בזמן שחיכיתי לליאת- פרק ז

תפנית חדה ומבלבלת

אור מאיטה את הנסיעה ונעצרת ממש לפני שער הברזל.
היא קוראת את השלט המופיע בצדה השמאלי ומתקשה להאמין.
"שלום, אחר-הצהריים טובים לך. המחיר הוא באמת שלושים וחמישה שקלים לחנייה?"
אני מפשפשת באותו זמן בארנק ומכינה בידי שטר של חמישים שקלים, כשהאישה השרירנית עם הסיגריה המסריחה בקצה פיה, שיצאה אלינו מן הבודקה, מהנהנת בראשה באדישות רבה. אני אמנם מושיטה את ידי האוחזת בשטר לכיוון החלון, אבל אור בכלל לא שמה לב ומקדימה אותי.
"אור, תרשי לי בבקשה לשלם. לפחות חלק, טוב?"
"מה פתאום!? את נורמאלית? את אורחת שלנו. תכניסי את השטר חזרה לארנק ומהר!"
"אבל…לא נעים לי. אני רוצה להשתתף."
"פעם אחרת. עוד יהיו הזדמנויות."
השרירנית האדישה לוחצת על כפתור והשער מתחיל להתרומם אט-אט, ובו זמנית היא מוסרת לאור את העודף בלוויית חשבונית ומוסיפה עוד קצת זיהום לאוויר.
כעבור חמש דקות אנחנו כבר מחוץ לרכב עם התיקים, וכשאנחנו שמות את פעמינו לחוף עצמו, נשמעים שני צפצופי הנעילה האוטומטית מאחורי גבינו.

אין הרבה אנשים על החוף, ההרגשה היא כאילו הוא כולו שלנו. אני מרימה את הראש כלפי מעלה, עוצמת את העיניים ולוקחת נשימה עמוקה מלאה באוויר הים. בריזה קצת חמימה עוברת דרכינו וממשיכה הלאה. במבט כלפי הים נראה שהוא קלאסי לאלה שמחפשים להיכנס בלי פחד. הגלים קלילים כאלה, עולים ויורדים מבלי להיות מורגשים וככה גם הרעש שמגיע ממנו.
בסוכת-המציל יושב גבר קרח בבגד-ים בלבד, משחק במשחק אלקטרוני ומדי פעם מציץ על המתרחש בים, מלבדו נראים פה ושם קבוצה של שניים-שלושה אנשים, עוד שתי משפחות, איש אחד עם בגד-ים מכווץ שממנו נשפכת כרס מפחידה הולך על פני המים, ושני אנשים שמשחקים במטקות עם כדור שחור במרחק ביטחון מאיתנו.
אור רוצה לפרוש שמיכת-פיכה פרחונית על גבי החול, ואני חשה לעזרתה ותופשת את שני הקצוות הקרובים אליי שמשחקים עם הרוח. כשהשמיכה פרושה היא מוציאה מתוך סל כמה חפצים, בניהם כלי חפירה ודלי אדום מפלסטיק, שני בקבוקי קרם-הגנה לעור ושקית ובה אגסים ירוקים מפתים, ואפרסקים כתומים כהים. "סמדר, את מוזמנת לחטוף אגס או אפרסק. תרגישי כמו בבית, טוב? בלי להתבייש בבקשה."
החום והמפגש עם הפירות האלה, באמת מפעילים אצלי את מיצי-הקיבה, וידי מושטת אל השקית עוד לפני שהמשפט שלה מסתיים. היא מחייכת חיוך. "בדיוק ככה. יפה מאוד!"
מהר מאוד מוצאים הגרביים הלבנים ונעלי-ההתעמלות את דרכם ממני אל החול, ואצבעות הרגליים נהנות מהחופש וממשב הרוח הקליל שחולף אותן.
"אם…אימא, למה יש לאיש הזה בטן כזאתי גדולה?" מצביעה ניצן, בזמן שאימה מורחת לה קרם-הגנה על גבה. "מה אמרנו לגבי הצבעה על אנשים, ניצני?"
"שזה לא יפה וש…אם…ושלא עושים את זה בכלל-בכלל."
"יופי. אז למה את ממשיכה לעשות את זה גם עכשיו, כשאת יודעת שזה לא יפה?" ידה יורדת אבל סקרנותה לא. "אבל לא אמרת לי, אם… למה יש לאיש הזה בטן כזאתי גדולה."
"נראה לי שאת יודעת בעצמך את התשובה, נכון? אני צודקת פשוש?"
"אם…כי, כי הוא זולל המון עוגות ובורקסים ושניצלים מטוגנים."
"אולי כן ואולי לא. אולי הוא מנסה לעשות דיאטה ולא מצליח לרזות." ועוד לפני שהקטנה תספיק להשיב, היא מסובבת אותה עם הפנים אליה, ומדביקה לה כתם זעיר של קרם על האף הזעיר שלה. "אוי סמדר…תראי איזה ליצן מצחיקן עם כתם לבן מצאתי לי כאן." לשמע כל החרוזים שהתלבשו לה במשפט, אנחנו נקרעות מצחוק ספונטני-בריא.
"אני ליצן שקוראים לו ניצן." מוסיפה הבונבון, ואנחנו ממשיכות להתגלגל על החול שלושתנו, עד שהבטן ממש כואבת.
"יש לך קרם? זכרת להביא? כי אם לא, אז אני יכולה לתת לך."
"זה בסדר, הבאתי את שלי." אני עונה לה ומנופפת בו לאות הוכחה.
"ניצני, מותק, את רוצה למרוח את סמדר?" לנוכח השאלה ניצן מעווה את פניה מייד בדחייה שלא משאירה מקום לספק. אור צוחקת שוב.
"סתם שאלתי אותה. מה, את חושבת שאני לא מכירה את הבת שלי? אני פשוט חולה על התגובה הזו שלה." ועוד לפני שאספיק להגיב לכאן או לכאן היא ממשיכה. "בואי, תסתובבי אליי עם הגב!"
כשחולצת הטריקו מופשטת מעליי הלב שלי כמעט צונח לתחתונים. הרי בעוד רגע יתגשמו להם חלק מהחלומות הכי רטובים שאני חולמת בימים האחרונים. אני מרגישה דרוכה וכל השרירים מתכווצים פתאומית בצורה הכי לא רצונית. מאחוריי נשמע קול השפריץ שהבקבוק עושה, ואחריו אני מבחינה בכפות ידיה הסופגות את מעט הקרם לתוכן,והעולם נעצר מלכת ברגע שהן נוגעות לי בגב.
"היי, מה זה הקשיות הזאת? תשתחררי ותנצלי את הרגע." ובקרבה לאוזני היא מוסיפה בלחישה: "תני לי לחרמן אותך כמו שצריך. מה יש? לא מגיע לך?!?"
אני מחייכת בתגובה לצחוק שלה, אבל עדיין מכווצת כולי. אור עוצרת ומרימה את ידיה ממני. "אני סופרת בלב עד חמש ובזמן הזה אני רוצה שתגידי לעצמך להשתחרר, כי ככה אני באמת לא יכולה. הקרם לא חודר לעור שמסרב." 'מה קורה לי? עוד רגע אני עלולה לאבד את ההזדמנות לחוות משהו שעד לפני כמה שניות לא חלמתי שיקרה. אני מוכרחה. פשוט מוכרחה להשתחרר.' וזה כנראה עוזר לי כי במגע החדש של ידיה, אני מסתחררת. האצבעות השמנוניות שלה מחליקות ברכות ובקלות מהצוואר כלפי מטה, עושות גלישה דרך הגומי העליון של הבגד-ים וממלאות אותי בשירה ים-תיכונית. כשהעיניים עצומות אני נותנת לעצמי להרגיש כל התחלפות של חום וקור, בהבדלים בין האצבעות לקרם. הריח הנפלא של קרם-ההגנה שנספג גם בקצות אצבעותיה ובכרית כף-ידה, עושה לי חשק ממש לפרוש את זרועותיי לצדדים ולנסות להתרומם למעלה. יש לי גם תחושה שיצליח לי. ואם כל אלה לא מספיקים, מגיע המשפט שכמעט וגורם לי להירטב לידה. "אוה…את רואה? כשאת רוצה את יודעת להשתחרר יופי. סמדי, נראה לי שאת צריכה קצת מגע נשי צמוד. אפשר לעשות את זה לעיתים יותר קרובות. מה דעתך?"
"דעתי? ב כייף. אבל בתנאי שזה יהיה הדדי."
"נו…ברור,לא? מה חשבת, שאני אתן לך להתחמק מלמזמז אותי גם-כן? כדאי שתוך כדי ההנאה תכיני את פרקי הידיים, כי אני הבאה בתור." וידיה ממשיכות למרוח אותי גם כשאני מסתובבת עם הפנים אליה. אני מרימה את הצוואר והאצבעות שלה נפגשות מתחת לתנוכי אוזניי, ומעסות את הפנים ויורדות מהצוואר מטה לכיוון החזה, אבל נעצרות כמובן שם. ומדלגות ונפגשות שוב על הבטן הרכה שמבקשת ומתחננת ממנה שתמרח ותגונן ותגרה אותה עד בלי די.
כל הגוף שלי מתרונן משירה. הנגיעות הנעימות והמגרות עם הניחוח הנפלא של הקרם, משאירות לי הרגשה שעברתי עכשיו מסאז' שבדי של שלוש שעות. לא פחות מזה.
"אם…אימא אני הולכת למים, טוב?"
"תיכף,פשוש, תיכף נלך יחד!"
"לא. אני רוצה עכשיו."
"לא. חכי שאימא תהיה מרוחה בקרם ואז נלך למים."
"אבל אני רוצה עכשיו."
"ניצן. תפסיקי עם זה מייד!"
"אני רוצה עכשיו למים." היא ממררת בבכי תוך כדי שינוי מקום ישיבתה, כמטר ממקום יושבנו.
כשבכייה המופגן של הקטנה ברקע שלנו, אני מורחת על כפות-הידיים קרם מבקבוקה של אור, לוקחת נשימה עמוקה מלוא הריאות, ומתחילה למרוח את גבה. לא לגמרי ברור לי מה נעים לי יותר. להתמרח או למרוח אותה בעצמי. השרירים שלה רפויים לגמרי ומאפשרים לאצבעות שלי להחליק, לגלוש ולהתגלש כאוות-נפשן על גופה. "את יכולה להתיר את השרוך, תורידי לי את הבגד-ים." הנשימה שלי נעצרת לרגע. אני זורקת מבט קצר ומפוזר לעבר ניצן, ורואה שהיא מתבוננת עלינו מבעד לדמעות. בקרבי את פי לאוזנה אני לוחשת לה: "she's watching us "
"ניצני!(אין כל תשובה מהילדה) את יכולה לשבת על שפת-הים איפה שהגלים נעצרים. אבל לא להיכנס למים בינתיים. טוב פשוש?"
"יש. אני יכולה, אם…לקחת את האת והדלי איתי?"
"בטח. בטח." היא ממהרת עם הכלים והמבט שלי מלווה אותה מתרחקת בדאגה. אור 'קוראת אותי'.
"זה בסדר. היא ילדה ממושמעת. היא לא תיכנס עד שנגיע. אז…איפה היינו?"
"את ביקשת ממני להפשיט אותך, עד כמה שאני זוכרת."
" נו…אז למה את מחכה?" בלי דופק, האצבעות הרועדות שלי מתירות את הלולאות, ונותר רק לתת משיכה קלה לכל קצה שרוך. החלק העליון של בגד-הים הכתום נושר מלפנים, חושף רצועה דקה של לובן על עורה הרך. אני מורחת קרם על חתיכת העור שהתפנתה לה עכשיו, ובדמיוני רץ המראה שנחשף מן הצד השני של גופה. "את הדופק שלך אפשר לשמוע עד הוואי." היא מגחכת בקול ואני לא יודעת את נפשי. אני ממשיכה למרוח ומתענגת מהמגע, מהריחות ופתאום גם מגניחה אחת בודדת שאור משמיעה בכוונה או שלא בכוונה. קצת בבהלה אני מסתכלת לרגע לכיוונה של ניצן, ומייד אני נרגעת. בדרך חזרה המבט שלי סובב סביב כל הנוכחים על החוף, שעד לרגע זה הייתי בטוחה שהם נועצים בנו עיניים תמהות. וכשעיניי נוחתות על האישה הכורעת מולי ופניה לפניי עכשיו, אני פוערת את פי והמילים-אין. ידיה לוקחות את שתי ידיי השמנוניות, מניחות אותן על שני שדיה הגלויים ומטיילות איתן במעגלים. יבש לי בגרון ברמה שלא זכורה לי כמוה. אני עושה מאמצים לבלוע רוק, כשהפרפרים בבטן מאיימים עוד שנייה לפרוץ ממנה החוצה. אני מביטה בעיניים פעורות לרווחה באור, שדווקא עוצמת את עיניה ונושכת את שפתיה בעונג רב. כפות ידיה עוזבות את שלי, ומותירות אותן לבדן לנוע ברכות במעגלים גדולים מסביב לפטמותיה הנוקשות. היא מצליחה לסנן בלחישה מטריפה, בקשה שאמשיך במעשיי ונוהמת קלות. אני מהופנטת לרגעים האלה, ונשבעת לעצמי לחקוק אותם אל לוח הלב שלי למשך כל ימי חיי, עד שאמות. כוח מטאפיסי מושך את שפתיי ישר לצווארה המבושם והמוקרם של אור, והן נצמדות לעורה ומנשקות אותה בתאווה גדולה. משם קצרה דרכי לנדוד עם שפתיי לעבר שדיה, וקצה לשוני מתחספסת בגוש הנוקשה המקבל את פניה. הלשון מלקלקת את אחת הפטמות והשפתיים נשאבות לשם וננעלות. אור חרוב היפה והאקזוטית עוצרת את נשימתה לרגע, ופניה ממהרות להיצמד אל עבר פניי. רגע אחד קטנטן לפניי שנתנשק נשיקה צרפתית לוהטת וחסרת מעצורים, כשמשב האוויר הדקיק מנחיריה כבר מדגדג את קצות הלחיים שלי, נשמע פתאום קולה של ניצן ממרחק-מה, מוסתרת מאחורי גבעה של חול רטוב.
"אימא. אוף…אימא…אני רוצה כבר להיכנס למים."
אנחנו עוצרות בו ברגע את מעשינו ומקשיבות לקול נשימותינו הכבדות, ומחייכות אחת לשנייה חיוכים יודעי-דבר. רגע אחר-כך אני קושרת לה את שרוכי הגומי של החלק העליון שנית, ושתינו ממהרות להצטרף לניצן בדרך למים.

אור מפשקת את רגליה פישוק רחב, ישובה על החול הרטוב ועיניה עצומות כשניצן שופכת על ראשה מי-ים מהולים בחול ישר מהדלי האדום. ניצן צוחקת צחוק מתגלגל שכזה לנוכח צעקתה של אימה, ואני מביטה בכל המחזה הזה אבל לא מצליחה להתרכז. עוד גל בינוני עולה ותופס גובה, מתחזק, ובשצף-קצף בולע לכמה שניות את ניצן ואת רוב גופה של אור. גם אני מסתחררת עם הגל והגוף שלי מתנדנד בתוך המים ומאיים להטיל אותי למרחקים. כל הקולות מתערבלים ומתמזגים לי בראש, ממש אנדרלמוסיה שלימה. אבל שום-דבר לא משתווה לבלבול שנוצר לי בלב. מה זה היה? אמיתי? פרי-דמיוני? סתם מצב-רוח שקרה ועבר, או התחלתה של מערכת-יחסים מרגשת ומטלטלת כנגד כל הסיכויים?!?

כשאנחנו חוזרות מהמים מלאות חול ומלח, עם חיוכים מרוחים מכאן עד בכלל, בדיוק אז מתנגן לו הרינגטון במכשיר הסלולארי שלי. הפעם שמה של ליאת מופיע על הצג ואני עונה בלי להסס לרגע.
"היי מתוקה. סוף-סוף אני שומעת ממך."
"איפה את? עברתי מהגן ואמרו לי שנסעת. נסעת?"
"לא תאמיני עם מי אני נמצאת לילי." אור קולפת לניצן אגס והן מסתכלות בחיוך מסוקרן אליי.
"אני יודעת עם מי את לא נמצאת…" אני מרצינה לרגע כשנדמה לי שהיא מנסה להעביר לי איזה מסר.
"אה…או.קי… אבל אמרתי למישהו הזה שאיתו אני לא נמצאת כרגע שאני אצור איתו קשר בערב."
"סמדי" לפי הקול שלה נראה לי שהיא מתרחקת קצת ממנו. "עשית לו די חרא האמת. "
"טוב, לא כל העולם סובב סביבו. הגיע הזמן שהוא יבין כבר. אוף… נשבר לי מזה. די!"
"סמדר, תביני…הבנאדם בסרטים מאז שניתקת לו. אני איתו כבר איזה שעתיים ואני פוחדת לעזוב אותו לבד."
בשלב הזה אני פקעת עצבים, רותחת ובא להרים צעקה בכל החוף שנשבר לי מאנשים שטוענים לבעלות עלייך. אני מצליחה רק להרחיק קצת את המכשיר ממני, ולהביא קללה שאת רוב המילים שלה אני מחניקה, בגלל 'הימצאותן של ילדות' בקרבת מקום. כשאני מקרבת אותו חזרה לאוזן מתקיימת שתיקה מתוחה בינינו.
"הלו…סמדר? את שם?" כשאני שומעת את קולו של איתמר אני גם עצבנית נורא וגם מופתעת.
"אני…אני לא מבינה, כאילו…מה הסיבה שיש לך לכעוס. למה? אסור לי כבר לנסוע?"
"יש לך מישהו. זה די ברור לי עכשיו. זה למה אני בסרטים סמדר. אני צודק, נכון? תגידי לי את האמת!"
"פשוט לא למדת כלום. כלום." אני מתה לנתק לו. "איתמר, אני מנתקת."
"רגע סמדר." אבל אני מרחיקה את המכשיר, שומעת אותו חלש יותר ויותר עד שהשיחה מתנתקת. אחר כך אני שקועה ומסתכלת על גוש חול שיושב לי בולט על הברך, וכשהעין מתחילה לדמוע אני מתרוממת ממקומי לחפש מקום להיות בו רגע ארוך לבדי. מאחוריי ניצן קוראת לי אבל אינה נענית, ואור מסבירה לה שאני צריכה להיות לבדי. בכוח רב אני מצליחה להחזיק את עצמי לא להתפוצץ, עד שאני עוברת את האזור "המאויש" ונשארת הבנאדם היחיד על החוף. כאן אני מפילה את עצמי על החול ופורצת בבכי עמוק ויסודי. מלא רגשות מתרוצצים לי בבטן והופכים לסלט. השפלה, כעס, דיכאון, שמחה גדולה, פחד גדול, אכזבה. אני רועדת בכל הגוף והוא יוצא ללא מעצורים-טבעי ומשוחרר יותר מאי-פעם. עד שהעיניים צורבות ואין לי כוח לבכות יותר.

בשובי, אור וניצן כבר ארוזות ומוכנות לתזוזה. "אוי…סליחה שהתעכבתי. פדיחה, אה?!"
"זה בסדר ממי. זה בסדר. קחי את הזמן."
אבל אני לא מעכבת יותר אף-אחד ובתוך פחות מעשר דקות אנחנו יוצאות בנסיעה הביתה, משאירות את הגברתנית עם הסיגריה בבודקה מאחורינו. ניצן נרדמת קשורה בכיסא שלה די מהר, ואני שוקעת במחשבות נוגות עד שפתאום אני מביטה במראה. ושם המבטים שלנו נתקלים זה בזה לגמרי במקרה.