה באופטימיות וחיוניות. לך תבין… ככה יהיה לי קשה מאוד להיפטר מאיתמר.

"אוה…לאן את יוצאת יפה כל כך בשעת לילה כזאת? מה זה, נוסעים?"
"לא. סתם לפאב לאיזה חצי שעה."
"לחצי שעה? השקעת כל כך הרבה בשביל חצי שעה?"
"זה לא המקום ולא הזמן שחשובים, אלא עם מי נפגשים. ואני מריחה פגישה עם איתמר. נכון?" מתערבת אימי בשיחה.
"גם אבל לא רק." אני מנסה לצאת מזה באלגנטיות. "תנעלו עליכם, לקחתי מפתח איתי. יאללה, הלכתי. לילה טוב."
אנחנו נפרדים, ואני יוצאת מהבית לכיוון הפאב בהרגשה מצוינת פלוס. הרגשה שאין לי מושג ממה היא נובעת אבל היא מנבאת רק טוב.
_____________________________________________